פסטיבל הקולנוע לנשים מציג: הדת ועונשה
הסרטים שהוצגו בפסטיבל הבינלאומי התשיעי לסרטי נשים משקפים את הבעיות הדתיות של המגדר הנשי: סרבנות הגט, היציאה מהעולם החרדי וסוגיית הטומאה והטהרה. רק "למלא את החלל" מציג מציאות אחרת
מיכאלי קבלה על האי-צדק והאי-שוויון שבמאסרן של נשים שהתפללו בכותל בקול כשהן עטופות בטלית, וכשמלול עלה לדבר הוא קודם כול בחר להעיר למנחה על דבריה (יש לציין שאמר את דבריו בנועם). מיכאלי, כמו מיכאלי, לא נשארה חייבת ואמרה את המילה האחרונה. על אף שוליותה, יש בתקלה הקטנה הזאת משהו המייצג את הפער העמוק בין נקודת הראות הדתית לזו החילונית, בין זו הפטריארכאלית לפמיניסטית.
סרטי הפסטיבל התשיעי הציגו יפה את התנועה הכפולה של התפשטות והתכנסות בנושא דת ונשים: מצד אחד העולם נתון בעיצומו של עידן טכנולוגי ונאור שבו יש לאינספור נשים את החירות התודעתית המאפשרת להן להיות אחראיות לגורלן - דהיינו חופשיות מפולחני דת, בעלות כוח פוליטי, אמהוּת על פי בחירה ועצמאות כלכלית.
ומצד שני, עולם הדת - המוסלמי והיהודי - הולך ומקצין, וכמו מאז ומעולם הוא מכביד את ידו בראש ובראשונה על הנשים. הדת מחייבת אותן לקחת חלק בפולחנים קיצוניים של טהרה וטומאה, וכופה עליהן ילודה בלתי-פוסקת ולהסתיר את גופן ושיערן מאחורי כיסויי ראש בשם חובת הצניעות.
מרתקת העובדה שאת הסרטים המוצגים בפסטיבל יצרו לא רק במאיות חילוניות אלא גם קולנועניות חרדיות, שחלקן לומדות בבית הספר לקולנוע 'מעלה'. מספרן, יש לציין, גדֵל משנה לשנה למרות הצנזורה המושתת על רובן (הצורך באישורו של רב על כל סצנה), והן דנות באומץ בעולמן הסגור. זו אחר זו מסירות הבמאיות, שסרטיהן בנושא דת מוצגים בפסטיבל, את הרעלה ומגלות עולם של מחאה נשית תוססת נגד הכפייה, תוך כדי הצגת הרצון העז של הגיבורות לחופש ולנראוּת.
הפסטיבל נפתח ב"גבוה יותר", סרטה העלילתי של הבמאית והשחקנית האמריקנית ורה פָרמיגה, המבוסס על הספר 'העולם האפל' מאת קרולין ס. בריגס. מהסרט עולה כי מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות הנצרות היא הסובלנית ביותר. הוא מגולל את סיפורם של קורין ואית'ן, צעירים נשואים שיולדים תינוקת וכמעט מאבדים אותה בתאונת דרכים. הם רואים בהישרדותה נס משמיים, ומצטרפים לקהילה אוונגליסטית סגורה, שאורחות חייה רוחניים וסגפניים.
אלא שככל שחולף הזמן מתרבים ברוחה של קורין סימני השאלה. האקסטזה וההרמוניה עם רוחו של האל מתפוגגים, ולבסוף הם מתמלאים בתחושה של ייאוש. קורין עוזבת את הקהילה הסגורה, למרות שהיא עדיין כמהה לרוח האל אבל לא לאורח חייה בקהילה. בניגוד לנורה מ"בית הבובות" של איבסן, היא אינה טורקת את הדלת על חייה. דרכה החוצה כואבת אך רכה יחסית, והיא אינה כרוכה בגט כריתות ובחרמות מצד משפחתה ומצד חברי הקהילה שלה - כמו שקורה לא אחת עם נשים יהודיות-חרדיות המבקשות לעזוב את הדת.
הרושם המעיק שיוצרת הטרילוגיה התיעודית של הבמאית ענת צוריה שבוימה במשך כעשור – 'טהורה', 'מקודשת', 'סוררת' – קשה בהרבה, ובה משורטט לעומק עולם שונה בתכלית. ב'מקודשת' למשל מוצגת במלוא אכזריותה החומה האטומה שנשים שנישאו דרך הרבנות נתקלות בה כשהן מבקשות להתגרש ובעליהן
גיבורה אחרת בסרט נותרת בעגינותה למרות שבעלה כבר חי עם אישה שנייה ויש לו ילדים ממנה. הכול נעשה במסגרת החוקים המפלים מגדרית בחסות המדינה: הבעל יכול להינשא שוב, על אף שנישואיו הראשונים טרם הסתיימו וילדיו החדשים לא ייחשבו לממזרים כי ההלכה מפלה לטובת הגבר - בניגוד לאישה, שלעולם לא תוכל לשקם את חייה עד שבעלה יביא לה את הגט המיוחל.
בסרט, שחלקו צולם במצלמה נסתרת, נחשפת הברוטליות של הבעלים הסרבנים, ובעיקר של הדיינים האדישים שמשחקים כרצונם בנפשן ובחייהן של הנשים המבקשות להתגרש. ד"ר חנה קהת, מייסדת ארגון 'קולך', תנועת נשים דתיות פמיניסטיות, השוותה במפגש שלאחר ההקרנה את מוסד הרבנות לעולם התחתון, שדייניו מוזנים על ידי המדינה במשכורות שגובהן כמשכורתו של שופט ובתוך החופש השערורייתי שניתן להם הם נוהגים בנשים באופן מחפיר. לא תהיה תוחלת לנשים במצב הזה, אמרה קהת, עד להפרדת הדת מהמדינה.
בסרט 'סוררת', האחרון בטרילוגיה של צוריה, אנו מתוודעים לשתי נשים צעירות, שלומית ושרה (שמות בדויים), שמימשו את זכותן לצאת לחופשי מהעולם החרדי הכפייתי ובשל כך נדחו על ידו. שתיהן עדינות, עצובות, נואשות וחזקות באותה מידה. שרה, אם לשני ילדים, היא בלוגרית שכותבת סיפורים אפלים ושנונים על חיי הנשים 'שם'. שלומית היא צלמת עצמאית בעלת עין רגישה, שמתעדת במצלמתה את העולם החרדי שזנחה.
במהלך הסרט נסדקת הפסאדה האמיצה של שתיהן, ונחשפות לעין הצופה חוויות האובדן והתלישות של השתיים: הגעגוע למשפחה, ההתמודדות עם הכריתות ובעיקר עם הבדידות הקשה. שלומית בוכה בלי קול, ורק דמעותיה זולגות על פניה היפים כשהיא מספרת על התכחשותם של הוריה ועל התעלמותו המוחלטת של אביה מהניסיון האובדני שלה. שרה אומרת - "חייתי שם ללא רגש, בלי נשמה, ורק כשברחתי מהם מצאתי את עצמי. פתאום אני יכולה להיות אני".
האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור, חוקרת יהדות ומגדר, אמרה כי התחושה החזקה שעלתה בה עם הצפייה בסרט היא שאלת אחריותנו כאזרחיות ואזרחים ושאלת המדינה כפטרון. המדינה מפקירה לגורלה את האזרחים תחת אצטלה של 'חופש דת', והיא אינה קובעת את הגבול לחופש הפולחן. מתי המדינה התערבה בנושא 'אשת הטליבן' מבית-שמש, מקשה אלאור, רק כשהזיקה לילדיה באופן פלילי - ולא כי הלכה רחוק מדי עם 'חופש הפולחן' הנוקשה שהשיתה על ילדיה בחיי היומיום שלהם. איפה זכויות ילדיה? איפה הגבול בין השתייכות אסורה לכת לבין קיצוניות דתית שמגובה במפלגות דתיות רבות-כוח?
סרטה של הבמאית הדר פרידליך, 'עבדי השם', הוא אחד הקשים שהוצגו בפסטיבל. הגיבורה תמר היא ילדה מיישוב דתי, העומדת לחגוג את בת-המצווה שלה לפני חג הפסח. הדרשה שלה מקשרת ביו ניקוי החמץ לבין הטיהור הפנימי. לאחר שתמר מקבלת וסת בפעם הראשונה, היא מתוודעת אל "טומאתה" וחיה בחרדה שהולכת וגדלה, לא רק על שהיא טמאה אלא על שהיא גם מטמאת בעצם קיומה את כל סביבתה.
ניסיונותיה לקבל תשובות מאמה או ממורתה כדי שאלֶה יעמעמו את הרעש הגובר בראשה ויחלצו אותה מן הפרדוכסים שהדת מציבה בפניה נתקלים בתשובות לא מספקות שרק חוזרות כמנטרה על דינים והלכות. תמר אינה יכולה עוד. הקול הרודפני הרועם בראשה "שתקי, שתקי... וזה כמו נדר, אז תשתקי", מכריע אותה באופן הטראגי ביותר, והיא מטביעה עצמה במקווה של היישוב.
'למלא את החלל', סרטה המצליח של רמה בורשטיין, שאף כתבה את התסריט שלו, הוא אנטיתזה לסרטים שהוזכרו לעיל. הסרט העלילתי, אף שיש בו הומור מסוים וביקורת עצמית מינורית, מציג באופן סכריני עולם חרדי מיופייף: כולם בסרט הזה, נשים כגברים, כמו יצאו ממגזין לאופנת 'הוט קוטור' חרדית – אפילו את הכלים אֵם הבית שוטפת כשהיא עדויה תכשיטים ולבושה במחלצות. הרבי מחלק בפורים דולרים לכל דיכפין, ואין כופים שידוך על שירה, גיבורת הסרט, למרות רצון האם להשיא אותה לאלמן של אחותה אסתר, שמתה במהלך לידת בנה.
האב ממש מתחשב ברגשותיה של שירה, וחוזר ואומר לה שאם היא לא רוצה להינשא ליוחאי היא אינה חייבת לעשות כן. אפילו הרב אומר לה כי "זה רק עניין של רגש". מאוחר יותר אומר יוחאי האלמן יוחאי לשירה, "אל תיעלמי", כאילו זה מה שהכי חשוב בחברה החרדית: לשמר את אישיותה של האישה.
הרי כל הסרטים האחרים שהוצגו בפסטיבל בנושא מראים בדיוק את ההפך. במפגש עמה, בורשטיין התחמקה משאלות נוקבות. "כתפיי צרות", אמרה בהתבטלות, "לא יאומן כמה אני פשוטה, לא מורכבת ולא עמוקה". עושה רושם שכך גם הסרט שביימה, על אף הפופולריות שלו: הוא פשוט מדי, לא מורכב ולא עמוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם