טיסת סולו: הבנים של בן נון ובורג הפכו למוזיקאים
כשהבן של מפקד חיל האוויר פגש את הבן של יו"ר הכנסת בקורס טיס, הם לא חשבו שעוד תצא מזה להקת רוק אנטי-מלחמתית. רגע אחרי שטסו בשמי עזה ב"עמוד ענן" ורגע לפני האלבום הראשון, חברי "נערות בבל", הראל בן נון ואיתי בורג, מדברים על מלחמות, סרבנות, אהבה למוזיקה, וגם על אבא ואבא
אבל את הסיפור האמיתי של השניים, בבית עם המשפחה, אפשר לתמצת ב"צל כבד". עמוד ענן של ייחוס, היסטוריה, מורשת קרב וציפיות הולך לפניהם. "צל כבד" נקרא גם סרט הגמר של בן נון בבצלאל. צלו של אביו, מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אביהו בן נון. אצל בורג זה מתחיל מוקדם יותר, עם הסבא יוסף בורג - מראשי הפועל המזרחי, חבר כנסת ושר ב-19 ממשלות . אביו של איתי הוא אברום בורג, איש "שוקולד השחר", וגם , אפעס, בוגר שלום עכשיו ומפלגת העבודה. בשנים האחרונות משווק בורג האב פוסטציונות במהדורה מוגבלת ונפיצה.
הראל בן נון גדל בבסיסים, בין אותות ותעודות הוקרה. איתי בורג גדל בין לבין - בין השמאל לציונות הדתית. הם נפגשו לפני 14 שנה, כמה סמלי, בקורס טיס במגמת תובלה. מאז הם עובדים יחד - מהצעד הראשון בקורס עד להופעות בבר האברקסס, מקבלת הכנפיים עד לחזרה הראשונה של נערות בבל - הלהקה שהקים בורג יחד עם גל רודיטי, שאחראית על בס, לחנים וטקסטים, ויהונתן גיטלמן על התופים. "סקיני" נקרא הסינגל הראשון ששחררו. 30 שנה לאחור, לנערות בבליות בסקיני לא היה סיכוי: אביהו בן נון היה מפציץ אותן כירורגית ויוסף בורג היה מחוקק משהו נגד סקיני. היו זמנים.
בני 32. שניהם עדיין טסים. בורג טס ביומיום בחברת תעופה אזרחית. רוקר לפי הספר, עם סקס אפיל של זיפים בני יומיים וחספוס גיטרה-בס-תופים. "אני אומר לך", הוא מרצין אחרי שאני מפקפק, "אם אתה טס איתי אתה יכול להיות רגוע. אתה צוחק, אבל כשאני עולה למטוס ככה, עם הזקן והעגילים, אנשים אומרים לי "אתה הטייס"? אני אומר להם "מה לעשות"? והם שואלים "דיילת, אפשר לרדת"?
בן נון הוא המוח. טייס בוורסיה מודרנית ואמן וידאו-ארט חרוץ שעובד על כמה פרויקטים במקביל. נערות בבל הוא רק אחד מהם. הנה, למשל, רק עכשיו חזר מצו 8. את שבוע "עמוד ענן" בילה מעל שמי עזה. "אנחנו עושים את זה כל הזמן", הוא מסביר.
הם תופרים 60 ימי מילואים בשנה, לפעמים גם 120. למרות זאת, בורג ובן נון לא מתלוננים. "מי שרואה את זה מהצד חושב שאין לנו חיים", אומר בן נון. "מההתחלה ידענו איך ייראו החיים שלנו. אנחנו צריכים לשמור על כשירות. כל מי שרוצה לקבל אותך באזרחות יודע שכבר עברת מיון כזה רציני והוא מוכן לוותר על יום בשבוע".
זה כרטיס כניסה גם בברים?
"רוב הבחורות מעדיפות לשמוע שאני קולנוען מאשר טייס".
לא קונה את זה.
"טוב, הן מעדיפות לשמוע שאני טייס שהפך להיות קולנוען. אלה הסטיגמות הרעות על הטייסים. לפעמים חושבים שהם שחצנים". בורג : "אין סתירה ביניהם. להפך, זה גיוון. אני לא סובל מזה, אלא אם כן אני צריך להשתתף במלחמה ואז זה "רך".
"רך" הוא לא ניסוח אגבי. בורג מתכוון לזה, וגם מפרט. "וואלה, אני שמח שלא יצא לי לטוס במלחמה הזו", הוא אומר. "אם הייתי צריך לטוס הייתי טס, אבל אני שמח שלא יצא לי. אני קצת יושב פה על הגדר. אני חושב שזו לא הדרך והפתרון צריך להיות מדיני ולא צבאי. מצד שני, אני לא מציג אלטרנטיבה אמיתית למצב".
הפוליטיקה מגיעה לטקסטים של נערות בבל. לא להקת מחאה, גם לא סטיקרים ואוהלים. רק שיר אחד, לא רומז במיוחד,
"כתבתי את השיר הזה בסדנת כתיבת טקסט עם טל גורדון. היא אמרה לנו לעשות את מה שגרוסמן עשה ל'דג נחש' - לקחת סטיקרים ולכתוב מהם שיר. מצאתי את "הבטחתם יונה, קיבלנו בולבול". אמרתי מגניב, כתבתי שיר ושלחתי לה. שמע, אנחנו הרכב שלא עושה מוזיקה למיינסטרים, ואיפה אתה מתפשר על מה שאתה רוצה להגיד - זו שאלה מצוינת. בתוך הלהקה אין תמימות דעים בעניין הזה. לפני שאנחנו מנגנים את השיר הזה בהופעות אני תמיד אומר שאנחנו להקה א-פוליטית. לא נולדנו בתור להקת מחאה ואני לא חושב שנהיה כאלה".
ספציפית , בשיר הזה, המילים שלך.
"זו השפה שהיה לי נעים לכתוב בה וזו שפה שמייצרת אימפקט. לא חשבתי על זה כשכתבתי את השיר, אבל בדיעבד, אם זה ישרת אותי במובן החיובי, עלא כיפאק. אם לא, אני עדיין עומד מאחורי זה. השיר הזה מביע ביקורת. הוא שיר מחאה שאומר שהשלטון פה חרא, שלא מציגים שום אלטרנטיבה וגם אם כן היא נשרפת. אני לא חכם גדול כי גם אני לא עושה עם זה שום דבר. אני חלק מהעם הזה שתמיד אהב בולבול. אני לא מתיימר להביא אג'נדה. האג'נדה שלי היא אמנות".
הביקורת של בורג מתחילה מחוץ לבמה. חיל האוויר, בכל זאת, ייצא את דוגמני הסרבנות הבולטים בשנים האחרונות. יונתן שפירא, טייס מסוקים סרבן שהפליג רחוק מבסיס הלגיטימציה הישראלית, הוא דוגמה בולטת לכך. הדיון, בכל אופן, קיים בחיל. גם אצל בורג ובן נון. שניהם אמנם לא נדרשים לכך ישירות בתפקידם כטייסי תובלה, ובכל זאת נחשפים אליו. "אני לא מכיר את הסרבנים", מודה בן נון.
"יש קשת פוליטית רחבה בצבא, אבל יש הבנה שיש דרג מדיני ודרג צבאי. אי אפשר להגדיר אותי פוליטית, אני מתנדנד כל הזמן, אבל אין ספק שזה סוג של ציונות אחרת בדור שלנו. אני לא אקרא לזה פוסט-ציונות, אבל זו ציונות שבה אנחנו רוצים לעשות אמנות ולחיות בשלום ואנחנו מחפשים את הדרך לשם. לאו דווקא עם פתרון מוחלט". בורג : "ציונות היא מילה יהירה. אלה חיים של בני אדם בעולם מתוקן".
ברמה המעשית, סרבנות היא בכלל אפשרות?
בן נון: "זה עוזר מאוד שאנחנו בעיקר תומכי לחימה, טייסי תובלה".
בורג : "אני חושב שזה טוב שהסרבנים עשו את מה שהם עשו. לא יודע אם אני הייתי הולך ועושה את זה מחר, אבל הם בהחלט יצרו פה דיאלוג. צריך אנשים קיצוניים שיאפסו את האמצע. הם איפסו, פיתחו שיחה. יכול להיות שאת המעשה שלהם אפשר להגדיר בסטנדרטים מסוימים כלא לגיטימי. אני שמח שזה היה. הם פתחו שיחה רצינית וכל הכבוד להם".
הדיון הזה לגיטימי בתוך החיל?
בן נון: "כן. הדיבור אצלנו הוא אפילו מאוד שמאלני, אם אפשר לקרוא לו ככה. אנחנו מגוננים מאוד, והדאגה לחפים מפשע באה לפעמים על חשבון הביצוע של חיל האוויר".
בורג : "לדאוג לאזרחים? זה נורא, צריך למחוק את כולם. סתם. השיחה בחיל האוויר בקטע הזה היא מאוד פתוחה. הנושא הזה נפתח בתחקירים אל מול סרטים, דילמות ספציפיות נפתחות ברמה המוסרית. גם אם זה תחקיר מבצעי וגם אם זה בסדנאות, כשאומרים 'תראו את הסרט הזה, זו הסיטואציה, האם זה היה נכון? ' ואני חייב להגיד שזה מאוד מרשים".
פורסם שטייס ב"עמוד ענן" קורקע אחרי שלטענת המפקדים סיכן אזרחים.
בורג: "אני מכיר כמה מקרים כאלה. יש משימה ויש שיקול דעת של אנשים בשטח. אי אפשר לתכנן הכל מראש. תמיד נשאר שטח שהוא 'במרחב הקברניט' או במרחב המוביל בשטח".
זה לא מנטרל את הביקורת שלך?
"אין לי ביקורת על ההתנהלות של חיל האוויר או של הצבא. חיל האוויר הוא זרוע מבצעת. הוא מקבל פקודה והשאלה היא איך הוא מבצע אותה בצורה הכי שקולה והומנית. בקטע הזה החיל מדהים לטובה. אין פה שום צמא לדם. עושים את כל המשימות בצורה הכי מדויקת ומדודה בלי לחפש הרג, נקם, דם ואש ותימרות עשן. בפינצטה ובשיקול דעת מדוקדק. הביקורת היא על המדינה שהגיעה למצב שהיא צריכה לשלוח את הצבא שלה לעשות את הדברים האלה".
אז איפה נכנסת פה הסרבנות?
"שמע, אני לא עומד בסיטואציה הזו. מה שאני אומר הוא שזה לא נושא נקודתי - אם צריך לתקוף או לא. זה נושא רחב: האם הפתרון הוא צבאי או מדיני? בקטע הזה דעתי היא חד-משמעית. הפתרון לא צבאי. כדי להעלות את הדברים האלה על סדר היום צריך לחולל סנסציה. הרי אם אזרח מהשורה יגיד 'לא ייתכן שמדינת ישראל תבוא בכוח ולא במוח', זה משהו אחד. אם טייס יסרב פקודה הוא פותח דיון ציבורי רחב הרבה יותר. במידה מסוימת הוא שוכב על הרימון בשביל כולם. אני אישית לא אקום מחר ואסרב פקודה. לפחות לא במצב הנוכחי. עם הפקודות שאני מקבל בתור איש קבע או מילואימניק אני מזדהה. אני לא חושב שיש שם פקודה שהיא בלתי חוקית בעליל.
"אגב, עם יונתן שפירא נמצא גם יפתח ספקטור, טייס שיש מאחוריו המון הפלות והתרומה הצבאית שלו למדינה גדולה. הוא גם היה המדריך שלי בקורס טיס. איש מדהים. אבל גם אם זה היה רק יונתן שפירא, ברמה הפרקטית אני לא מזדהה במאה אחוז עם מה שהוא עשה, אבל אני מאוד מעריך את זה שהיה לו אומץ להגיד מה שהוא חושב ולהקריב את הקריירה הצבאית שלו בשביל זה. החבר'ה האלה הזיזו משהו בתפיסה של כולנו. גם לדרג המדיני וגם לדרג הצבאי".
איך אבא שלך הגיב לבחירה ללכת לטיס?
"הוא מאוד תמך, כל הדרך, ברגעים הקשים והשמחים, בכל שלב שעברתי בלי סייג. לכולנו ברור שאין פתרון פשוט. המצב שהבאנו את עצמנו אליו, עם תקציב ביטחון עצום כל כך, לא טוב לכולנו. לא משנה כמה נילחם וכמה נהיה חזקים, אין לזה הכרעה צבאית. ברור לי שהצבא כרגע הוא סוג של אילוץ".
בסך הכל, כטייסים, אכלתם אותה. מימין אתם סרבנים, משמאל אתם מפציצי ילדים. "קלסי, אז על הזין שלנו. אפשר לעשות מוזיקה".
שניהם מושבניקים במקור. איתי בורג מנטף, הרי ירושלים. הראל בן נון משדמה, חולות השפלה. אבל היו עוד תחנות בדרך, בסיסים בעיקר. חמישה ילדים במשפחת בן נון. המסלול של הראל עוקב אחרי זה של אחיו, ירון, המבוגר בעשור. ירון שירת כטייס קרב וכשהשתחרר החל לביים קליפים. על הקליפ שביים ל"קסם" של עמיר לב זכה בפרס אקו"ם. בין היתר עבד עם יהודה פוליקר ו"שב"ק ס", עבר לבימוי דוקומנטרי ומשם למוזיקה. היום עובד האח הגדול בחברת סטארט-אפ לייעול אנרגטי.
ירון היה החלוץ?
"זו שאלה מעניינת, נפשית ועמוקה יותר בכל תהליך החיים שלי. לי יש דרך משלי. אנחנו בונים עכשיו תערוכה ביחד, 'אח שלו'. אנחנו מדברים על השפעות בין אחים לדמות אב. יש הרבה כיוונים, אבל שום דבר לא מספיק בנוי".
המסלול הצבאי של בן נון היה ברור: טיס. "הייתה בדיחה בקורס טיס", הוא נזכר, "כולם אמרו שאבא שלי יבוא ויראה בטקס הסיום את הסיכה שמראה לאיזו מגמה אתה הולך. הוא יראה שאני הולך לתובלה ויגיד 'לא ידעתי ששינו את הסיכה של מגמת קרב?".
בורג : "לא, אבא. אנחנו צריכים לדבר".
אני מבין שהסתלבטו עליך.
בן נון: "הייתה הרבה הסתלבטות. היו שרים לי 'והראל הרס ת'גן'"
דרגות האב, אם כן, מטילות צל על הילדים. מילה לא נאמרה בכיוון, מדגיש בן נון, אבל האווירה מורגשת. "הבנאדם שיושב מולך גדל כל החיים שלו בבסיסים. זה לא היה ברור ומעולם לא נאמר. התשובות במשפחה הן הכי פוליטקלי קורקט: "אני גאה בך, כל מה שתעשה לשם תגיע". זה החינוך שקיבלנו וזה חינוך מעולה. במשפחה שלי יש אמנים, כאלה שמתעסקים בפיננסים, חינוך, סביבה. לא הייתה שום הכוונה. אבל כשיש בבית אייקון חי, אתה שם בין אם אתה רוצה ובין אם לא. יש בבית 326 תמונות וגביעים. סתם זרקתי מספר. המון. אתה גדל עם זה. זה בעורקים. אחותי עברה 14 בסיסים עד גיל 18".
'תיק-תיק', הוא קורא לזה, לאו דווקא בקטע של משקל. "זה לא באשמת אף אחד. זה בעיקר בזכות. כל ילד של אישים ידועים עם עוצמה אנרגטית כמו של אבא שלי חווה אותה, מתמודד איתה. אני חושב שזה משהו שכל אב מתמודד איתו, בכל מקצוע. איך הוא מעביר את זה לבן שלו".
את הנטייה היצירתית ניתב בן נון לבצלאל. אבל הבית נשאר, וגם הגביעים והכנפיים, עד שהגיעו לסרט הגמר של בן נון, "צל כבד " הוא מדבר על ההתמודדות הזו, על מציאת הדרך שלך בחיים. אין ספק שיש פה ניסיון לצאת מהדעה הקדומה על טייסים. לעשות משהו שונה באמנות. אני מאוד מפליג, אפרופו ים-יבשה-אוויר, ומנסה לחיות תחת צל של דמות דומיננטית מאוד בחיים שלי. זה משהו שמאחד אותנו, את האחים. יש לנו קשר מיוחד בגלל זה".
כך או כך, האלוף במיל' בן ה-72 מקבל מקום של כבוד אצל נערות בבל, ואפילו משתתף באחד הקליפים. "קלינט איסטווד", הם קוראים לו. "זה לא היה פשוט לשכנע אותו", מודה בן נון. "עכשיו הוא ניסה לערוך את אחד הקליפים. בקרוב הוא יעשה קעקוע שלנו".
אצל איתי בורג הממשק שונה. פחות דרג צבאי, יותר מדיני-פוליטי עם טוויסט דתי. "שומר מסורת", הוא מדייק. הראשון בתיכון הדתי שבו למד שעשה עגיל. הראשון שגם עף הביתה בגלל עגיל. "אותו הדבר עם הקוקו", הוא צוחק. " היום כולם שם דתיים עם קוקו ועגילים".
העץ המשפחתי של בורג מגיע עד לדמויות מפתח בעולם החסידי. בן 16 היה כשהוריד את הכיפה. "לא חתכתי", הוא מתעקש. "לא הגעתי מחושך לאור. זה מגוון אחד של חום לגוון אחר של חום. בבית שמרנו שבת ברמה בסיסית: תפילות, קידוש, לא נוסעים, כן מדליקים אור. מאוד פתוח".
לפני כמה שנים הצהיר אביו, אברום בורג, שאינו מאמין באלוהים. את הכיפה השאיר מסיבות חברתיות. "אני הפסקתי להתעסק בשאלה הזו מוקדם, אולי לפניו". מספר בורג הבן. "אלוהים, לא שאני מזלזל, מעולם לא הכתיב לי מה לעשות בחיים. מבחינתי זו לא הייתה באמת פונקציה. אני הולך לבית הכנסת ביום כיפור. אוהב את זה. אפרופו מוזיקה, מה שאני מביא למוזיקה ולטקסטים הוא לחנים יהודיים מסורתיים מבית הכנסת. זה משפיע על הכל, גם על הכתיבה, על הטקסטים, על המטאפורות".
הרומנטיקה נשארה.
"אני מגיע עם זה, וכישראלי עם זיקה יהודית אשכנזית. על זה גדלתי. לא גדלתי על הביטלס. גם לא גדלתי על מרדכי בן דוד (מגדולי הזמר החסידי, א"ש) אבל גדלתי על מוזיקה מבית הכנסת. גדלתי על קרליבך. הלחנים שלו מכסים חמישים אחוז התפילות שלנו, אז אני מביא את זה. זו גם שפה שלמדתי בבית וספגתי בתור ילד. אתה לא יכול להתכחש לזה, אתה יודע".
בורג לא הרגיש תהום פעורה בין סבו, יוסף בורג, ובין הדרך שבחר. "היו קצת שיחות, אבל הכול התקבל בפתיחות תמיד. אולי היה דיון. הוא היה ליברל, בסך הכול. על פניו, המרחק בינו ובין אבא שלי הוא המרחק שבין דתי לאומי לשמאלני קיצוני מהפכן. המרחק בין אבא שלי לביני הוא המרחק בין פוליטיקאי, איש רוח וסופר לפרחח שעושה רוקנרול. אני בכוונה לוקח את הסטיגמות. בפועל, אני אומר לך, אין באמת פער. כולם היו מקבלים את כולם בשלב כזה או אחר. לפעמים אומרים לי 'הנכד של יוסף בורג הולך בלי כיפה'. וואלה , איך באמת? אנשים ראו את הילד שנולד לי, ארבעה דורות אחרי, ואמרו 'איך הוא דומה ליוסף'. ילד בן שנה וחצי".
מבין שישה אחים ואחיות, איתי הוא לא הראשון שנוגע במוזיקה. אח אחד די-ג'יי, שני סקסופוניסט. הוא נשוי, גר ביפו ואב לזאטוט בן שנה וחצי. בין טיסה לטיסה הוא מתחזק את נערות בבל.
אתה משתף את אבא שלך בטקסטים?
"הוא כותב את כל הטקסטים, הוא המנהל האישי וגם איש יחסי הציבור. סתם. לפעמים הוא מגיב על טקסטים. למשל את הטקסט של "יונה ובולבול" הוא אהב. לפעמים הוא נותן עצות איך להתנהל, יותר בקטע של 'פרפורמנס'. הבנאדם יודע לנאום ובסוף זו אותה רטוריקה. מבחינה מוזיקלית הוא לא מתחבר בכלל. מבחינת הסצנה הוא יושב על הגדר".
מה עם השקפת העולם שלו? אתה מזדהה איתה?
"הוא קיצוני ומתקדם. אני חושב שהוא לפעמים קצת קיצוני מדי בשביל להיות קיצוני. אני מזדהה מאוד עם רוב הדעות שלו, בקיזוזים עדינים. ספגתי מה שספגתי, ומן הסתם קיבלתי ממנו הרבה דברים - הרחבת אופקים וזיקה למסורת, דעתנות. גדלתי בבית פוליטי מאוד. מה אני היום? אוסף של כל הדברים האלה".
פוליטית , אתה קרוב אליו?
"כן. לא רחוק. בבית אנחנו מסכימים, וכשיש ויכוחים אני הפחות קיצוני מבין האחים שלי, אבא, כולם".
בורג , למעשה, סופג את תוצאות הקריירה הפוליטית של האב. הבוסר שאכל חבר הכנסת לשעבר ניכר בשיני הבן. בימין הדתי אברום בורג נחשב לתקלה. בשמאל הוא אחד מהחבר'ה, אבל חי מעבר לגדר ועוד עם כיפה. "אצל הדתיים הוא כבר שרוף", מודה הבן, "הוא לא יוריד את הכיפה. בדיוק היום אכלנו במסעדה בבוקר, ירד גשם והכובע שלו נרטב, הוא הוריד אותו ואמר 'שיט, אין לי כיפה'. התבאס . אמרתי לו 'אבא, לא התבגרת'"?
בעצם גדלת על התפר. קצת תלוש, לא?
"חד-משמעית כן. הקטע הזה של לא להיות שייכים לשום מקום - הרבה שנים היה לי מאוד קשה איתו. אמרתי 'אוקיי, אלה החברים החילונים שלי, אני רוצה להיות שייך אליהם. אלה החברים הדתיים שלי, אני רוצה להיות שייך אליהם'. כילד צעיר הבנתי שלעולם אלך בין הטיפות. היום אני כבר לא מתעסק בזה. אגיד את זה באופן הכי קלישאתי: גם בחיל האוויר אין הרבה טייסים עם שיער ארוך שעושים רוק. בכל מקום אני חי על הקצה, וכשאתה על הקצה אין לך מכנה משותף רחב מדי".
בן נון: "גם בחיל האוויר הסתרת את העגיל?"
בורג : "עגיל בפופיק. אני זוכר שהרס"ר ראה אותי באיזו סדרת אימונים בלי חולצה וצעק עלי 'איתי עגיל בפופיק? מה זה'"?
העגילים נשארו, אבל לא רק. נערות בבל הוסיפו צבע והורידו חולצה. להקה קופצנית, נעה בין סגנונות. "סקיני", הסינגל הראשון שהוציאו (ויושק בהופעה חגיגית במועדון הסאבליים במוצאי שבת ב-21:00), מתלונן על אופנת הפוטו-שופ, או ליתר דיוק על הסיכוי הקטן להמיר את התמונה בקטלוג למציאות. "זה היה תרגיל בקורס כתיבה", מספר בורג. "קראתי בעיתון על נשים במידות גדולות שמתוסכלות מצו האופנה ומזה שהן לא מוצאות מה ללבוש, וערכתי את המשפטים בכתבה לשיר על תרבות הדיאטות, הרזון, הדוגמניות האנורקטיות, הנשים במידות הנורמליות שלא מוצאות מה ללבוש".
נערות בבל התגבשו בבית הספר "מיוזיק". בורג למד עם גל רודיטי, מוזיקאית ויוצרת, ויחד החלו ליצור. "היא הנשמה שלנו, מבחינה מוזיקלית", הוא מודה. "היא לא שומעת מוזיקה כמוני וכמוך. יש לה ראש אחר, וזה מה שמיוחד במוזיקה שלנו".
אחרי שגיבשו שלד של מוזיקה וטקסטים, צירפו את בן נון ואת המתופף יהונתן גיטלמן. בן נון מייצר מסך עשן של וידאו-ארט מתוחכם, כל כולו קודש לסטיב ג'ובס. "להקה של גאדג'טים", הם קוראים לעצמם. "אנחנו חדשניים מאוד", הוא אומר. "אנחנו מגיעים להופעה, ולפני שאנחנו מורידים את הבייס-דראם אנחנו פותחים רשת אלחוטית מאובטחת".
בורג: "אמיתי. זה הסטארט אפ הבא: אבטחת מידע לאירועים. אחי, אם מישהו משתלט על הרשת שלנו הוא יכול לשנות לנו את המוזיקה, הסאונד, הווידאו".
בן נון: "יש לנו חמישה קשרים אלחוטיים. יש אייפד ששולט על המחשב שלי, אפקטים, יש לי שבעה מסכים שונים על האייפד. אנחנו משדרים קטעים בלייב דרך האייפון. ככה אנחנו נכנסים להופעה. גם הקהל מצלם את המופע, את הבמה, את הווידאו-ארט. הכל משולב. כל הכלים נכנסים לתוך המחשב".
להקה הייטק.
גיטלמן: "הלהקה הכי ג'דג'אטית שיש".
בורג: "סאונד צ'ק שלנו היום, כולל הקמה, לוקח חצי שעה. מתחברים והכל מוכן. הסאונד-מן שולט על הכל עם האייפד".
בן נון: "יש לנו מאגרי וידאו שמתאימים לכל שיר ומנוגנים בלייב בכל פעם באופן אחר. בכל הופעה אתה חווה משהו שונה".
רודיטי: "הווידאו מאוד משחרר אנשים להקשיב. יש גם מחקרים שאומרים שברגע שמישהו רואה משהו הרבה יותר קל לו להקשיב. גם בתור פרפורמר אתה מרגיש שאתה בדירה שלך. העולם שלך בא איתך לכל מקום. זה לא שאני מגיעה למצפה רמון ואני על איזה שטיח אדום מסריח באיזה מתנ"ס, ויש עשרה אנשים בקהל".
רודיטי לא מלכלכת, חלילה, על העיר הדרומית. נערות בבל דווקא הופיעה שם ביום הראשון ללחימה בדרום. "שני טילים מעלינו בהלוך ובחזור", תזמן בן נון. 11 אנשים בקהל, כולל אשתו של בורג, ועדיין "זו הייתה ההופעה הכי טובה שלנו", הוא קובע. בשאר ההופעות נערות בבל מושכת קהל, מתחילה לעבור מאוזן לאוזן.
הסינגל הראשון יצא. האלבום הראשון, שייקרא "האלבום השני", נמצא דקה לפני הדפסה. בינתיים יש להם זמן לתכנן, לחלום ולגייס מוזיקאים דרך הקוקפיט. "אשר פדי, המתופף של אייל גולן, שלום חנוך ועוד, טס איתי בחזרה מהופעה של אייל גולן באילת", מספר בורג. "הזמנתי אותו לקוקפיט, התחלנו לדבר. הוא שאל אותי, "אתם לא מתרגשים פה, עם כל הכפתורים, כל הזה? " אמרתי לו "אחי, כמה פעמים הופעת בקיסריה השנה?" הוא אומר לי "34 פעמים השנה, רק עם אייל גולן. יש שם קיר על שמי". אמרתי לו "כשאגיע לקיסריה, אני אמות".
Elkanashor@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם