טום הופר מפיח חיים ב"עלובי החיים"
אומץ רב במיוחד דרוש כדי לקחת את המחזמר הקלאסי "עלובי החיים" ולעשות ממנו פיצ'ר מושקע, יקר ועמוס בכוכבים. רק טום הופר, הבמאי של "נאום המלך", היה יכול להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה הזאת
נראה שהבמאי הצעיר לא יצליח לשחזר במהרה הישג מדהים שכזה. ואולם, הופר לא נח לרגע. להפך. הוא החל לחשוב בגדול, לקח את המחזמר הענק של קלוד מישל שנברג ואלן בובליל, "עלובי החיים", שצפו בו 60 מיליון בני אדם ברחבי העולם, עיבד אותו לקולנוע, וגייס לטובת העניים תותחים כבדים כמו יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן התאוויי, ואפילו את סשה ברון כהן כאתנחתה קומית.
כשצפיתי בפעם האחרונה ב"עלובי החיים" בווסט אנד, חשבתי שהמחזמר כבר עבר את שיאו, ולכן גם לא באמת ציפיתי ליהנות מהגרסה הקולנועית - אלא שהופר הצליח לחולל סוג של נס: בסרט החדש הוא מצליח לשכנע את הצופים שזה לגמרי נורמלי לשיר את ההיסטוריה הצרפתית. הוא החליף רגשנות ברגש. בשורה התחתונה, הסרט נראה - ונשמע - מדהים. "היתה לי הרגשה של שחרור במהלך הקרנת הבכורה בלונדון", הוא מודה עכשיו. "ישבתי באולם אמפייר בלסטר סקוור ונזכרתי שהלכתי לשם כאשר הייתי ילד. היה לי ריטואל קבוע: הייתי נעמד בכניסה ומתחייב לעצמי שיום אחד יוקרן סרט שלי באולם הקולנוע הזה. אני עדיין מרגיש מאוד מחובר לאותו ילד בן 12".
בעודו מדבר נועץ הופר מבט קבוע בשטיח שבלובי המלון, כאילו משם יגיעו התשובות. רק לעתים רחוקות הוא מביט בי ישירות. בכלל, אני מקיימת את הראיון הזה עמו בתחושה שאני בכלל לא נפגשת איתו ושהוא בעצם מנהל שיחה עם עצמו. לא נותר לי אלא לתהות עד כמה התנהגות כזאת פוגעת לו בעבודה.
והעבודה, אגב, לא היתה קלה. הופר היה אחראי על "אלף בני אדם", לדבריו , ואת תפקידו שם הוא מגדיר "אבהי". אך ראסל קרואו, שמגלם בסרט את המפקח ז'אבר, סיפר באחד הראיונות שהופר דווקא לא כל כך אבהי אלא יותר, כלשונו, "טיפוס קשוח. כשהוא רוצה משהו הוא רוצה את זה והוא הולך להשיג את זה".
הופר לא ממהר להכחיש, ומסביר שבעבודה הזאת אין ברירה אלא להיות קשוח - בעיקר כשאתה אחראי לתקציב של 61 מיליון דולר. "הדרך שבה את מבזבז כסף היא דרך יצירתית", הוא אומר. "אבל כן, אני מודה: כשהייתי בשנות ה-20 לחיי (היום הוא בן 40), הייתי אדם קשה והמבט שלי היה צר מדי. הייתי שוכח להודות לאנשים. עם הזמן למדתי להיות יותר עדין ויותר אדיב ולזכור שאנשים זקוקים למחמאות כדי לקבל אנרגיות חדשות".
כאילו כדי להוכיח שהוא למד את הלקח, הוא פוצח מיד בנאום על יו ג'קמן, המגלם את ז' אן ולז'אן, ומתאר אותו כ"מלאך שהוביל את צוות השחקנים". ועדיין , כשקוראים בין השורות, מקבלים את הרושם שצילום הסרט היה סיוט של ממש. הופר עצמו מודה כי "השעות ארוכות וזה יכול להיות מאוד אכזרי".
בכל מקרה, אפשר לסלוח לאן התאוויי ובמיוחד ליו ג'קמן, אם הם לא הרגישו שם במיטבם. שניהם, אחרי הכל, נאלצו לעשות דיאטות רצחניות כדי להבטיח שהעלובים באמת ייראו עלובים. התאוויי איבדה 11 ק"ג כדי לגלם את פנטין. ג'קמן איבד 13 ק"ג "כדי להיראות כמו אסיר נמלט", לדברי הופר. "אני חושב שהוא קצת הגזים. כבר דאגתי לבריאותו. היה קור אימים והעור שלו עטף את עצמותיו כמו נייר. המראה היה ממש קיצוני".
הופר מספר שלאחרונה צפה בסרט בלוס אנג' לס עם ברברה סטרייסנד, והיא אמרה לו שבעשר הדקות הראשונות היא לא זיהתה כלל את ג'קמן. "אהבתי את זה", הוא אומר, "האינסטינקט של יו היה חכם: הוא הבין שאם ישיג רמה מזעזעת של ריאליזם זה יסייע
השירה בהופעה חיה אכן עושה את הסרט - וזה גם מתאים לסגנון של הופר: לעשות את זה בדרך הקשה (בדרך כלל השירה בסרטים מדובבת). הופר אמר לשחקנים: "תשכחו מהעובדה שהשירים האלה הפכו לאייקונים ברחבי תבל ותנסו להמציא אותם מחדש". לכל שחקן על הסט היתה אוזנייה שדרכה יכול היה לשמוע את הפסנתר החשמלי, ולמעשה השחקנים היו רשאים לבחור מתי להתחיל לשיר: "לפני שאדי רדמיין שר את 'כיסאות ריקים', למשל ", מספר הופר, "הוא היה צריך למצוא את הרגע המושלם מבחינה רגשית. הוא היה יכול לשבת שם 30-20 שניות עד שהוא הגיע לנקודה הזאת בראשו".
דבר נוסף שהופך את השירה לכל כך חזקה הוא השימוש בצילומי תקריב. ב"חלמתי חלום" של התאוויי הפנים שלה ממש הופכים לשיר. הופר, אדם צנוע מטבעו, מסביר שהרעיון היה של רדמיין: "כשהוא ראה את הצילומים שבהם נראה פרצופה של התאוויי הוא שאל אותי 'תוכל להחזיק את כל השיר ככה?'. התשובה שלי היא בעצם נקודת השיא בסרט. אדי חבר. סמכתי על האינסטינקטים שלו".
קשה לדמיין את הופר משתף פעולה עם סשה ברון כהן (עלי ג'י, בוראט וברונו) - ולו רק משום שברון כהן רגיל לביים בעצמו.
איך זה בכל זאת הסתדר?
"היה נפלא לעבוד איתו", הוא אומר, "יש לנו משהו משותף: שאיפה לשלמות על סף האובססיה. אי אפשר לתאר כמה הוא קפדן בכל הקשור ליצירה הקומית שלו". ואכן , ברון כהן, המגלם את אדון תנרדייה לצד הלנה בונהם קרטר, המגלמת את אשתו, מצחיק בצורה היסטרית.
כשאני מספרת לו שממש לא התלהבתי מהמחזמר, הוא מעמיד פנים שלא שמע אותי. הוא בהחלט עדיין מאמין בנצחיותו של הבייבי החדש שלו. "יש כל כך הרבה זעם בעולם, עם הגדלת הפערים בין העשירים לעניים, אי צדק חברתי, הפגנות בוול סטריט, הפגנות בלונדון, השינויים הסיסמיים במזרח התיכון - ממש מרגישים את המהפכה באוויר", הוא אומר,"' עלובי החיים' הוא ההמנון הגדול של המנושלים, זעקה מהלב של הסובלים. אגב, אני גם באמת מאמין במסר של הסיפור. כלומר שבאמצעות פעולה משותפת אפשר להביא לשינוי ".
איזו פעולה, למשל?
"בואי נתחיל בלאהוב את האדם שנמצא לידך". הופר , בכלל, מעדיף לדבר יותר על הרומן של ויקטור הוגו מ-1862 מאשר על המחזמר. הוא שב וקרא בו כדי לקבל השראה והתפעל מהעין החדה של הוגו. "שנינו מאוד אוהבים את הירידה לפרטים", הוא אומר, אך מודה שאפילו אותו הוגו שבר כשהקדיש 30-20 עמודים לתיאור מערכת הביוב בפריז. "קצת דילגתי בקטע הזה", הוא מודה בלחש.
הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד, שם החל גם לביים הצגות, בהן כאלה בכיכובה של קייט בקינסייל. לאחר שסיים את לימודיו החל לביים פרסומות, ובהמשך עבר לבימוי בטלוויזיה
("איסטאנדרס", " רגליים קרות"). הצלחתו הראשונה היתה הסרט הקצר "ז' קט מפציץ", שאותו צילם בגיל 14, העוסק במעיל הטייסים של סבו, שהיה נווט של מפציץ במלחמת העולם השנייה ונהרג. הסרט זכה במקום השני בתחרות יוצרי קולנוע צעירים של הבי.בי.סי, וללא ספק היה סרט מורכב במיוחד, יחסית לנער בן 14. מאוחר יותר הקדיש הופר לסבו את "נאום המלך".
המשפחה , בכלל, חשובה להופר. הוא מאוד אוהב ומעריך את אביו, ריצ'רד הופר, סגן אופקום, הגוף האחראי על הרגולציה של אמצעי התקשורת בבריטניה, ואת אמו הסופרת מרדית, שחיה באוסטרליה. "שניהם השפיעו עליי באותה מידה מבחינה יצירתית", הוא אומר, "אבל את המוטיבציה הגבוהה שלי לקחתי מאבא. היכולת שלו להתמקד בעבודתו מדהימה. בתור ילד, כשנכנסתי לחדר העבודה שלו הייתי יכול לעמוד שם ולצעוק 'אבא! אבא! אבא!', והוא בכלל לא היה שומע. עד כדי כך הוא היה מרוכז בעבודתו. מאמא למדתי להיות אמיץ, להכיל את האי ודאות ולא למהר לקבל החלטות".
למרות שהוא נראה אנגלי לגמרי, הוא לא רוצה שישכחו את שורשיו האוסטרליים. הוא שמח מאוד לאחרונה כשמפיק אוסטרלי אמר לו שיש לו את הכישורים לביים סרט ענק משום שחייו נעים בין מרחבים עצומים.
אין ספק, אם כן, שהופר חושב בגדול, אבל השאלה היא אם הוא יודע מה מניע אותו. הוא מהסס כמה שניות, ואז מסביר שהוא פשוט רוצה להביא לעולם את היצירה "הכי טובה שאפשר", כלשונו .
ועל מה יהיה הסרט הבא שלך?
"אין לי מושג. לא היה לי זמן אפילו לקרוא תסריט".
לקראת סיום הראיון אני מנסה להתעניין מעט בחייו הפרטיים. "אין לי כאלה", הוא עונה מיד, ומוכן רק לגלות שהפעם האחרונה שבה יצא לחופשה היתה בקיץ, ושזו היתה חופשה בת יום אחד בלבד.
מה עשית באותו יום?
"ישנתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם