אחת העם: אילנה ברקוביץ' כתמצית הישראליות
רוקרים, ערסים, סחים, היפסטרים, נהגי מוניות, כדורגלנים, הומואים, לסביות, חנונים, חיילים, נאצים - כולם חיים בשלום ובשלווה, זה לצד זה, בין גבולות האישיות הרב גונית של אילנה ברקוביץ'. מילה שלה, וסוף למלחמות
הטלפון מהרדיו קוטע את הראיון הזה בשיאו, אבל מה לעשות, אנחנו חייבים לעצור. ברקוביץ' - ככל הנראה, ברגע של היסח דעת - התחייבה גם לאייטם הזה. "אל תדאג", היא מרגיעה אותי בלחישה, תוך שהיא מרימה את האייפון מהשולחן ולוחצת על "קבל", " זה יהיה צ'יק צ'ק". קולה של מגישת התוכנית, הבוקע מהספיקר, דק ומעצבן. "נו, אילנה, אז איפה היינו? ", היא שואלת ולא ממתינה לתשובה. "אה כן, במקרר. איזה ירקות, למשל, יש לך שם? ".
"מה", תוהה ברקוביץ', " את באמת רוצה שאני אספר לך מה יש לי במקרר? ". " מאוד רוצה", צווחת המגישה, "מאוד-מאוד-מאוד רוצה".
ברקוביץ' מכווצת גבות, עושה לי פרצוף של "וואט דה פאק?", אבל מחליטה לזרום: "אוקיי, אז יש לי שם, אני חושבת, הרבה פירות, הרבה ירקות, הרבה מים והרבה הרבה-הרבה טייק אוויי. כן, הרבה טייק אוויי. המון טייק אוויי".
מה שהמראיינת שמעברו השני של הקו לא יודעת זה שברקוביץ' נתנה לה את התשובה האחרונה תוך כדי נפנוף של שתי אצבעות משולשות - אחת בכל יד - לעבר הספיקר. המגישה, מצדה, בטוחה שנפלה על הזדמנות נפלאה להטפת מוסר. "טייק אוויי, אה?", היא שואלת בתוכחה, "אוי אוי אוי, טייק אווייייי. נו, טוב, שיהיה. בואי נתמקד בירקות. מה בדיוק יש לך שם? ".
" אה. . .", מגמגמת ברקוביץ', " יש סלרי. . . יש כרוב אדום. . . מלפפונים . . . פלפל חריף. . .".
"אוקיי, הבנתי", קוטעת אותה המגישה, "אבל הילדים אוכלים את זה?".
באופן כללי אילנה ברקוביץ' היא בחורה סבלנית, נינוחה ונחמדה עד מאוד - באמת, היא אחלה לגמרי - אבל בשלב זה, לנוכח הנסיבות המיוחדות, היא נאלצת לעבור מאצבע משולשת לתנועת הגנאי הקשה "חץ" (הטיית כפות הידיים לכיוון המפשעה, בתנועות מעלה מטה"). "האמת היא שלא ממש", היא עונה, וגוון עדין של קוצר סבלנות נוסף לנימת דיבורה. "כאילו. . . הם אוכלים את זה לפעמים, אבל מעט, ממש מעט. הם הכי אוהבים מילקי, האמת. מילקי זה דבר מאוד חשוב אצלנו בבית".
"מה? ", מזדעקת הפקאצה, "על מה את מדברת, תגידי לי, מילקי זה בריא? רגע, שאני אבין, את באמת חושבת ש. . .".
בנקודה זו ברקוביץ' מרכינה את ראשה לעבר השולחן, חופנת אותו בידיה, וכך, מבין האצבעות, שולחת לעברי עיניים שמתחננות לעזרה. בצד השני של הקו המגישה כנראה כבר מתחילה להרגיש, סוף סוף, שהמרואיינת שלה הולכת קצת לאיבוד, אומרת "תודה, אילנה, היה כיףףףף" ונפרדת לשלום. ברקוביץ' מנסה לעכל את החוויה המכוננת שעברה זה עתה. "תקשיב", היא אומרת, תוך כדי פליטת עשן של סיגריית דראם מגולגלת. "אני מתעצבנת לגמרי מדברים כאלה. כשבאים אליי בקטע כזה אני חייבת לעשות דווקא. חייבת. כאילו, ברור שאוכל ביתי זה הכי טוב והכי בריא והכי טעים - אבל יאללה, נו, מה זה משנה, לעזאזל? העיקר זה שאני אוהבת את הילדים שלי, לא? טוב, אני חייבת להירגע מהשיחה הזאת. אוף, זה היה קשה".
בקיצור , לא. אילנה ברקוביץ' (35) היא לא אמא צפונית טיפוסית. כלומר יש בה גם משהו מזה - בכל זאת, היא אמא והיא חיה טוב, ברוך השם - אבל המשהו הזה ממש לא בא על חשבון שאר הטיפוסים שבה. למעשה, נכון להיום, אחרי כל מה שהחיים זימנו לה (תגיות מרכזיות: ילדות בעין הוד, סבא נאצי, אמא שהתגיירה, "אבא גנוב", דוגמנות , נישואים לאביב גפן, "הו אילנה", " הבורגנים", " פרויקט ,"Y", הכספת", " תוצרת הארץ" " מונית הקצב" "מגדלים באוויר", אריק בנאדו, עיצוב אופנה, חנות בגדים, "פלייליסט"), היא גם צפונית, גם רוקרית, גם סחית, גם היפסטרית, גם חנונית וגם טיפה ערסית כשצריך.
ברקוביץ' היא פחות או יותר הכל. בלי להתכוון לכך היא השלימה במהלך חייה דוקטורט באנתרופולוגיה השוואתית של קבוצות חברתיות בישראל. היא מכירה את כל סוגי הטיפוסים בארץ, מסתדרת עם כולם, ומכילה באישיותה הרב תרבותית והמגה קולית קצת מכל אחד. כדי להבין מי ומהי באמת, אין ברירה אלא לפרק את הפאזל שהוא היא ולהרכיבו מחדש, לאט לאט, בעזרתה. כלומר לשאול אותה מה היא חושבת על כל מיני קבוצות אוכלוסייה בארץ, ועד כמה, אם בכלל, היא חשה עצמה קשורה לקבוצה X או Y. קרוב לוודאי שגם זה לא יספק תשובה חד-משמעית לשאלת המפתח "מי את, אילנה ברקוביץ'?" אבל נו, ננסה. בטח יהיה כיף.
"אף פעם לא ראיתי את עצמי רוקרית - בעיקר בגלל שבחיים לא עשיתי מוזיקה. אין לי שום כישרון למוזיקה, אין לי חוש קצב, ואף פעם גם לא ממש רציתי להיות רוקסטארית. אמנם הייתי חזק בתוך הסצנה של הניינטיז, אבל גם אז לא עניין אותי לעשות מוזיקה. היום אם אני אלך לאוזןבר, למשל, אני מניחה שאמצא שם כמה חברים מאז, אבל מה שהיה פעם כבר לא קיים יותר. הכל התפצל. אין יותר רוקנ'רול".
"אתה יודע, פעם זה היה מאוד קליקאי כזה, היו הברים של הרוקרים, וכולם היו יושבים בהם. היום אין יותר קליקות. אין לאן לצאת. רוקרים הולכים למסעדות. זה לא מעציב אותי או משהו כזה, כי כבר עברתי את הדברים האלה, אבל כן, לפעמים אני מתגעגעת לימים ההם. היה בזה משהו מאוד כיפי, נעים, אפל ומגניב - אבל די, זה נגמר, הלאה. מה שכן, אני עדיין גרופית של דיוויד בואי. הוא היחיד שעדיין מצליח להוציא ממני את הטינאייג'רית שבי - וזה כנראה כבר יישאר לנצח. אנשים מגדירים אותי בתור פרסונה מגניבה כזאת, שינקינאית, אבל תמיד הייתי צפונית. מצטערת, אבל זו האמת. גרתי בשינקין ארבעה חודשים בלבד. זה הכל. אנשים הדביקו לי תדמית שלא קשורה אליי. אף פעם לא הייתי מגניבה, וגם היום אני לא מגניבה. אני בדיוק אותו דבר כמו שהייתי פעם. גם חברות שלי כל הזמן אומרות עליי שאני עדיין אותו שיט. סיים שיט, דיפרנט טוילט.
"יש לי איתם בעיקר שיחות על אריק בנאדו, על 'מונית הקצב' ועל 'אבא גנוב' בעיקר על 'אבא גנוב'. מה לעשות, נהגי מוניות זה הכי קהל היעד של 'אבא גנוב'. איך שאני נכנסת למונית, ישר שואלים אותי על אריק ועושים לי 'יא, איך לא השתנית מאז אבא גנוב''.אגב , לא מזמן פגשתי את בן (ציון, הילד ששיחק לצדה בסדרת הסרטים הנוסטלגית) בניו יורק, לגמרי במקרה, וגיליתי שיש לו שם רשת מאוד מצליחה של חנויות קאפקייקס. זה היה מפגש פסגה כזה".
"אני גם כל הזמן פוגשת אנשים שהסעתי ב'מונית הקצב'. האמת היא שאני זוכרת את כולם, בלי יוצא מן הכלל - ואני גם זוכרת איפה כולם גרים. אין ספק שאם הייתי גנבת הייתי יכולה לעשות מזה הרבה כסף. מה שכן, לזכותם של נהגי המוניות - ובכלל, של הגברים בארץ - ייאמר שהם אף פעם לא מנסים להתחיל איתי. אני מניחה שזה קשור גם לזה שאני נשואה לאריק בנאדו - אתה יודע, כולם מפחדים ממנו - אבל זה לא רק זה. הם פוחדים ממני כי אני באד אס".
"פסחתי על פאזת הפול מון פארטיז בתאילנד. אני באה מעין הוד, כך שהדרך שעברתי במוזיקה היתה מאוד ברורה: רק רוק. אף פעם לא פופ ואלקטרוני. מעולם לא עניין אותי להתקרחן, לקחת טריפים וזה. תמיד נלחצתי מזה. אף פעם לא הייתי במסיבת טבע. אני הכי לא קשורה לתרבות הדי ג'ייז".
"אני הכי לא טיפוס של פיק אפ ברים ומגה ברים למיניהם. נבר אבר אין מיי לייף. אני לא אוהבת מקומות פופולריים מדי. זה מלחיץ אותי. חוץ מזה, אני תמיד במערכת יחסים. לא הייתי רווקה בחיים. אני מה זה לא בקטע. אני רק זוכרת שפעם ישבתי באיזה מקום, ואז מישהו בא אליי שאל אותי אם יש לי אש, אמרתי לו שכן, הוא התקרב אליי והדלקתי לו בטעות את השיער".
"להלן, 'אבא גנוב' זה קהל היעד, נו. לי אף פעם לא היה חבר ערס, בוא נגיד ככה. אריק בנאדו לא ערס. הוא כדורגלן, נכון, אבל הוא לא ערס. גם אני לא, כמובן. כאילו, אני צופה בערוץ 24, אבל אני לא ערסית בשום קנה מידה. להפך: ערסים הרביצו לי. כשעברתי לגור בתל אביב למדתי באיזה בית ספר שכל הנושרים הגיעו אליו, והיו מקרים שבהם זרקו עליי אבנים בדרך לכיתה בגלל שהייתי חברה של אביב גפן, שהוא, כידוע, משתמט, הומו ונקבה. בעיקרון אני פחדנית. כשאני נתקלת במשהו כזה, אני מיד נסוגה. מצד שני, יש את הערסים האלה שיורדים לים עם סוסים ומתעללים בהם שם - ועליהם דווקא צעקתי פעם. האמת? אם אני אתפוס מישהו שמתעלל בחיות, יש מצב שאכנס איתו לעימות פיזי. במצבים כאלה אני ממש לא פחדנית".
"כן, הייתי פריקית בתיכון, כמובן. ממקימי המחששה. כל הזמן הסתבכתי עם המורים וההנהלה. בכלל, הסתבכויות עם אנשים היו תמצית חיי בזמן ההוא. בעין הוד תמיד הסתובבתי עם הפריקים, המטורפים, אלה שמעשנים שאכטות, אנשים מן השורה שלא עושים שורות. חינכו אותנו שם לאינדיבידואליות, לעשות מה שבזין שלנו, והסצנה שלנו היתה 'מוות לממסד' כזה, בבילון. הסתבכנו שם די הרבה למען האמת. הברזנו כמעט כל יום והעיפו אותנו מבית ספר על ימין ועל שמאל. אף פעם לא עניין אותי להיות מלכת הכיתה או משהו כזה. לא הייתי ילדה טובה, מה שנקרא. לימודים אף פעם לא עניינו אותי. סבלתי בבית ספר מהיום הראשון שהגעתי אליו, אבל נהייתי ממש אלופה בהברזות ובתירוצים".
"החנוניזם שלי מתבטא בזה שאני נורא מסודרת. יש לי קלסרים לכל דבר, אני תמיד מתייקת דברים. נכון, זה לא מתאים לתדמית שלי, אבל אני הכי מסודרת בעולם. אולי זה בגלל שאני נאצית במקור, ואולי זה בגלל שיש לי בלגן שלם במוח, אני חושבת אלף מחשבות בו זמנית, ולכן נורא חשוב לי שמבחוץ הכל יהיה מסודר. סוג של או.סי.די כזה, בקטנה. אנשים שלא מכירים אותי עלולים לחשוב שאני פרועה, בלגניסיטית, עושה סמים וכאלה, אבל אני ממש לא כזאת. אני קוראת לילדים שלי ספרים, הולכת לישון מוקדם, ילדה טובה. מצד שני, לא נראה לי שהייתי יכולה להיות עם חנון. לא, אין סיכוי".
"אני מאוד הורית, מאוד מבויתת. ככה אני מגדירה את עצמי ואין לי שום בעיה עם זה. האמת היא שאף פעם לא הייתי ברוקנ'רול עד הסוף. בשום דבר לא הייתי עד הסוף, האמת. לא הייתי אנטי ממסדית. נכון, התחתנתי עם אביב גפן, אבל אל תשכח שזו היתה חתונה עם 1,200 איש בדולפינריום. זה נשמע לך כמו משהו מחאתי? אני לא יודעת. כלומר אני יודעת שלא. אף פעם לא הייתי בן אדם כזה. באמת, אני הכי כנה איתך עכשיו. אף פעם לא עשיתי סמים - כאילו, חוץ משאכטות פה ושם".
"היום אני מאלה שהולכות לדיאדא ולג'ימבורי. כולם אומרים שזה איכס, אבל אני דווקא מסתדרת שם מצוין. אני מדברת עם אמהות של ילדים אחרים, הכל סבבה. אני מקבלת מהן עצות, מחליפה מתכונים - למה לא, זה חלק מהחיים שלי. כאילו, אני פחות מאמינה בלהיות אמא כמו שצריך, אבל כשאני בחוץ אנשים מסתכלים עליי יותר כי הם מכירים אותי והם רוצים לראות את הדינמיקה שלי עם הילדים, אז ברור שאני שמה לב להכל, אבל עדיין, יש לי את הדרך שלי ואני מאמינה בה. אני פשוט אני. עד הסוף. זה הדבר היחיד שאני בו עד הסוף. אני עושה את מה שאני עושה עד הסוף".
"יאיר לפידים, נו. זה סחים, לא? כאלה שקוראים לילדים שלהם יואב ותמר, נו. יש לי חברים סחים. זה נחמד, נו, שיהיה. אמנם אין להם טיפה של אינדיבידואליזם, אבל בסדר, שייהנו עם החשיבה הישרה הזאת שלהם, מה אני אגיד לך. בדיוק ראיתי לא מזמן 'עובדה' על יאיר לפיד, והיה שם איזה קטע שבו ליהיא יצאה לתת מיץ ובייגלה לצלמים שעמדו שם. עכשיו, היא עומדת, כולם מצלמים אותה, ואז היא מתחילה לצעוק 'רגע, רגע, תפסיקו, אני עם קרוקס', אתה מבין את הקטע? וואלה, אם את כבר נועלת קרוקס - שזו זוועה בפני עצמה - לפחות תעשי את זה בגאווה. בקיצור, לא הצבעתי ליאיר לפיד, כמו שבטח כבר הבנת".
"מישהו אמר עליי פעם שאני האבטיפוס של ההיפסטרים, שככה זה התחיל, מאנשים כמוני. לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מחבבת היפסטרים כי נורא חשוב להם איך הם נראים, ואני מאוד אוהבת אנשים ששמים דגש על הלבוש שלהם. האמת היא שערסים נמצאים פה בנקודת השקה עם היפסטרים: שניהם קצת מטרוסקסואלים כאלה. מבחינתי, כל מי ששם לב לאסתטיקה שלו, באופן אוטומטי אני מעריכה אותו יותר. ברמה האישית אני מאמינה שאני יודעת לזהות צרכים אופנתיים שבסוף באמת נהיים טרנד כי החיבור שלי לאופנה חזק מאוד. אני לא היפסטרית בכוונה ואני נגד טרנדים באופן כללי, אבל כן, אני מבינה באופנה, את זה אני יודעת".
"לא הייתי בצבא, ואני קצת מצטערת על זה. אם יש משהו שאולי הייתי צריכה לעשות ולא עשיתי - זה זה. החוויה של הצבא היתה תורמת לי הרבה, אני בטוחה בזה לגמרי, אבל השתחררתי עוד לפני שהתחתנתי. קראו לי לקב"ן למרות שלא ביקשתי, ומהר מאוד הוא אמר לי 'ביי'. בדיעבד אני חושבת שאולי דווקא הייתי יכולה להסתדר שם, כי אני יכולה להסתדר בכל מקום, תמיד. אני כמו שחפת. כמו נגיף האבולה".
"אני חושבת שהייתי יכולה להיות בגלי צה"ל, למשל, ולהגיש שם תוכנית של קולות החיילים. למה לא. אין שום דבר רע במוזיקה פופולרית. אני לא מאלה שמנסים לחשוף אנשים למוזיקה חדשה ומגניבה. זה לא המקום שלי. לא במוזיקה ולא באופנה. גם את הילדים שלי אני חושפת להכל - כולל 'גנגנם סטייל'. מה לעשות, צריך שהם יידעו שיש גם דברים גרועים בעולם".
"הם עושים לי כבוד ביציע. להיות אשתו של אריק בנאדו זה כבוד, מה. הם גם לא עמות. ממש לא. הבעל שלי, באופן ספציפי, לא עמה ולא אימו. בעיקרון כדורגלנים זה לא בדיוק החבר'ה שלי, אבל מן הסתם אני מכירה כמה כאלה ולפעמים אני גם יודעת לזהות כדורגלן לפי איך שהוא מתלבש. אתה יודע, בדרך כלל מדובר בחבר'ה צעירים שמרוויחים הרבה יותר ממה שאנשים בגילם מרוויחים, אז הם לובשים דברים יוקרתיים כאלה. לאו דווקא מחרידים, אגב. לישראלים באופן כללי יש טעם מחריד באופנה, אבל זה לא קשור דווקא לכדורגלנים. אני מכירה גם המון רוקרים עם טעם מחריד. בכלל, בזמן האחרון כל העולמות נהיו מעין סמטוחה כזאת. הכל התערבב. אייל גולן, לדוגמה, הולך היום עם פרד פרי, אתה מבין?".
נהגות
"אנחנו אחראיות. לעתים זה נתפס כזקנה, אבל אנחנו באמת אחראיות. בוא נגיד שבמולטי טאסקינג אין ספק שאנחנו פי אלף יותר טובות מגברים, אבל אנחנו לא מסמסות בנהיגה, ואני, באופן אישי, לא נוהגת שיכורה. כשגבר מכוון אותי בחניה זה יכול להטריף אותי. אני בהחלט יכולה להיגרר לטראש טוק במצב כזה. בכלל, אני מקללת חופשי על הכביש. טראש טוקינג ברמות אחרות".
"יש לי חיבור לטבע כי באתי מעין הוד, מחיק הטבע, וזה חלק חשוב בי. אני גם די ירוקה, באופן יחסי: ממחזרת כמה שיותר, מודאגת מההתחממות הגלובלית, כאלה. אני חושבת שהייתי יכולה לחיות באוהל במדבר בלי שום בעיה למרות שאני בורגנית. אני יכולה לחיות בכל צורה שהיא. אני לא בן אדם מפונק. אני לא לגמרי רוחנית, אבל גם בטח לא לגמרי בורגנית".
"טוב, אני לא איזו מיכל אמדורסקי כזאת, אתה יודע. אני לא חביבת הקהילה, מה שנקרא, אבל יש לי הרבה חברים הומואים, ואני לא יכולה לסבול את שפת האוחצ'ות שלהם. זה מגעיל אותי כשהם מדברים אחד עם השני בלשון נקבה. מעצבן ברמות. לא אוהבת את זה בכלל. פויה".
"אני מתה על לסביות. אם כבר בנות, אז שיהיה לסביות. יש בהן משהו חם ומרגיע. זה כיף. יש משהו באווירה הזאת של בנות ביחד שעושה לי טוב באופן כללי. אני לא יכולה להימשך לבנות, אבל אני מאוד מאוד אוהבת בנות. בנים לא מעניינים אותי, ובנות מעניינות אותי רק אם הן אוהבות בנות אחרות. לסביות אוהבות בנות אחרות, אז אני אוהבת אותן, אבל - שוב - לא, אף פעם לא התנשקתי עם בחורה. בחיים שלי. זה לא מעניין אותי. להפך".
"יש לי הרבה חברים סטלנים, ואין לי בעיה מיוחדת איתם. גם אני הייתי קצת סטלנית במשך תקופה קצרה, מעין קאוץ' פוטייטו כזאת, אבל בעיקרון לא מושך אותי לעשות דברים שגורמים לאיבוד שליטה. אני תמיד נשארת בגבולות השליטה העצמית. שאכטות עושות אותי מטומטמת. אני לא יכולה לעשן. זה לא עושה לי טוב. זה מלחיץ אותי. אני סוג של קונטרול פריק".
"כוסיות זה טוב. אני אוהבת כוסיות ואין לי שום בעיה עם המילה הזאת. גם אני הייתי פעם כוסית. היום אני לא מרגישה שאני כוסית. יש לי איזה כמה קילו שאני צריכה להוריד - וזה לא פשוט. מה שכן, אני מאוד נהנית להסתכל על החברות הכוסיות שלי. מה, אישה זה הדבר הכי יפה שיש, לא?".
"אני מאוד אוהבת ערבים - וכן, יש לי חברים ערבים. גרתי בזנזיבר, שזו מדינה מוסלמית, וכל החברים שלי משם מוסלמים. ערבים זה דבר נפלא. האמת היא שעד שהגעתי לתל אביב לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה שנקרא עדות ועמים. לא ידעתי שיש הבדל בין יהודים לערבים. האמת שגם לא ידעתי מי זה שלמה ארצי, למרות שהוא גר בעין הוד, אם כבר מדברים, אבל זה לא קשור. עזוב, יש לי בעל ערבי, ואם תמשיך לשאול אותי אם אני בעניין של ערבים, הוא גם יכול להרביץ לך".
"יש המון כאלה בחיי. בעצם, מכל דבר יש המון בחיי. יש לי הרבה חברים שחזרו בתשובה או התקרבו לדת, אבל אני עצמי לא חשבתי לעשות את זה אף פעם. אני אמנם מדליקה נרות כל יום שישי, אבל אני עושה את זה סתם כי אני נהנית מזה. אני נוסעת בשבת, כמובן, לא צמה ביום כיפור ולא אוכלת כשר בפסח".
"סבא שלי היה חייל בצבא הגרמני. לא ברור אם זה היה בוורמאכט או באס.אס - אבל כן, הוא היה נאצי, זו עובדה, מה לעשות, ככה נולדתי. אמא שלי התגיירה, כך שמבחינה הלכתית היא נחשבת יהודייה ברמה הכי גבוהה שיש, אבל מבחינה גנטית אני חצי שיקסה, יש לי גנים גרמניים - וכן, אני מסכימה, זה מגניב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם