בסרט 'הורג אותם ברכות' המוות אינו מחוסר עבודה
היצירה החדשה בקולנוע מדגישה את ההיררכיה התאגידית של ארגוני פשע כחלק מביקורת כללית על אמריקה. אז מה אם הבמאי ניו-זילנדי
מיקי, בגילומו המענג של ג'יימס גנדולפיני, הוא אחת הדמויות הססגוניות שמעטרות את 'הורג אותם ברכות' - סרט על אודות תפקודה המורכב של מערכת איזונים כלכלית הכוללת דירקטוריון, סוכני בורסה מורשים, קבלנים וקבלני משנה. כולם שוחים בתוך העסק המתוקתק והממוסחר היטב, שמוכר גם בכינוי הגנאי שלו: הפשע המאורגן.
מובן שהציבור הרחב מכיר אחרת את הדמויות הפועלות, וזאת משום שבתקשורת העממית מכונים חברי הדירקטוריון הנכבדים (שנותרים חסויים לאורך כל עלילת סרט זה) כבוסים של המאפיה, וכרישי הבורסה קרויים ראשי משפחות הפשע, והקבלנים וקבלני המשנה הם הפושעים והפושרים והרוצחים בשכר, וכל מי שמצטופף מתחת להגדרה החבר'ה הטובים.
העלילה, שמתחוללת בשנת 2008 בניו-אורלינס של אחרי טראומת קטרינה, עוקבת אחר בוס פשע מקומי מחוספס (וינסנט קורטולה מ'הסופרנוס'), אחד שמתפעל גם עסק צדדי של מכבסה לניקוי יבש. הוא שוכר שני כלומניקים (בן מנדלסון וסקוט מקנרי המעולים) לעבודה די פשוטה. עליהם לפרוץ לתוך בית הימורים לא חוקי שבו מתנהלים משחקי פוקר, לשדוד את הכספת, ואם אפשר גם את ארנקי היושבים ליד שולחן הפוקר.
הרעיון שמאחורי השוד הטמבלי הזה פשוט וצלול בהגיונו הפנימי. הבוסים הגדולים, אומר מזמין העבודה לצמד האידיוטים שלו, יהיו חייבים לחסל מישהו כתגובה מאצ'ואיסטית לשוד הזה. שהרי אחרת הם יצטיירו בעיני ציבור הלקוחות שלהם כאוסף של נקבות פחדניות. ומה יותר פשוט מאשר לחסל את מנהל המקום (ריי ליוטה), שבין כה וכה חשוד בעבודות פרטיות שהוא מבצע בלי לשתף בהן את הארגון הגדול.
כצפוי, הפריצה והשוד עולים בטוב. וזה לא ספוילר משום שזוהי הסצנה השנייה בסרט, אבל המשך הסיפור אינו מתרחש בדיוק כפי שתכנן זאת מזמין הג'וב המלוכלך. להפך. אותו מיקי שאוזכר כבר קודם לכן מגיע מצפון היבשת במטרה לסדר את העניינים דווקא עם בעל המכבסה שמתהדר בראש ההגיוני כל כך.
בשנת 1990 יצר מרטין סקורסזה את 'החבר'ה הטובים', וחמש שנים מאוחר יותר הוא הציג את 'קזינו'. היו אלה שני סרטים שהציגו את הצד הלא מיתי, הבלתי זוהר, היומיומי והאפרורי שבמיתולוגיה המאפיוזית שעמיתו פרנסיס פורד קופולה ניסח בשלושת חלקי 'הסנדק'.
סרטיו של סקורסזה צפים מיד בזיכרון לנוכח האירועים המתוארים ב'הורג אותם ברכות', ששם לגמרי בצד את הקשקשנות המיתולוגית על אודות ארגוני הפשע ומדגיש את ההיררכיה העסקית, או מוטב לומר התאגידית, שהיא לב עוצמתם האמיתית. גיבור הסרט, בראד פיט, בתפקיד מכבה השרפות המיומן, מנסח זאת כך: "אמריקה היא לא מדינה, היא ביזנס". ובמקום אחר בסרט הוא מעבה את הדיאגנוזה שלו בדעה פילוסופית: "פשע הוא הביזנס האמיתי של אמריקה, ולא חירות האדם".
הדמות שעושה פיט - רוצח אלגנטי בעל מזג קולי - מתייחסת ביובשנות פקידותית כמעט לכל אותה מהומה הקרויה חיי פשע. הפילוסוף החובב הזה מצרף גם הסבר היסטורי לכך, המטיל את האחריות על העוולה הבסיסית של החיים באמריקה על ראשו של תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, ומי שניסח את החוקה המהוללת. "ג'פרסון קם בוקר אחד על הצד הטוב שלו והחליט להצהיר ש'כל בני האדם נולדו שווים'. הוא שכח כנראה את הילדים שלו", מציין פיט, "שהתגוררו במכלאות העבדים יחד עם האמא שלהם - השפחה השחורה שדפק".
הדמות של פיט - מחויטת, אכזרית ועניינית כמו כל סמנכ"ל בבנק למשכנתאות - מצטיירת במרוצת העלילה כסוג של נביא הבא להוקיע את אמריקה בשל החמדנות הנצלנית, ובמיוחד על הצדקנות השקרית העומדת מאחורי עצם קיומה. לא במקרה גדוש פסקול הסרט, המתרחש כאמור בשנת 2008, בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המשבר הכלכלי הנוכחי, בתשדירי בחירות ונאומים פוליטיים המושמעים מפי הנשיא ג'ורג' וו. בוש ועל ידי שני הסנטורים - ברק אובמה וג'ון מקיין - המתמודדים על כיסאו המתפנה בבית הלבן.
הכוח המניע את העלילה מגולם על ידי ריצ'רד ג'נקינס הוותיק, שמשמש כדובר הדירקטוריון עלום הפנים, שכמו קבלן טוב מנהל למעשה את הסיפור מאחורי הקלעים. למראה דמות אפרורית אך אכזרית זאת - שכלול לרעיון הבנאליות של הרוע - עולים מחדש שמות כמו ברנרד מיידוף, ליהמן בראדרס או גולדמן אנד סאקס, שגדשו את כלי התקשורת עם פרוץ המשבר העולמי הנוכחי, ועוררו עליהם את זעמו הקדוש של עדר המשקיעים.
מה שמעט מוזר בכל הקשור לסרט הזה נעוץ בעובדה שדווקא אנדרו דומיניק הוא שכתב וביים אותו. דומיניק הוא ניו-זילנדי שהחל את הקריירה הפילמאית שלו באוסטרליה, שם ביים בשנת 2000 את 'צ'ופר', שעסק ברוצח סדרתי רב-דמיון שנהג לקצוץ את קורבנותיו והפך עם הזמן למעין גיבור תרבות מקומי. עם הצלחתו של סרט זה עקר דומיניק להוליווד, ולפני חמש שנים הציג את עבודתו האמריקנית הראשונה - 'ההתנקשות בג'סי ג'יימס'" עם בראד פיט בתפקיד הראשי.
המכנה המשותף, אם כך, לכל סרטי דומיניק הוא העובדה שסיפוריו מתמקדים באופן חד וברור בפשע, אך מתעקשים להרחיק עדות ולעסוק במנגנונים החברתיים המפעילים את מעשיות הפולקלור הפלילי האלה, וגוזרים מהן את הקופון הפרטי שלהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם