לבד זה לגמרי חופשי: הקולנוע העצמאי מתפתח
תם עידן ההתחנפויות לקרנות והתחנונים לתקציב. יוצרי הקולנוע שלנו הבינו שאפשר לעשות פה סרטים טובים, אפילו מעולים, גם בלי להיכנס לסרטים. קווים לדמותו של טרנד הקולנוע העצמאי
לא מעט יוצרי קולנוע, בדרך כלל של סרטי ביכורים, מוותרים על ההליך הבירוקרטי הארוך של קבלת סבסוד מהגופים הגדולים - בעיקר קרן הקולנוע וקרן רבינוביץ', שגם מתערבות בתסריטים - ובוחרים לצאת לשטח עם מצלמותיהם. את התקציב הנמוך לסרט הם משיגים מהבית או נעזרים בתומכים שונים, החל מחברים וכלה באנשים וגופים שנענו למבצעי גיוס אמצעים שנערכו בפייסבוק. יוצרים אלה נהנים מעידן "הקלות הבלתי נסבלת" של העשייה הקולנועית, כשמצלמות HD ואפילו סטילס משוכללות מגויסות לטובת ההפקה. ועדיין, רבים מהסרטים העצמאיים האלה נוצרים כנגד כל הסיכויים.
התקציב הזעום שעמד לרשות יוצרי "לא בתל אביב", שלא נעזרו בקרנות הקולנוע, נגמר לאחר הצילומים ושלבי העריכה הראשונים. המפיק איתי תמיר והבמאי גפן, שהצליחו עד אז לשכנע את מרבית השחקנים והטכנאים לעבוד בהתנדבות מתוך אמונה בתסריט, פנו ל"אינדיגו גו", אתר גיוס כספים לפרויקטים אודיו-ויזואליים, במטרה לגייס כ-40 אלף דולר להשלמת שלב הפוסט פרודקשן של הסרט. הם ניסו לעניין משקיעים פוטנציאליים להצטרף אליהם, ובתמורה הבטיחו להם קרדיט של מפיק שותף ועוד צ'ופרים.
הפנייה ל"אינדיגו גו" התבררה כהצלחה גדולה. כלי תקשורת שונים סיקרו את מבצע הגיוס, וכ-200 איש , מהארץ ומחו"ל, בחרו להשקיע סכומים שונים במימון הסרט. בסך הכל גויסו יותר מ-100 אלף שקל, שאפשרו את סיום את ההפקה.
הבמאי אבי מלכה מספר כי צילם את "לאן נעלם משה איבגי?" באופן כמעט עצמאי, ורק לקראת הסוף הצליח לקבל מקרן הקולנוע כספים להשלמת הפרויקט. "בינתיים כבר צילמתי עוד כמה סרטים, שעדיין לא קיבלו אישור לסבסוד משום קרן", אומר מלכה, "כך שהנטייה שלי היא לעבוד לבד. אם תהיה תמיכה של קרן או מפיץ, זה אקסטרה מבחינתי. את החלק הראשון של ההפקה צילמנו ב-60 אלף דולר, שבאו מהבית שלי ושל שותפי אילן מוסקוביץ'. חלק מהשחקנים קיבלו שכר סמלי וחלק עבדו בדיפר (יתוגמלו אם וכאשר יהיו הכנסות מהסרט, או כשהוא יתוקצב על ידי קרן או מפיק פרטי). גם אנשי הצוות עבדו תמורת אגורות. לפעמים אתה מצליח לאתר צלם, עורך ומקליט שלא באים בשביל הכסף.
"ולמרות הכל, אני יכול להגיד שעשיית הסרט היא הדבר הפחות קשה בתהליך. הבעיה היא בקבלת הפנים של התעשייה - מקרנות הסבסוד, דרך בתי הקולנוע ועד להפצה. העובדה ש'איבגי' הופץ בסינמה סיטי היא נס. מה הסיכוי של סרט כזה, בלי כוכבים אמיתיים בתפקידים הראשיים, לזכות בבמה כזו? הגיע הזמן שהקרנות יפרגנו גם לקולנוע שלא בהכרח קורץ לקהלים רחבים, שהוא בדרך כלל בעל אופי שמרני, מיינסטרימי ומסחרי".
לאחרונה שבר קולנוע הפרינג' מחסום נוסף, כשגם הממסד התחבר פורמלית לז'אנר: האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה צירפה בשנה החולפת למתמודדים על פרס הסרט הטוב בתחרות פרסי אופיר את קטגוריית הפרינג'/ גרילה (לניסיון, לשנתיים) עבור סרטים שתקציבם עד מיליון שקל. לצורך ההשוואה, תקציב סרט מיינסטרים ישראלי הנתמך על ידי קרנות וכספים ממפיק פרטי עומד כיום על קרוב לארבעה מיליון שקל.
בספטמבר האחרון היה זה סרטה של רוני קידר "ג'ו בל" שקבע תקדים כשנבחר, מבין תשעה סרטים שהוגשו במסלול זה, לעבודת הפרינג' הראשונה שמתמודדת על תואר הסרט הטוב בתחרות פרסי אופיר ולסרט הפרינג' הנבחר של השנה.
"כשהחלטתי שאני עושה פיצ'ר, שלחתי אותו לקרנות ולא קיבלתי מימון", משחזרת קידר. "הסרט היה מבוסס על סצנת קונפליקט של עשרה עמודים שכתבתי כשלמדתי קולנוע, וכשחיפשתי ממה לעשות פיצ'ר החלטתי להרחיב אותה לתסריט, שנכתב יחד עם סתיו דיוויס. הסיפור היה בהשראת 'תלמה ולואיז' עם תכנים שמיועדים לשוק ההומו-לסבי, שמאוד קל להיכנס אליו".
"כתבנו כל סוף שבוע. הדראפט הראשון נכתב תוך עשרה ימים והתחלנו לחפש מפיקים. היו כאלה שנענו לאתגר ואז נסוגו, והיו מפגשים אחרים שלא הולידו דבר. בסוף פניתי לקבוצת חברים ואמרתי להם שאנחנו עושים את זה לבד. אמיר פישמן, שהפיק איתי את הסרט, והצלם רון חיימוב למדו איתי קולנוע. ההכנות נמשכו שמונה חודשים, שבהם גם ביקשנו כסף מחברים, ולבסוף יצאנו לצלם. בדרך נס לא היו יותר מדי בעיות בזמן ההפקה, ועשינו את הסרט ב-14 ימי צילום".
מי שעשה את זה קצר עוד יותר והסתפק בארבעה ימי צילום בלבד הוא שרון בר-זיו, שבעבר הרחוק שיחק ב'בלוז לחופש הגדול', היה שחקן תיאטרון, סטנדאפיסט וקופירייטר, ורק בגיל 44 החליט לצלם את סרטו הראשון במשרדו שבמרכז תל אביב - "חדר 514". עלילת הסרט, שהוקרן לא מזמן, מתמקדת בחוקרת מצ"ח צעירה ממוצא רוסי, אנה (אסיה נייפלד), שמחלצת מהסמל נמרוד (גיא קפולניק) עדות על פגיעה באזרחים פלסטינים בעת פעילות מבצעית של מפקדו, סרן דוידי (אודי פרסי).
" הערכתי שיקשה עליי לקבל תקציב, כי לא הייתי מוכר למרות מה שעשיתי, ושאנשים יתהו 'מאיפה הוא צץ פתאום?'", מספר בר-זיו. "אבל אני הייתי נחוש. כשנפגשתי עם אודי, ששיחק את דוידי, אמרתי לו, 'אין לי תקציב להפקה, אבל אני אעשה את הסרט'. היה לי סלולרי של נוקיה - אז עוד לא היו אייפונים - ואמרתי לו 'אם לא תהיה לי ברירה, אפילו אצלם אותו בטלפון'. הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'אני איתך'. וככה התקדמתי שלב אחר שלב.
"באתי לכתרי (כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי) עם תמונות מהחזרות, ואמרתי לו 'יש לי תסריט, אני עושה חזרות עם שחקנים, אני מצלם את הסרט הזה. אתה חייב לעזור לי'. לאחר מכן התקשרו אליי ואמרו לי שהקרן נותנת לי 70 אלף שקל, שזה בעצם מענק פיתוח. צילמתי את הכל עם הכסף הזה. ידעתי שכישלון הוא לא אופציה בשבילי, ואפילו כתבתי את זה על דלת החדר".
בסופו של דבר, הסרט תוקצב ב-200 אלף שקלים נוספים, להשלמת ההפקה.
קולנוע הפרינג' הוא מטבע הדברים אלטרנטיבי, מחתרתי
סרט נועז עוד יותר הוא "מעשייה אורבנית" של אליאב לילטי, שעדיין לא הופץ מסחרית, אך הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום. העלילה מספרת על תאומים בני 17 (נעה וברק פרידמן) המתעוררים בוקר אחד במיטה עירומים. אמם מתה לפני כמה שבועות, ובקשתה האחרונה מילדיה היתה שיאתרו את אביהם הביולוגי שעזב כשהיו תינוקות.
בעודם מנהלים חיים רומנטיים ומיניים פעילים יוצאים השניים למסע בעקבות האב, ומגיעים לבתי חולים, מוסדות סיעודיים, בתי מעצר ועוד ונקלעים למפגשים עם שלל דמויות. לילטי קיבץ צוות שחקנים עשיר ומכובד, הכולל את אסתי ירושלמי, אוהד קנולר, זהר שטראוס, עירית בנדק, אבי גרייניק, אלי גורנשטיין, אלכס פלג, זהר וגנר ועוד.
הסרט הבועט הזה רווי סצנות סקס נועזות במיוחד, טקסטים בוטים, ואף מכיל אקט של גילוי עריות. "היתה לי מטרה מוצהרת-לעשות מה שאני רוצה ומה שאני חושב, בלי שום תכתיבים מגורם כלשהו ובלי להתפשר על איכות", אומר לילטי, שהצליח לצרף אליו את המפיק שי ורקר.
"הרגשתי חופש מוחלט בצילומים, שהיו איכותיים במיוחד. אנחנו הראשונים שצילמו כאן בקנון 7D, מצלמת סטילס בעיקרון, שאפשרה לנו חופש פעולה מדהים, בלי לוותר על האיכות".
הפסטיבל "תואם סאנדנס" המקומי שהיה הראשון שפתח את שעריו לתופעה הוא פסטיבל קולנוע דרום. האחראי להפקת תוכנית הפסטיבל הוא אלעד פלג, שהקים יחד עם מרט פרחומובסקי את חברת "קולנוע פרינג,? ? המציעה מסלול לתמיכה רחבה בסרטים עצמאיים. השנה יצאו לדרך במסגרת זו שתי הפקות: "קתרין דנב", של עומרי יבין, שכבר צולם, ו"שלושה ימים בלי בני", של עידן חגואל, שעומד להצטלם בקרוב.
איך זה עובד?
פלג: "במשך שנה וחצי של בושה מקדימה יצרנו קשר עם כל מיני חברות שהסכימו לתת את שירותיהן לקולנוענים העצמאיים. בין השאר ניתן להשתמש בחבילות סיוע של צילום, תאורה וסאונד, משרד יחסי ציבור, אולפן עריכת סאונד, חדרי עריכה אונליין, עורכי דין שמספקים ליווי וייעוץ משפטי - רוב מעניקי השירותים הללו עושים זאת תמורת אחוזים מההכנסות העתידיות של הסרטים. וישנה כמובן קרן הקולנוע הישראלי, שנותנת סכום סמלי אך יפה לתמיכה בהפקות".
מה ההגדרה שלכם לסרט עצמאי?
"ההגדרה המקובלת היא שזה סרט שתקציבו הוא פחות מ-700 או מ-800 אלף שקל, אבל אני חושב שסרט שהאנשים שיוצרים אותו יוצאים אליו No Matter What, עם או בלי קרן, ומתחילים את העשייה מתוך דחף ליצור - זהו סרט עצמאי". 'המשגיחים' של מני יעיש, שזכה בהפצה מסחרית של מרק רוזנבאום, החל את דרכו בתקציב נמוך, ולמרות שקיבל כספי השלמה-הוא צולם תוך עשרה ימים. דוגמה טובה נוספת היא "חדר 514" וכן הסרט הדוקומנטרי "אני ביאליק" (של אביב טלמור). סרטים שיוצריהם עושים אותם מתוך אמונה שזה הסרט שהם רוצים לעשות, ויש סביבם מרכיב עיקרי של כוח אדם, חברים ואנשי מקצוע שמאמינים בתסריט ומוכנים לעבוד עליו בחינם, או כמעט חינם, זו בעיניי ההגדרה".
אחד מסרטי הפרינג' מסוגת הקומדיה-מדע בדיוני, שנמצא כעת בשלבי עריכה מתקדמים הוא "אני לא מאמין אני רובוט" של גל זלזניאק וטל גולדברג (יוצרי הסדרה האינטרנטית "אוף סקרין"). במרכז העלילה ניצב דני, בחור כל כך רגיש, שהחברה שלו עוזבת אותו כי היא מרגישה כמו הגבר ביחסים ביניהם. רגע לפני שהוא נשבר ומחליט לוותר על החיים מגלה דני שהוא בכלל רובוט ושחברה שלו לא באמת עזבה, אלא נחטפה. הוא יוצא להציל את אהבת חייו בעזרת כוחותיו הרובוטיים. בסרט מככב יותם ישי ולצדו צחי גראד, דרור קרן, הילי ילון, אינה בקלמן ואחרים.
זלזניאק: "לאחר תחילת הצילומים הגשנו בקשה לקרן הקולנוע. הם אמרו שהתסריט נפלא, אבל דחו אותנו בכל זאת. הם היו כנראה בטוחים שהם מסכנים כסף על משהו שלא נוכל לעמוד בו. אני מבין אותם, הם לוקחים מישהו שאין לו פיצ'ר ביד, שרוצה לעשות משהו שהוא לגמרי פסיכי - אז מה, הם ייתנו לו תקציב על זה? מצד שני אני הולך לעשות סרטים. אני לא אשב בבית ואבכה על מר גורלי. בגלל זה למדתי קולנוע.
"אז מאחר שכבר עשינו את 'אוף סקרין', בהשתתפות מיכאל מושונוב, עמוס לביא ז"ל ועוד שחקנים, אמרנו שננסה את אותו הדבר. ניקח את התסריט, שאנחנו מאמינים בו, נדבר עם אנשי מקצוע ושחקנים שיכולים לעשות את זה, ונתארגן על הפקה במינימום תקציב, כשכל אחד מאיתנו מביא כסף מהבית. זה הספיק בדיוק לצילומים, ואז ניסינו להשיג תקציב להמשך. בסופו של דבר, אם אתה מוציא מוצר סביר ומעלה, יש לך תמיד סיכוי למכור אותו. אני מאמין שיש לנו סיכוי גם לקבל השלמות מהקרנות. זה עסק. אם יש לך מוצר טוב, שאתה מאמין בו, תהיה לך אפשרות לממן אותו".
סרט עצמאי שמוקרן כעת הוא "חלום קוסטוריצה", עבודה דוקו-ריאליסטית של אייל סיבי. העלילה: סיבי מאוהב בסתר בהילה (הילה מצקר) כבר שלוש שנים לאחר שהכירו באופן מקרי באמצעות האינטרנט. הוא יוצר קולנוע והיא סטודנטית למשחק, והוא משתף אותה בסרטיו ומתפקד היטב כבמאי מול שחקנית, אבל כשהם לבד המילים נעתקות מפיו. הוא מחליט לצאת למסע בארצות הבלקן כדי ללמוד להשתחרר ולשאוב שמחת חיים מהבמאי הנערץ עליו, אמיר קוסטוריצה. הוא גם מפנטז שזה יסכים להשתתף כשחקן בסרט עלילתי שהוא מביים, ומאמין שאם יעשה זאת, יצליח לאזור אומץ לחלוק עם הילה את רגשותיו.
"לא קיבלנו תקציב משום קרן שפנינו אליה", מספר סיבי. "מי ששיתף פעולה, לשמחתנו, הוא ערוץ 8. חתמנו איתם על חוזה וקיבלנו מהם 280 אלף שקל, שזה עדיין נמוך, כי מקובל שתקציב נורמלי של סרט דוקומנטרי של שעה הוא בסביבות ה-400 אלף שקל. שאר המימון הגיע מהשקעות פרטיות ומחברים".
אמנם כל סרט, כולל אלה מזירת הפרינג', הוא מאמץ פרטי-יחידני של יוצר קולנוע וצוותו, אבל מתברר שיש זיקה הדוקה בין רבים מיוצרי סרטי האינדיפנדנט המקומיים, ובמתוכנן או שלא - הם חברים באיזשהו פורום מורחב שבו כולם מכירים את כולם וגם עובדים עם כולם.
דבריו של גל זלזניאק, אחד משני במאי "אני לא מאמין אני רובוט" מסכמים זאת היטב: "אנחנו מכירים את כולם. למשל, את החבר'ה שעשו את 'כלבת' (אהרון קשלס ונבות פפושדו), שלמדו כמה דורות מעלינו באוניברסיטת תל אביב, ועם רוני קידר אנחנו ביחסים טובים ומתייעצים איתה בנוגע למה לעשות ומה לא לעשות. אנחנו חבר'ה שעושים סרטים לא איכותיים, מהנים ובתקציב מינימלי. יש לנו אמונה ברוח החדשה הזו ואנו קוראים לעצמנו 'הדור שיהרוס את הקולנוע הישראלי'. בצורה הכי חביבה בעולם, כמובן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם