הזירה הלשונית: מי קרא לשלי רוצחת?
תרגומים מעברית לאנגלית לא נשמעים תמיד טוב כל כך, על מה מרמז שם המפלגה "התנועה" ואיזה סלנגים הביאו לחיינו המסרונים?
השבוע זכה לתואר הזה גם אביגדור ליברמן, עם פרסום הרשימה של חברי הכנסת ב"ישראל ביתנו". מה לעשות "רוצח" נשמע רע, עם "קילר", המשמש גם בתחומי הבידור והעסקים, כולל משחק המחשבה "קילר סודוקו", אפשר לחיות. על ליברמן נאמר גם שהוא "גרזינאי", שהוא הקים "ועדה מחסלת", על משקל הוועדה המסדרת, הכין "רשימות חיסול" ו"ערף ראשים" ואפילו ירה במודחים "כדור בין העיניים". על המתפטרים מאונס מיכאלי ומיסטז'ניקוב נכתב שליברמן "הניח אקדח על שולחנו, ויצא מן החדר". מקור הביטוי בנוהג להזמין אצילים ואנשי צבא שחטאו או פגעו בכבודם העצמי לשים בעצמם קץ לחייהם. היום לא מתאבדים פיזית, רק פוליטית.
ציפי לבני קראה למפלגתה "התנועה", שם שהוא כמעט גנרי, דהיינו, מתאים גם לתנועת העבודה וגם לתנועת החירות, למשל, אבל גם מרמז למפלגה המתרסקת אותה נטשה לבני, "קדימה". המילה 'תנועה' עצמה חודשה בימי הביניים. היא שימשה בדקדוק במשמעות תנועת האוויר של תהליך הדיבור, באנגלית: vowel, וגם במשמעות הפיזיקלית. מילון בן יהודה מביא ציטוטים עם המילה מ"ספר היסודות" של יצחק בן שלמה הישראלי מתקופת הגאונים, וכן מכתבי אברהם אבן עזרא: "כל הנבראים יש להם תנועה, גם לכוכבים תנועה בנשמה".
איך נקשרה המילה לאידיאולוגיה ולפוליטיקה? כאן, כפי שכותב אליעזר בן יהודה במילונו,
השבוע צוין יובל עשרים שנה לאס.אם.אס הראשון, או בעברית (יפה!) מסרון. השאלה החוזרת היא מה עשתה תקשורת המסרונים לשפה. התשובה, במילה אחת: מהפכה. המסרונים הפכו את הטקסט הלשוני הקצר, התמציתי לדרך המלך של התקשורת הבין אישית.
הם ייתרו או שחקו צורות תקשורת מורכבות כמו המכתב הקלאסי, שיחת הטלפון והפטפוט פנים אל פנים. לשם כך גם נוצרה שפת הסימנים המיוחדת של המסרונים, שראשיתה בצורך להסתפק בהודעות של 140 סימני דפוס (כ-20 מילה), עיקרון הנשמר היום בטוויטר. שפת הסימנים הזו יצירתית ומבדרת, אבל המחיר שלה הוא בהיעדר רגש, היעדר ניואנסים וביטול כמעט מלא של מימד הזמן בתקשורת הבין אישית. שפת המסרונים גלשה ועיצבה את השפה ברשת, ונוכחת בבלוגים, בפורומים, וגם בפייסבוק. גם הטכנולוגיות המאיימות היום על טכנולוגיית המסרונים, צפוי שייקחו ממנה את עקרונות היסוד.
ומה הביאה לנו שפת המסרונים, גם בגרסאותיה המגוונות ברחבי הרשת, אל העברית?
את הצמד החביב ער/ערה. יש גם פיתוחים, באדיבות אתר דורבנות: פרה (הזמנה להמבורגר לילי), הרה (שאלה מודאגת של גבר לאחר סטוץ), ועוד.
את ההלחמים למיניהם, המחקים את הדיבור: גמני (גם אני), בצפר (בית ספר) ועוד רבים.
את המילים הכמעט-נעלמות: כֶה (שירש את כן), או "ש" במקום "כש" או "כאשר": "שתבואי אלי תביאי שוקולד פרה".
את הסיומות החדשות: מגניביישן, ביחדנס, בהחלטלי.
את המילים שהפכו למספרים: 100ם (מהמם), 10x (ת'נקס, כלומר, תודה) ועוד ועוד.
את הסמיילים הצצים בכל פינה :).
את שרשראות האותיות: בעעעעע, גחחחחחחח, פחחחחחחח, פששש אחותייייייי.
ובגלגול מפותח במיוחד, את הפקצית: מואה מתוקוש, אוהפתותך שילי, מושי מושילמת.
ספר קטן אך מקסים יצא בימים אלה לאור בהוצאת "עם עובד": "בגינה", שירי ילדים של שאול טשרניחובסקי, עם איורים של ליאורה גרוסמן. שיריו של טשרניחובסקי למבוגרים אינם קלים תמיד לעיכול למי שאמון על העברית היום. בשירי הילדים מצליח טשרניחובסקי לכתוב בעברית פשוטה שרובה עוברת את משוכת הדורות. כך בשורות כמו "בזכותם של קטנטנים, בכל מקום ובכל הזמנים"; "לי בובה, בובה טיפשונת! מה קרה לה לקטנטונת?" ועוד.
ובכל זאת, משורות רבות עולה העברית המתחדשת של ראשית המאה הקודמת, הנראית היום ארכאית. למשל, מן השיר "בגינה": "שמש יוקד כאש האח/ מחריב בוץ וכרים". שלמה טנאי כותב במאמר משנת 1988: אילו כתב אותו היום, כי אז במקום "מחריב בוץ וכרים" היה כותב אולי "מייבש שלוליות ושדות".
טשרניחובסקי היה חובב טבע נלהב ותרם תרומה עצומה לחידוש המילון בערכים של צמחים ובעלי חיים. גם הספר "בגינה" רצוף שמות בעלי חיי וצמחים, חלקם לא מאוד מוכרים: "מי ומי הולך עם מי? האווז האגמי, העכברוני החורי!", לחתול הוא קורא "שונרתי". בשיר אחר, גם הוא מתרחש בגינה, "הרָחֲמָה היכתה בתוף, שר בחליל שֶרֶץ עוף, חרגול שרק, רינן זבוב" ואחר כך יצאו במחולות "סרטן חיגר, שתי תולעים, וזוג נעליים מטולאים".
אחד מחידושיו המפורסמים של טשרניחובסקי הוא שם הפרח אמנון ותמר. זהו צמח גינה ממשפחת הסיגליים, ושמו הרשמי סגל שלש-גוני. טשרניחובסקי כתב שיר המתייחס לסיפור אמנון ותמר במקרא ומביא את סיפורם של אח ואחות שנפרדו ונפגשו, ועם פגישתם פָרח פֶרח שתיאורו תואם לסגל השלש גוני. השיר נחתם בשורות: "ומבני הארץ המה את הנעשה ידעו/ ולפרח אמנון ותמר שם לעולמי עד קראו".
חידוש מפתיע מאוד המחזיר אותנו לימים אלה ממש הוא מן התחום הצבאי: חצצית. החצצית היא מכשיר צה"לי שנועד לפיזור הפגנות באמצעות המטרת חצץ, וככל הנראה יוצריו לא היו מודעים לכך שטשרניחובסקי חשב על זה קודם. עידו בסוק, החוקר את יצירתו הלשונית של טשרניחובסקי, מביא קטע מזיכרונותיו שבו טשרניחובסקי מספר על אחי סבו, שהיה "קבלן לחצציות", שהן כהגדרתו "רסס כדורי מתכת", לצבא הרוסי שנלחם בקווקז. על-פי מקורות נוספים ברור שחצציות הן חידוש של טשרניחובסקי. כדורי המתכת הפכו לאבני חצץ, אבל הרעיון, כך נראה, הוא אותו רעיון.
טשרניחובסקי עסק גם במתן שמות לילדים. עידו בסוק העביר באותו עניין חליפת מכתבים המובאת כאן כלשונה.
צפת, 27.11.1940, לכבוד המשורר הנערץ ד"ר שאול טשרניחובסקי,
אסירת תודה אהיה לכב' באם ימציא לי רשימת שמות מקוריים לבן או לבת.
ברגשי הערצה וכבוד, רבקה בן דב.
ואלה השמות שמציע טשרניחובסקי בכתב ידו, כולל שמות חיבה:
לבנים: יוֹעָז (לשון חבה: אָזִי); כְּפִיראֵל (לשון חיבה: פְּאֵרִי); גְּבִירְעָם או גְּבִירָם; אֲבִיתָר; אֲבִי זֹהַר.
לבנות: וַרְדִית, וַרְדָה; יַסְמִינָה (לשון חיבה: מִינָה, יַסְמִין); נְגִידָה (לשון חיבה: גִידָה); בַּתְאֵלָה (לשון חיבה: אֵלָה, בַּתְאֵל); נְתַנְיָה.
מרק בוים כותב בעניין "ראשת הממשלה" מן השבוע שעבר: "הדוגמה של 'האבן הראשה' שהשתמשת בה איננה ממין העניין, שכן כאן 'ראשה' היא תואר השם, ואלו ב'ראשת הממשלה' היא שם. אני בעניין זה עם המתנגדים לחידוש, תוך תקווה ששימוש זה יחלוק את גורלו של 'שח רחוק'. 'אלופה', לעומת זאת נשמע מצוין".
הערה לשונית למרק: שמות תואר הופכים בעברית לשמות עצם לעיתים מזומנות, כמו "זקן העדה", "גדולי התורה" ועוד.
"כל אחד והמיכאלי שלו" (מוטי קירשנבאום לשלי יחימוביץ', בדיון על רשימת המתפוטרים של ליברמן).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם