המירוץ לחיים של טום קשתי
ימים ספורים לפני שטום קשתי יצא אל "המרוץ למיליון" הוא נאלץ לעמוד מול אביו היקר ולהציג בפניו מציאות מרה במיוחד. "אבא", הוא אמר לו בקול חנוק, "יש לך סרטן". מאז, אחרי שאיבד את אדל, כיכב ב"גולסטאר" והוציא לרדיו סינגל ראשון, הוא לא מפסיק להתפלל ולבכות. ראיון עם ילד של אבא
את הבוקר הזה התחלנו אצלי בבית. במשך שעות ארוכות טום ישב מולי, דיבר וזלל סוכריות עדשים. כששירו של אביתר בנאי "אבא" החל להתנגן ברקע הוא חלץ את נעליו ונשכב על הספה. 190 סנטימטר התכווצו שם על הכריות. הוא נתן למילים לגעת בו ובגופו. תחילה הוא ניסה להסתיר את הדמעות, אבל מהר מאוד נכנע להן, דיבורו נעשה חנוק, וכשהשיר הסתיים הוא קם וביקש ממני שאבוא איתו הביתה, להכיר את אביו. במכונית הוא סיפר לי על הבית שבו גדל עם הוריו ואחיו. משקפי השמש הגדולים שהרכיב בזמן הנסיעה לא מנעו מהנהגים שלצדנו לזהות אותו.
בסופו של דבר צלחנו את הנסיעה והגענו אליו הביתה. קומה שלמה תופסים בני משפחת קשתי בבניין מגורים בצפון הישן של תל אביב. טום גר שם עם אחיו ביחידה נפרדת. ביחידה אחרת מתגוררת אחותו הגדולה, ובמרכז החלל יש עוד שמונה חדרים, להורים ולשאר האחים, בהם גם שני זוגות תאומים (זוג אחד בן 29, וזוג אחד בן 19). הקומה כולה עוברת שיפוצים בימים אלה. בלגן של רהיטים ושאר מיני חפצים מכסה את הרצפה. על המיטה שבמרכז החלל הגדול שוכב אבא משה.
מה שלומך, משה?
"ברוך השם. עם ילדים כאלה, הלב שלי גדול. אני מלא בנחת ולא מבקש יותר. אני קוצר עכשיו את מה שזרעתי כל חיי".
ומה אתה אומר על טום?
"טומי הגון וטוב לב. כשיש לך את השורש הזה, תוכל להגיע לכל דבר טוב בחיים. אני כל כך אוהב את הילד הזה. הוא ממלא אותי גאווה. יש לו לב של זהב. הוא הנשמה שלי. הוא צעיר, שום דבר לא בוער לו. הוא יצליח, יצליח בגדול, אבל זה יכול להיות גם בעוד חמש שנים. קודם כל, שיהיה בעל נימוסים ודרך ארץ, שימצא לו בת זוג רצינית ושיקים בית, כמו שאני עשיתי. אין אושר יותר גדול מזה. כואב לי שעכשיו, כשהוא במקום הזה, של הפרסום, אני לא יכול להיות איתו בגלל המחלה הארורה, אבל אני מקווה שנתתי לו מספיק נשק כדי להתמודד גם במצבים האלה. לא קל לו. אני יודע כמה כואב לו בגללי. הייתי רוצה שהוא יהיה מאושר. זה הכי חשוב. לא מעניין אותי הכסף שירוויח".
משה מתקשה לדבר. הבכי משתלט עליו, נשימתו כבדה ועייפה. לאחרונה הוא חזר מעוד טיפול מתיש של כימותרפיה - השגרה הכאובה של חייו. טום מתהלך בסלון באי שקט. לרגע נשען על הקיר, מתקשה להחליט מה יעשה עם עצמו. אני מציע לו שיצטרף אלינו, והוא משתחל למיטה ומחבק את אביו. משה מפנה אותי לתמונת החתונה שתלויה על הקיר.
זוג צעיר, מאושר. גבר שחום וחייכן, אישה יפה עד כאב. "זאת פיורלה, אשתי האהובה", הוא אומר, "התאהבתי בה על חוף הים. היא יפה אמיתית, היתה סגנית מלכת יופי. יצאתי גם עם מלכות יופי, אבל הלב שלי רצה רק אותה. הלביאה הזאת ואני נתנו את הלב והנשמה למען שמונת הילדים שלנו. את כולם אני אוהב אהבת נפש. כל אחד מהם גדל פה כמו בן יחיד. כואב לי שאני ככה, כל כך חולה. הצינורות האלה שעוברים לי בגוף. זה מאוד כואב לי, אבל המחשבות על עתיד ילדיי זה הכאב האמיתי".
משה שוב בוכה, מסמן לי שקשה לו. אני מביט בטום. פני המלאך הבהירות שלו צמודות לפנים הכהות של אביו, שמסגירות שורשים תימניים. על הקיר תלויה תמונה של טום הילד עם אבא מהזמנים שבהם החיים עוד היו שמחים. בבית נמצאים שון וריי, אחיו הצעירים של טום, והתמונה הזאת, של האב החולה המוקף בגוזלים האהובים שלו, עוטפים, מחבקים ובוכים, תלווה אותי, ככל הנראה, עוד זמן רב. ואז, כשאני פונה לומר שלום, משה קורא לי לגשת אליו ולוחש באוזני: "כל מה שאתה מקבל מהקדוש ברוך הוא בעולם הבא זה שכר על מה שעשית בעולם הזה. תראה איך הילדים האלה מקיימים את המצווה של כבד את אביך ואת אמך".
אני רואה. ברור שאני רואה. במיוחד את טום, הרוכן לעבר אביו החולה ושולח לעברו מבטים ספוגי אהבה וחרדה. "שבועיים לפני היציאה ל'מרוץ למיליון' גיליתי שאבא חולה", הוא מספר, "אמא שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי: 'אבא לא מרגיש טוב'. שאלתי אותה 'מה יש לו?' והיא סיפרה שהוא סבל מכאבים חזקים בבטן ובבדיקות מקיפות שעשו לו התגלה שיש לו סרטן במעי הגס. האמת היא שגם אני שמתי לב שהוא רזה, אבל לא חשבתי על סרטן בכלל. זה ריסק אותי, את כל המשפחה. זה שינה לנו את החיים. הוא חינך אותנו לא לשתות ולא לעשן. הוא היה כמו מלך האריות ואנחנו הגורים שלו. גבר חזק, בטון. ועכשיו תראה אותו, הלב שלי כל הזמן בוכה".
הוא ידע שהוא חולה?
"לא, הוא לא ידע. אמא היתה זו שקיבלה את הבשורה הקשה מהרופא. היא לא היתה מסוגלת לספר לו וביקשה ממני לעשות את זה. התיישבתי מולו עם דמעות בעיניים, והוא לא הבין למה אני בוכה. אמרתי לו שיש לו סרטן במעיים ושהמצב לא טוב. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. מאותו רגע והלאה התחלנו לשמור שבת. מאז אני מניח תפילין ומתפלל כל יום. שמע, הרופאים נתנו לו חודשיים ומאז כבר עברו שנתיים. תודה לאל, הוא שורד. חי על כימו".
ואיך כל זה השפיע על ההשתתפות שלך ב"מרוץ למיליון"?
"סיוט. אבא אמר לי 'אני רוצה שתטוס. אל תעצור את החיים שלך בשבילי, תשתתף בתוכנית, זה יגרום לי נחת'. אם הוא לא היה אומר לי את זה, לא הייתי נוסע. במשך כל התוכנית הייתי בחרדות שהנה, אבא שלי הולך למות. הרגע הכי קשה והכי מרגש היה כשהביאו לי קלטת מצולמת מאבא לקראת תוכנית הגמר שבה הוא שר לי, בקול הזמיר שלו, מעוואל תימני. התרסקתי מבכי".
מה המצב שלו עכשיו?
"הכימותרפיה מאוד קשה, אבל מחזיקה אותו בחיים. פעם בשבועיים הוא עובר טיפול כימותרפי שמרוקן אותו מכל הכוחות למשך שלושה ימים, ואז, לאט לאט, הוא חוזר לעצמו. אתמול הוא חזר הביתה אחרי טיפול, ובקושי זז, כמו סמרטוט. זו השגרה שלו ושלנו היום. אני, מבחינתי, עושה איתו כל מה שהוא מבקש. שעה הליכה ביום, קצת טלוויזיה, קצת שיחות עידוד. מה יש לי בחיים חוץ ממנו? עזוב את כל החלטורות. אני נלחם עכשיו בשביל החלומות שלו ושלי. גם על ההצלחה שלי אני שמח בעיקר בשביל אבא. אני יודע שזה עושה לו טוב לראות אותי מצליח. הוא המעריץ הכי גדול שלי. הוא אוהב שאני נמצא בכל מקום - במיוחד בתוכניות שגורמות לו לצחוק. זה ממלא אותי באושר, לראות אותו מחייך".
הוא נמצא הרבה בבתי חולים?
"היום פחות. לפני שלושה חודשים נתנו לו בבית חולים מינון גדול מדי של כימו והוא לא הצליח לזוז. הוא היה מרותק למיטה במצב של שיתוק למשך שבועות ארוכים. גרנו אז בבית חולים. והנה יום כיפור מגיע וכולנו שומרים כיפור, חברה טובה ביקשה מהרב לאו לבוא לתת לו ברכה, ומצאנו את עצמנו כל המשפחה, עושים כיפור במסדרון עם הרב לאו".
מה עושה לך המלה "סרטן"?
"מילה ארורה. מחלה ארורה. פחד".
ממה בדיוק אתה מפחד?
"מהמוות. כל הזמן אני חושב עליו. שלא יתקרב למשפחה שלי".
כל אבא אומר "אני חי בשביל הילדים שלי". אתה מרגיש שאבא שלך חי בשבילך?
"כן, הוא תמיד אומר את זה לכולנו – וכמובן גם לי. בקרוב, אגב, אני מקליט שיר חדש - שיר של בן ששר לאבא, שהולך ככה (והוא מתחיל לשיר): אתה האבא שאותו אני אוהב, אתה האבא שנמצא אצלי בלב, אתה הילד, אתה הבן, שאותו אני אוהב. אתה תמיד תהיה לי ילד חזק".
טום עוצם לרגע את עיניו, ואז מנער קלות את ראשו, מנער מעליו את אווירת השיר המדכדך, וממשיך מהמקום שבו הפסקנו קודם. "אבא בנה לבד את האימפריה שלו", הוא אומר, "הוא מצליחן שבא משום מקום. הוא גדל בלי אבא, עם אמא שלא ידעה לקרוא ולכתוב, עבד קשה כדי להגיע לאן שהגיע, ואז בא הסרטן והרס הכל. פתאום הוא נהיה כמו תינוק שבוכה - וזה גומר אותי. המלך שלי זרוק במיטה וכולם עוטפים אותו. אני גדלתי על אבא, אני ילד של אבא. זה הדבר הכי רע שקרה לי בחיים. המצב שלו קורע אותי מבפנים. היום אני כבר חי את זה. בהתחלה הייתי בוכה בלי סוף, חרד ומדוכא. הייתי זורק עכשיו הכל – באמת, הכל - בשביל לקבל אבא בריא. הנחמה שלי היא שיש לי אמא מהאגדות שיודעת שאסור להישבר".
נראה לך שהשיר על אבא יצליח כמו "אשליות"?
"הלוואי. 'אשליות', שנכתב עליי ועל אדל, הביא בתוך שבועיים מיליון צפיות ביוטיוב. אני מקווה שנעבור את זה. אני בטוח אבכה שם, בהקלטות ובצילומים. עזוב, אני מסוגל לבכות מסרט מצויר. גם אבא כזה, בוכה מכל דבר. אני, בכלל, ילד שחי באגדות. אני לא בנוי לסרטי אימה".
טום קשתי (24) נולד וגדל בתל אביב. ילדותו היתה מאושרת. הנוחות הכלכלית אפשרה לו לקבל כל מה שביקש. בגיל 5 החל ללמוד פסנתר, אולם לאחר חודשיים החליט לוותר על המורה הפרטית ולהמשיך ללמוד לבד. במקביל גילה את אהבתו לכדורגל, הוא התחיל לשחק בגיל 6, עשה מסלול ארוך ומייגע בתור שוער, אלא שאז, כשכבר כמעט נגע בליגת העל, נפצע בכתפו ונאלץ לפרוש ממשחק מקצועני. בשל הפציעה הקשה הוא גם לא גויס לצבא, ובגיל 18 מצא את עצמו יושב עם אדריכלים ועורכי דין מהשורה הראשונה ומנהל חברה לשיווק פרקטים - אחד מעסקי המשפחה.
את פרסומו קנה, כידוע, כשהשתתף עם חברתו דאז, אדל בספלוב, בתוכנית הריאליטי "המרוץ למיליון" בשנת 2012. הזוגיות המשעשעת של טום ואדל, כמו גם המריבות הבלתי פוסקות ביניהם, הביאו לעלייה משמעותית ברייטינג של התוכנית, אבל בסופו של דבר טום, שמתאר את עצמו כבחור מאוד תחרותי, ראה את בר ואינה (בר בן וקיל ואינה ברודר) זוכות במיליון.
מיד אחרי הגמר טום ואדל קיבלו קמפיין לחברת אופנה, והשנה קשתי השתתף גם ב"גולסטאר" – סדרת הריאליטי המצליחה ששודרה בהוט והביאה לו קהל מעריצים גדול. בימים אלה הוא עובד על אלבום בכורה. הסינגל הראשון מתוכו, "אשליות", יצא זה מכבר לרדיו וזכה להצלחה. מיותר לציין, בהקשר זה, שלא מעט אנשים טובים, בעלי לב רחב, מיהרו ליחס את ההצלחותיו למראהו החיצוני של הזמר המתחיל. קשתי עצמו לא לוקח את זה קשה מדי. "גדלתי עם זה שאני יפה, וכבר כילד השתתפתי בפרסומות", הוא אומר, "יופי עוזר בחיים, אי אפשר לברוח מזה. ועדיין, לא הייתי מצליח אם לא היה בי משהו מעבר ליופי. שמע, רוצים אותי בכל כך הרבה מקומות. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד ביישן וצנוע. למרות השפע בבית, ההורים חינכו אותנו לערכים טובים".
אני מניח שגם בנים התחילו איתך.
"ברור, מיליון פעם".
ולא היתה לך בעיה עם זה?
"נו באמת. החבר הכי טוב שלי הומו. כל עוד זה בא ממקום מפרגן, אני מקבל את זה באהבה. יש אנשים שאין להם גבולות, גם בחורות. אני מקבל המון הצעות מגונות וזה מביך, אבל זה חלק מהעולם
הזה, אין מה לעשות. בוא נגיד שלא תמצא אף תמונה שלי מתנשק עם בחורה במועדון".
בקיצור, אתה ג'נטלמן.
"אני גבר של נשים. אני מאוד מיני, רגיש ומתחשב. מעולם לא פגעתי בבחורה. אני נמשך לבחורות עדינות שלא יושבות על הצוואר, שנותנות חופש ולא מטיפות לי. עכשיו, למען האמת, בא לי אהבה. די, נמאס לי מסקס מזדמן. אני בנוי למערכות יחסים. אני מחפש את האחת שלי, ולאחרונה, ברוך השם, מתפתח משהו שעושה לי טוב".
בטלוויזיה זה נראה כאילו אדל ממש לא היתה בחורה רגישה ומתחשבת. יצאת די סמרטוט.
"בבית לימדו אותנו שגבר חזק זה גבר שיודע לוותר. זה לא היה חכם לומר 'אדל, אני לא רוצה לשמוע ממך'. אנחנו לא בבית. סך הכל היינו בתחרות עם מצלמות, מול כל העם, ולמרות הקשיים והמריבות היא היתה חתיכת פייטרית. עשיתי לה חיים לא קלים. היו הרבה שמועות על בחורות שהיא לא ידעה לאכול, ואולי זה גרם לה לנקמנות קטנה, אבל היו גם הרבה רגעים טובים. עברתי איתה שם את החוויה של החיים שלי".
ואז היא עזבה אותך.
"כן, וזה היה קשה. מאוד. באמת אהבתי אותה, הגענו יחד לסוף העולם, אבל די, זה שייך לעבר. היום אין שום קשר בינינו. אני מאחל לה רק טוב".
שם, ב"מרוץ", נדבקה לך תדמית של טמבל. מאיפה זה בא, לדעתך?
"אני שומע את הקולות האלה. זה לא חדש לי. אני מייצר תוכן. זה שם המשחק היום. מי שלא מבין את זה, כנראה הוא הטמבל. הרי אי אפשר להיות מטומטם ולהמשיך להצליח, לקבל תפקידים ולסחוב על הגב כל כך הרבה דברים. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי 'שיגידו עליי מה שרוצים, אתה תהיה גאה בי כשתראה אותי שם בגמר', ואני זוכר את ההתרגשות שלו כשהוא ביקר אותי ב'גולסטאר'. יותר מזה אני לא צריך. אני מאמין שאני מביא לטלוויזיה ערך מוסף משל עצמי. הרי לא היו רוצים אותי רק בגלל הפנים היפות שלי. אני היחיד מכל המשתתפים ב'גולסטאר' שהגיע ל־150 אלף מעריצים בפייסבוק – ואני מקווה שכל המעריצים האלה יזכרו שהערך הכי חשוב בחיים זה לכבד את ההורים. זו זכות גדולה עבורי לדעת שהצלחתי לגעת בהרבה צעירים שהתקרבו בזכותי להורים שלהם. אני, מבחינה אישית, יודע שכל מה שנגעתי בו הפך לזהב. אז בסדר, שיצחקו. תאמין לי שמי שצוחק בסוף זה אני".
אוקיי, ולאן הולכים מכאן?
"מותר לחלום?".
מותר.
"אני רוצה להתפתח מהמקום שלי למקומות יותר גדולים. לשחק, להנחות, אולי אפילו לגעת בקולנוע. אם 'המרוץ למיליון' היה הבישול, הגול יהיה בקיסריה, כשאבא יושב מולי, בריא, והחיוך שנעלם לו חזר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם