פליקס קנדל מתבייש לדבר על "הזאב והארנב"
הוא נחשב לאחד מתסריטאי האנימציה המצליחים ברוסיה, פרסם שלושים ספרים שרובם הפכו לרבי מכר ומחזותיו מוצגים בתאטראות הגדולים במוסקבה. אבל רק עכשיו, בגיל שמונים, הופך פתאום אסיר ציון לשעבר פליקס קנדל לכוכב גם כאן, אחרי שהסדרה שיצר, "נו פוגודי", זכתה לקאמבק מפתיע
זה קרה כשמצא את תמונתו של האב מככבת באחת מהאנציקלופדיות העבריות ברוסית. "כל חודש לפני פסח הוא נהג להכין סדר פסח ליהודים עניים", נזכר קנדל. "בתקופות ההן בכלל לא היה אוכל, ולמרות זאת, הוא היה מתקמבן. היה מתקשר למנהל חנות יהודי, אומר לו, משה מרקוביץ', בתאריך כזה וכזה אני צריך 20 קילוגרם דג חי, אפילו שלא היה דג בכל רוסיה. אבל היהודים היו מקבלים. בתמונה שלו שגיליתי באנציקלופדיה העברית ברוסית רואים שבצד אחד יושבות נשים, בצד אחר גברים, ואבא שלי עומד ליד הקיר ובודק שהכל עובר בסדר".
פליקס קנדל בן ה-80 עדיין לא מופיע באנציקלופדיה העברית, אבל אם הדברים יתנהלו לפי התוכניות הוא עוד עשוי להגיע לשם. ברוסיה הוא מוכר כבר שנים רבות כתסריטאי המחונן שיצר ב-1969 את "נו פוגודי" ("תיזהר שלא אתפוס אותך", ברוסית), הסדרה המצוירת הכי מפורסמת במזרח אירופה - גרסת ה"טום וג'רי" השנונה של הגוש הסובייטי, שזוכה עד היום למיליוני מעריצים. קנדל התפרסם במעצמה גם כסופר מצליח שחיבר כ-30 רומנים - רובם הפכו לרבי מכר ולמחזות שרצים עד היום בתאטראות הגדולים של מוסקבה. הוא נחשב גם לאוטוריטה בתחום היהדות ברוסיה, וכתב עשרות ספרים על ההיסטוריה של יהדות רוסיה והיהדות בארץ ישראל מתחילת המאה ה-19.
אבל בארץ זכה קנדל למקום של כבוד בתחום אחר לגמרי, על תקן אסיר ציון ומחבריו של נתן שרנסקי, וכאביו של ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, יוג' ין קנדל (דווקא נתניהו עצמו, אגב, הבין היטב עם מי יש לו עסק, כשלפני שנתיים, באחד הטקסים למדענים מצטיינים בישראל במעמד עיתונאים מרוסיה, ידע לספר לנוכחים בגאווה כי יוג'ין הוא בנו של הסופר המפורסם).
אבל בשבועיים האחרונים תוקן העוול: במסגרת שבוע הספר הבינלאומי בירושלים קיבל קנדל לראשונה הכרה גם מהציבור הכחול-לבן, לאחר שפרק חדש של סדרת האנימציה המפורסמת שיצר הוקרן לעיניהם המשתאות של זאטוטים ישראלים. "יש לי הרבה מאוד ספרי פרוזה, ספרים על אודות היסטוריה של היהודים וספרים שתורגמו לשפות אחרות, אבל כל זה לא משנה", הוא מודה. "הדבר הראשון שזוכרים ממני ושאומרים לי הוא'זה האדם שהמציא את נו פוגודי'".
איך יכול להיות שאדם שמגיע עם רזומה כל כך מרשים במזרח אירופה לא חדר לתודעה הישראלית? איפה היית כל השנים האלה?
"היו לי שני ספרים שתורגמו לעברית, אבל הם נעלמו, זמנם עבר. זה היה ממש מזמן. ביקשתי לתרגם ספר ב'עם עובד', אבל הם אמרו שזה יקר להם ומאז הפסקתי לנסות. הייתה לי מספיק עבודה ברוסית, והפסקתי להציע את עצמי. גם לא היה לי זמן: עבדתי ברדיו ובערב כתבתי. יום אחד חיים גורי יצר איתי קשר. הוא הכיר אותי מזמן, עוד לפני מלחמת המפרץ הראשונה. נתתי לו ספר במתנה, הוא התלהב וביקש שאתרגם אותו לרוסית. אבל אחר כך גם הוא נעלם, אז גם זה לא יצא לפועל. אני חושב שסופרים דוברי עברית נעולים בשפה שלהם ולא מביטים לכיוונים אחרים. אבל זאת לא אשמתו של אף אחד".
דרכו הספרותית הארוכה של קנדל החלה במוסקבה, הבירה הסובייטית של ברית המועצות דאז. ילדותו ("המאושרת מאוד") נגדעה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בהיותו בן שמונה וחצי בלבד נכנסו הגרמנים לרוסיה. "כשהגרמנים הגיעו, באוקטובר 1941, כולם ברחו וגם אנחנו", הוא נזכר. "אבא שלי לחם וגם אחי, אז נשארנו רק אני ואמי. הגענו ליישוב קטן ליד סיביר, והיה רעב נוראי. אני זוכר שחיכיתי בתור שעתיים רק כדי לקבל 300 גרם של לחם שהיו אמורים להספיק לנו ליום שלם, וכשהייתי צריך לחזור לא היה לי כוח. מישהו לקח אותי בידיו רק כדי להחזיר אותי לקרון".
בסיום המלחמה התקבל הנער הצעיר ללימודי הנדסה אווירית. "במקצועי אני מהנדס מנועים ורקטות", מספר קנדל. "בניתי מנועים ואפילו שיגרתי טילים". בד בבד החל קנדל להתעניין ברזי הספרות. "במקביל לעבודה התחלתי לכתוב, אבל היה קשה לשבת על שני כיסאות. בגיל 30 זרקתי הכל והלכתי לשום מקום. לא היה לי כלום. אמרתי לעצמי, אנסה שנה להיות פרילנס, ואם לא ילך - אחזור להנדסה. אהבתי את העבודה שלי, אבל רציתי להגשים חלום. למזלי, ההפסקה הזו נמשכת כבר 50 שנה".
בתחילה כתב קנדל מחזות וסיפורים קצרים. לאט-לאט נשאב לכתיבת תסריטים לסרטי אנימציה, בחירה שהפכה אותו לאחד מהתסריטאים הגדולים והחשובים בברית המועצות. וכך, לקראת סוף שנות ה-60, הגיע לעולם הקולנוע הסובייטי "נו פוגודי", הסיפור על הזאב החוליגן מעשן הסיגריות שמנסה בכל דרך אפשרית לתפוס את הארנב המסכן. הרעיון מאחורי הסרט, שהפך לימים לסדרה מצוירת, נולד כאשר קנדל, תחת הפסבדונים "פליקס קאמוב", ישב עם חבריו התסריטאים ארקדי חיאט ואלכסנדר קורליאנסקי, לאחר שקיבלו הזמנה מפתיעה לכתוב את הסדרה בהפקה של המדינה ובתקציב ממשלתי. העבודה על הסרט המצויר, שהיה קליל ונטול אידאולוגיה מרקסיסטית לכאורה, ועודד הזדהות עם הדמות הקפיטליסטית, נזקקה לאישור מהמדינה. "זה היה כמו פינג פונג, לכתוב את התסריט הזה. אתה מוסר את הכדור ומחזירים לך", הוא מתאר. "האמת, לא חשבנו שזה יהיה להיט כזה פנטסטי ופופולרי. הפופולריות הייתה אפילו לא הגיונית. הסוציולוגים היו צריכים לחשוב על התופעה הזו: גם המבוגרים ראו וצחקו כמו משוגעים. כשהייתי מגיע להרצאה, מצאתי את עצמי בתוך אולם ענק של 500 או 700 איש, מלא מבוגרים, בלי ילד אחד בקהל. הייתי הולך לקולנוע ורואה אולם שלם של מבוגרים צוחקים בקולי קולות. זה פשוט לא היה מוסבר".
אתה יכול לשער למה זה היה כך?
"אני חושב שהיה קולנוע משעמם, פרימיטיבי, עם אידאולוגיה קומוניסטית שלאנשים היה משעמם לראות, וכמעט לא הוקרנו סרטים בינלאומיים, ופתאום הוצג חוליגן בדמות הזאב - אידיוט מושלם עם שמחת חיים שלא מצליח לתפוס את הארנב - והתחושה הזו נתנה דלק לאנשים. לדוגמה, באחד הימים, אחד האנימטורים שלי חיכה בתור לוודקה. לפניו היו שני שיכורים טיפוסיים, פועלים של ברית המועצות. אחד מהם אומר, הזאב הוא האח שלנו, פועל פשוט. הארנב הוא האינטליגנט שאנחנו מנסים לתפוס ואף פעם לא מצליחים".
היו בעיות צנזורה?
"לא מבחינת המדינה. הגיעו הרבה תלונות ממורים בבתי הספר, לאחר ששאלו את הילדים מי הם רוצים להיות, והם תמיד ענו שהם רוצים להיות הזאב ולא הארנב. המורים דרשו לסגור אותנו, אבל הבעיה הייתה שהמדינה קיבלה המון כסף מהסרטים האלו. כשעזבתי היו כבר יותר מ-100 מדינות שקנו את הסדרה. מובן שאת הכסף הזה לא ראינו, כי הכול היה שייך למדינה. אני יכול לומר שהמחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי הייתה כאן. הגיע אליי בחור עולה מברית המועצות בשנות ה-30 לחייו , ואמר לי 'תודה לך על הילדות השמחה שלי'".
בשלב זה, חייו של קנדל בגוש הסובייטי נראו מבטיחים. ההערצה לסרט המצויר, בתוספת הרומנים שהמשיך לכתוב, הייתה פנומנלית. הצרות הגיעו כאשר נכנס לרשימה השחורה של יהודי ברית המועצות, אחרי שביקש לעלות לישראל. "הפכתי בן רגע למסורב", מספר קנדל. "לא נתנו לי לצאת ארבע שנים, ואת השם שלי חתכו מהקרדיטים של כל אלף העותקים של הסרט שרצו בכל ברית המועצות. זה הצחיק אותי כי החיתוך היה כל כך חובבני שבסופו של הסרט, בזמן הקרדיטים, אתה רואה קפיצה. תמיד אמרתי 'הו, הנה, זה אני'".
מאותו הרגע קנדל, רעייתו ושני בניו, זכו לטעום את טעם הדיכוי הסובייטי. "היינו רעבים כל הזמן. לא היה לנו מה לאכול. החלטתי לצאת להפגנות באמצע הקרמלין".
היית אקטיביסט?
"לא הייתי אומר אקטיביסט, אבל יש משל רוסי על שתי צפרדעים שנפלו לתוך כד של שמנת. צפרדע אחת ויתרה וטבעה והאחרת הזיזה את הרגליים מהר, עד שהפכה את החלב לחמאה ויצאה. במשך ארבע שנים היה צריך לעשות משהו. ז'ניה (כך מכנה קנדל את בנו הבכור, יבגני יוג'ין, י"א) התקרב לגיל שהוא היה צריך ללכת לצבא. זה היה יכול להיות קטסטרופה. אם לא היה מתגייס היו שולחים אותו לכלא לשלוש שנים. אם כן היה הולך - הוא לא היה יכול לעזוב את המדינה בגלל הסודיות".
כדי להביא לשחרורו לארץ הקודש פגש קנדל גם את נתן שרנסקי, אז איש אלמוני יחסית, שבהמשך יהפוך לאסיר ציון המפורסם שישב בכלא תשע שנים. "היינו חברים טובים מאוד", נזכר קנדל. "עד היום אנחנו חברים. יצאנו להפגנה במרכז מוסקבה עם טלאי צהוב. זה היה מרחיק לכת בצורה יוצאת דופן. ארבעים איש הולכים ליד התאטרון הגדול, בתהלוכת מפגינים, בשיא השלטון הקומוניסטי - לא היה דבר כזה".
אחרי המחאה מצאו עצמם קנדל ושרנסקי מאחורי סורג ובריח. "הושיבו אותנו 15 יום בתאים נפרדים ובתנאים נוראיים", נזכר קנדל. "היו שם 11 תאים. אני הייתי בתא אחד, ושרנסקי היה מולי בתא אחר. זה היה מעצרו הראשון של שרנסקי, ורק אחרי כמה חודשים גזרו עליו 13 שנות מאסר. לא נתנו לנו לדבר. ישבנו בחדרים סגורים, רק למשך שעה אחת ביום היו פותחים את הדלת כדי שננקה את החדרים ואת השירותים, שהיו מטונפים ביותר. תחשוב, 35 אנשים ישבו בתא אחד, מטר על מטר, כולם מעשנים. זה היה מבחיל. ישבנו שם כמו דגיגונים. ביום רוב האנשים היו הולכים לעבודה, ואני נהגתי להישאר לבד, כי היו מפחדים להוציא אותי, שמא איזה עיתונאי יראה שאני שם. היה קר מאוד. הייתי קופא עד מוות כי ההסקה לא עבדה. בערב, כשכולם חזרו, היו מדליקים את ההסקה, ואז הייתי מרגיש את החום הנוראי. לשירותים היו משחררים אותנו פעם אחת, בשעות הלילה. היו שם אנשים לא צעירים, שלא היו מסוגלים לחכות, אז הם נהגו לעשות את הצרכים מעל ההסקה, בתוך חלון קטן. היה ריח נורא. ירדתי שם חמישה ק"ג בתוך שבועיים. אחר כך כתבתי ספר על החוויה".
גם לאחר שחרורו של קנדל, מסכת הייסורים של המשפחה לא נפסקה. נאסר עליהם לעבוד ברחבי מוסקבה, והשלטונות חסמו בפני הסופר המוערך את האפשרות לפרסם את כתביו. קנדל המשיך לדרוש את חירותו, והשתתף בשביתות רעב יזומות. "הייתה תקופה שלא אכלנו 12 יום", הוא נזכר. "אני גם ככה לא שוקל הרבה, ואחרי שירדתי תשעה קילוגרמים הבנתי למה אני צריך את השומנים בישבן. לא יכולתי לישון או לשבת מרוב שהכל היה עצם. אלו היו ארבע שנים נוראיות, אבל אני לא מצטער שהן היו".
בשנת 1977 נותרה המשפחה חסרת כל. "כל מה שהיה אכלנו ומכרנו", מסביר קנדל. "אבל פתאום הגיע אליי חבר ושם על השולחן 700 רובל. זה היה כסף גדול מאוד אז. מהנדס היה מקבל 150 רובל. החבר אומר לי, אנחנו אוספים כסף בשבילך. אמרתי לו, לא רוצה, אני צריך עבודה".קנדל ביקש להשיב אליו את כבודו והפך, בשל האילוצים הפוליטיים, לסופר ותסריטאי אנונימי. הוא החל לכתוב בשם בדוי מחזות ותסריטים רבים לסרטים מצוירים, שלדבריו נחשבים עד היום לקלסיקות בברית המועצות לשעבר, אך הוא מסרב לגלות את שמותיהם. "היו מביאים לי ספר והייתי כותב תסריט לסרט מצויר, לסרט או למחזה", מגלה קנדל. "מי שהיה מביא לי היה משלם כסף, ובהמשך, מה שהייתי נותן לו היה שלו. כשעזבתי, שני מחזות מפורסמים מאוד שלי רצו בתאטרון וזכו להצלחה ענקית. כתבתי גם 12 סרטים מצוירים, ועד היום אני רואה אותם בטלוויזיה. אני לא מגלה מה הם, כי אני אסיר תודה לאנשים
שסיפקו לי עבודה בעת צרה".
למזלו של קנדל, בשנה ההיא היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית התחממו. "גילדתהתסריטאים מלוס אנג' לס הצילה אותי", חושף קנדל. "הם נאבקו בשבילי במשך שנתיים, ובאביב 1977
הציבו אולטימטום לתסריטאים מוסקבאיים שהם לא יגיעו לפגישה שנקבעה לסתיו אם לא ישחררו אותי. הפוליטיקה הרוסית אז הייתה שהקרמלין רצה קשרים עם האמריקנים. אני יכול לומר שהיה לי מזל, כי אם לא הם, הייתי חי בסירוב לפחות עוד שמונה שנים".
כשהמשפחה הגיעה לישראל, הפך קנדל בן רגע מתסריטאי מפורסם לעולה חדש מברית המועצות - אלמוני במדינה זרה. "במטוס היו ארבע או חמש משפחות. כולן טסו לארצות הברית, ואנחנו היחידים שפנינו היו לישראל. תבין, בווינה חיכינו שלושה ימים, כי זה היה בדיוק בימים שסאדאת ביקר בארץ. לא נתנו למטוסים להיכנס או לצאת מישראל. בדקו אותנו והביאו אותנו למבשרת ציון. שם לא היה כלום. היה רק מרכז קליטה ובית ספר, לשם הלך בני אריה. ז'ניה הלך למכינה. אתה מגיע לישראל והתחושה היא שאתה קופץ ממקפצה לתוך בריכה ואתה לא יודע מה יש מתחתיך. זה מים? חומצה? כלום? הכל שונה. הצבע, האור, השפה, התרבות. הצ'קים. לא ידענו מה זה צ' קים, מה זה לחיות בהלוואה".
אתה מתחרט לפעמים על הבחירה לעזוב הכל ולעלות לישראל?
"שאלו אותי אם זו טרגדיה או לא. אמרתי שבשבילי לא. היו קשיים. זה נמשל לעץ, שכשמעבירים אותו - או שהוא מת או שהוא ממשיך לשרוד. בהתחלה הוא חולה, אבל אחר כך ממשיך לתת פירות. אותו הדבר בן אדם. התקופה של הקליטה, אני קורא לה חולי. צריך לעבור אותה באופן מכובד, כי אסור שהיא תדביק אחרים. אתה יודע, יש אנשים שמתחילים לבכות, בגלל כל מיני סיבות, והם מדביקים את הסביבה. אני גאה בזה שהמשפחה שלי עברה את התהליך הזה בכבוד. לא העלבנו אף אחד, לא הדבקנו בנוסטלגיה, ולא אשקר לך, הייתה כזו לפעמים. אתן לך דוגמה. כשסיימנו לשלם איזשהו חוב לבנק, אשתי הביאה פרחים לבנק, כאות תודה. זה היה מקובל בתרבות שלנו. הם היו בשוק. הם אמרו לה שזו הפעם הראשונה שמישהו מגיע ואומר תודה".
למרות הקשיים הצליחו הקנדלים להשתלב במהירות. הבן הבכור, יוג'ין, התקבל למכינה קדם-אוניברסיטאית והתקדם עד למשרד ראש הממשלה, והקטן אריה הפך לאחד האורטופדים הנחשבים בבית החולים הדסה. "שניהם עובדים יפה וגם הילדים שלהם עובדים יפה. הנכדה שלי, הבת של ז'ניה, סיימה צבא, סיימה תואר ראשון ומסיימת עכשיו את השני. אחיה מסיים מסלול ביחידה מובחרת. לאריה יש ילדה קצינה", הוא מספר בגאווה. "הכל בסדר, חבל רק שאשתי לא פה כדי לראות את זה".
בהמשך קנדל החל לעבוד בקול ישראל ברוסית, בעיקר בנושאים הקשורים להיסטוריה. עשרה ספרים שכתב על התרבות היהודית בברית המועצות ובארץ ישראל נלמדים בכל בתי הספר היהודיים ברוסיה ובמזרח אירופה. "התחלתי לעסוק בהיסטוריה ברדיו", מסביר קנדל, "אבל אני חייב להתוודות: אני לא היסטוריון. אני פופוליזטור. אני כותב סיפורים פופולריים מההיסטוריה. נכון, הם בסדר כרונולוגי מן ההיסטוריה היהודית, אבל הם עדיין פופולריים".
קנדל הוא איש צנוע ושקט להפליא. קשה להאמין שזה אדם שגידל שני בנים שהתגברו על קשיי העלייה והפכו לשם דבר במדינת ישראל. מאז שנפטרה רעייתו ב-1997 הוא מתגורר לבדו בדירת גג בשכונת רמות ב' המתחרדת בירושלים, מקפיד להמשיך לכתוב ולדבריו עושה הכל כדי שלא להיות נטל על שני בניו. את רוב ימות השבוע הוא מקדיש לכתיבה, ואת ימי שישי מנצל למפגש עם המשפחה המורחבת.
לאחרונה עלה לכותרות בנו יוג'ין בעקבות הגשת "מתווה קנדל" שגיבש לגיוס החרדים. לאב דעה נחרצת בנוגע לעבודתו של בנו. "התנגדתי כשהציעו לז'ניה את התפקיד בשנת 2009", מודה קנדל האב. "הוא היה פרופסור באוניברסיטה, הייתה לו עבודה רצינית בתחום הכלכלה והייתי עצוב שהוא יעזוב לעבודה כזו. אבל הוא החליט, ואחרי שנתיים וחצי הבנתי שיש בזה תועלת גדולה. הוא מפתח הרבה פרויקטים, וחלקם כבר עברו את החקיקה בכנסת. אני חושב שזה נותן לו סיפוק גדול, למרות שהעבודה קשה מאוד. אנחנו כמעט לא רואים אותו. יכולים לקחת אותו בעשר בערב כדי שייסע לתל אביב ויחזור מאוחר בלילה. אבל הוא בן טוב ומתעניין בשלומי בכל יום".
קנדל סבור שהמתווה הדחוי שהגה בנו הוא הטוב ביותר לפתרון הבעיה, בניגוד לשאר הפתרונות, שמנסים להציע פתרון לבעיית השוויון בנטל כאן ועכשיו. "אי אפשר לפתור את גיוס החרדים בבת אחת. אי אפשר לחתוך מיד. זה תהליך הדרגתי, כי אי אפשר להכריח אותם להתגייס בכוח. צריך להציב תנאים. למצוא את הנוסחה. אולי ישרתו במשטרה, אולי שירות לאומי. אחרת איך זה יסתיים? אם היום יגידו לכולם להתגייס והרבנים יגידו לא, תכניס את כולם לכלא? זו בעיה גדולה מאוד. הם בעולם אחר".
אבל נכדיך, שאתה מתגאה בהם כל כך, משרתים בצבא. לא נמאס לך?
"אני מבין שנמאס. אני לא אוהב את זה שהחרדים לא הולכים לצבא. כשאני לפעמים בא לפגוש את הנכדה שלי בתחנה המרכזית, כשהיא מגיעה מהנגב עם הרובה והצ'ימידן, ואני רואה איך מסתכלים עליה החרדים בבוז, אני לא אוהב את זה בכלל. היא הרי מגינה עליהם, עליי ועל כולם. אבל אני מבין גם שאת הקשר הזה אי אפשר לחתוך בבת אחת. זה קיבעון גדול מדי של פוליטיקאים. מעין 'זה מה שהבטחנו לבוחרים שלנו וזה מה שצריך לעשות'. אבל זה לא נכון לטעמי. במתווה קנדל יש היגיון. אני לא יודע איך זה יסתיים, אבל אני כן יודע שהם השקיעו המון. הוא והצוות שלו עבדו על המתווה ארבע שנים.
"השירות בצבא הוא החובה שלנו. אני בעצמי הלכתי לצבא שנים רבות. למדתי מזה הרבה. אפילו מתורנויות המטבח, שבהן הקפדנו לא לזרוק אוכל לזבל - עד היום אני לא קונה הרבה, כי אני לא צריך. זה נשאר אצלי גם אחרי 60 שנה".
גם הסדרה שלך שרדה יותר מ-40 שנה וממשיכה לצבור קהל מעריצים. עכשיו, כשגם בישראל מכירים את "נו פוגודי", יש סיכוי שיהיו פרקים נוספים?
"לא. אני חושב שלא יהיו ולא צריך. פעם עבדו אנימטורים מצוינים והיה במאי מצוין. הסרטים החדשים הם אחרים. הרמה גרועה יותר, ואני חושב ששני הפרקים החדשים שעשינו לפני כמה שנים היו מיותרים. למעשה, אני קצת מתבייש בזה שבאים אליי בשאלות על זאב וארנב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם