הזירה הלשונית: מדינה עם נשמה
בעקבות הקמפיין החדש של ש"ס, איפה עוד כיכבה המילה "נשמה" בבחירות? וגם: אליעזר בן יהודה אחראי על שבעה מהלכים מופתיים ולא בטוח שכולנו בני לוי
הנשמה עצמה הופיעה כבר במערכות בחירות בעבר. בבחירות 96' ו-99' כיכבה הסיסמה "המפד"ל, ציונות עם נשמה", וסיסמת משנה: "נותנים את הנשמה למדינה". נשמה, מכל מקום, היא מילה רב-משמעית: גם יצורים חיים, בעיקר בני אדם; גם היסוד הרוחני באדם, בעולם ובאלוהים; וגם כינוי אהבה במסגרת המשולש "כפרה-נשמה-מאמי".
השבוע לפני תשעים שנה הלך לעולמו אליעזר בן יהודה, אחת הדמויות האהובות והנערצות ביותר במעשה הציוני. לפני זמן מה נקלעתי לשיחה עם איש יודע ספר ולשון, והוא השמיע מילות זלזול בוטות: בן יהודה היה איש מוזר וזעפן שהקים איזו ועדה והמציא כמה מילים, והוא הפך לסמל תחיית השפה כי נדרש סמל. לדעת אותו אדם סופרי ההשכלה והתחייה
הוא לא לבד. רבים מנסים לנתץ את המיתוס של בן יהודה, בכמה סוגי טענות. האחת, שלא היתה כלל מהפכה בתחיית העברית, אלא המשך של דיבור עברי רצוף בישראל ובגולה; השנייה, שתחיית הלשון היתה יצירה קולקטיבית ולא מעשה של אדם אחד; והשלישית, כאמור, שמדובר בגוזמה, באיש בינוני שעלה לגדולה במקרה.
אין כמובן שום רע בשבירת מיתוסים אם ראוי לשבור אותם, אבל זה לא המקרה. לגבי הדיון ההיסטורי, היריעה כאן צרה עבורו. לגבי בן יהודה, חשוב למנות לפחות שבעה מהלכים מופתיים הרשומים על שמו, מתועדים וממוסמכים.
מהלך אחד: ההכרזה. עלם בן עשרים ושתיים כותב מאמר שבו הוא מכריז על "תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות", כשאיש בעולם היהודי אינו מאמין שאפשר להעלות את הרעיון הזה על הדעת, והרצל הגדול פוסל אותו מכל וכל.
מהלך שני: הקמת המוסדות. שפה ברורה, ואחר כך ועד הלשון, שבו מחליטים על הכל, על הדקדוק, על המילים, על החוקים, ומרחמו נוצרה אחרי קום המדינה האקדמיה ללשון העברית.
מהלך שלישי: חוקי יצירת המילים החדשות בעברית שניסח בן יהודה, במצב של מחסור חמור באוצר מילים. החוקים האלה מתקיימים עד היום.
מהלך רביעי: המילים עצמן. 450 מילים חדשות שחידש בן יהודה, מחציתן נקלטו והן בתשתית השימוש היומיומי והתקשורתי.
מהלך חמישי: ההברה הספרדית, שבן יהודה נלחם על כך שהיא תהיה דרך הדיבור בארץ ישראל. היא קובעת את התנועות וההטעמה, השונים בתכלית מההברה האשכנזית שנדחתה.
מהלך שישי: הפיכת העיתונות העברית ראש חץ למפעל הגדול של העברית החדשה. כששאלו את בן יהודה בסוף ימיו מה היה, אמר: עיתונאי.
ומהלך שביעי, ויש אומרים הגדול מכולם, הוא המילון הגדול, מפעל ענקים של עשרות כרכים שבן יהודה לא הצליח להשלים, הבסיס שעליו מושתתת המילונאות העברית החדשה.
את כל אלה עשה בשתי ידיים, במלחמות ללא סוף, בכאב על ילדים שנפטרו בדמי ימיהם ואשה שהלכה לעולמה, ועם גוף קטן וחולה. איש לא המציא את המיתוס של בן יהודה. בן יהודה עשוי מהחומרים שמהם יוצרים מיתוס.
לפני שבוע התבשרו חיילי צה"ל ששירי החיילים שטופי הזימה הנהוגים במסעות וסתם לעידוד המוראל אסורים מעתה, בפקודה, כיוון שהם "סותרים את הערכים שמצה"ל מחנך לאורם".
סוגיית ניבולי הפה מטרידה צבאות בכל העולם, אבל מסתבר שבכל צבא מתייחסים אליהם בדרך שונה. בצבא האמריקני, למשל, לפחות על פי סרטים העוסקים בצבא, מנבלים את הפה היטב, ודווקא המפקדים, אבל מדיניות הרשמית של הצבא אוסרת זאת.
הנשיא ג'ורג' וושינגטון כתב כבר במאה ה-18 שהוא "מזועזע מניבולי הפה של חיילי הצבא". לעומת זאת, בצבא הרוסי הקללות הבוטות הן פק"ל. שפה זו, הנקראת ברוסית שפת 'מאט', כלומר, שפת אמא, היא כרטיס כניסה לצבא, חייל פשוט או מפקד שאינו מקלל אינו נחשב חייל ראוי. על הגנרל הגדול קוטוזוב מסופר ב"מלחמה ושלום" לטולסטוי, שהוא היה פוגש חיילים בעיצומה של המלחמה, מתחיל לקלל יחד אתם בשפת מאט', וכך הצליח להלהיב אותם ולשלוח אותם לקרב.
שירי חיילים בצה"ל הם תרבות רחבה ושום פקודת מטכ"ל לא תעביר אותה מהעולם. אתר שירי חיילים של אוניברסיטת חיפה http://music.haifa.ac.il/zemer אוסף שירים כאלה מחילות שונים.
השירים מספרים על עולמו של החייל ועל השפה החיילית. הלחן בדרך כלל מוכר, ומולבשות עליו מילים חדשות. ולהלן שתי דוגמיות, הראשונה מגדוד שלח בשריון, העוסק בסוגיה החיילית העתיקה של "הצעירים":"קולי נאלם ליבי נרגש/ בא לפלוגה צעיר חדש/ ... הוא ילך למטווח, יעבוד גם במטבח,/ יעבוד כמו חמור, ונפתח לו את החור./ לא יישן בלילות, וייטחן המון שמירות/ שירותים וסריקות, ובלילה בסיסיות".
ושיר מקאברי של הצנחנים, מתכון לשחרור פחדים:
"צנֵף לי, צנֵף לי, צנֵף לי דקיק/ למה המצנח נשאר בתיק?/ גם הרזרבי לא נפתח/ על הרצפה אני נמרח!" צנֵף, למתעניינים, הוא כינוי לצנחן, ויש אומרים שהוא ראשי תיבות: צנחן פעור.
דקלה יערי כותבת: "עד לפני כשבועיים היה ידוע לי שראשי התיבות של בלוך הם 'בית לוי וכוהנים'. בזמן האחרון נתקלתי בראשי תיבות אחרים: 'בית לוי כולנו'. מה נכון?"
ככל הנראה, לא זה ולא זה. שמות משפחה בעברית רחוקים מלהיות מושא למדע מדויק. לצד סיפורים מתועדים יש אגדות וסברות כרס לרוב. במקרים לא מעטים מדביקים לשם משפחה שמקורו בשפה זרה ראשי תיבות עבריים כדי לקבוע לו בסיס במקורות, בדרך כלל לייחס אותו לתואר יהודי כלשהו, או לקבוע שאדם הוא כהן או לוי.
כך, למשל, אירע לשם המרוקאי אזולאי, שמקורו כנראה מהעיר בוזולאי באלג'יר, ואולי הוא קשור למילה הברברית טוב, או למילה הספרדית אזול. לשם הזה דבק מדרש ראשי תיבות מספר ויקרא: "אשה זונה וחללה לא יקח", ומכאן נטען שכל אזולאי הוא כהן.
גם במקרה של בלוך נראה שמדובר במדרש מאוחר של ראשי תיבות, והדבר מתחזק לאור העובדה שמספר ראשי התיבות רב. הצירוף "בית לויים וכוהנים" תמוה משהו, הצירוף "בית לוי כולנו" אינו קיים כלל, והמדרש הנפוץ הוא "בני לוי כולנו". ראשי תיבות נוספים שדבקו בשם בלוך הם "בר לבב ונקי כפיים".
כל זה, כאמור, משחק מאוחר. לשם בלוך מקורות בגיאוגרפיה האירופית. הגרמנים כינו את העמים הזרים דוברי שפות רומניות בשם וֶלשים, ומכאן נגזרו שמות אזורים שונים באירופה שדיברו בשפות רומניות, כגון איטלקית ורומנית וצרפתית: ולכיה ברומניה, וליס בשוויץ הצרפתית ועוד. מכאן נולדו כמה שמות משפחה של יהודים על פי האזור או הארץ בהם חיו: וֶלש, וכן בשינויים וֶלטש, וָלָך, וַלק, בלוך, בלוק ועוד. גם השם ולך זכה למדרש ראשי תיבות: "ואהבת לרעך כמוך", ואברהם שטאל מספר בספרו "מוצא השמות" כי קרובי משפחתו ששמם היה ולק טענו שגם להם מגיעים ראשי תיבות: "והייתם לי קדושים".
לכמה שמות משפחה מקור מבוסס יותר של ראשי תיבות עבריים, כגון ז"ק (זרע קדושים), ב"ק (בני קדושים), ש"ץ (שליח ציבור), סג"ל (סגן לויה, המרמז על תפקיד בבית המקדש) וגם זקהיים, שהתגלגל מהנוטריקון זקה"ם: זרע קודש הם, בעקבות מקרה קידוש השם שאירע בפולין במאה ה-14.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם