"בית המשאלות": רעיון מוצלח, ביצוע משעמם
הרעיון שעומד בבסיס "בית המשאלות" יכול להיות מעניין, מוזר ומקורי, אך הוא נופל ברמת הביצוע. בסופו של דבר, לא משנה כמה מושקעת וייחודית היא תהיה - "בית המשאלות" פשוט לא מעניינת
השחקנים הם לא הבעיה כאן. אוולין הגואל, "בית המשאלות" צילום: דוד וינוקור
קומפלקס גדול מחולק לחדרים, עשרות שחקנים "להשכרה" ופסיכיאטר אחד שחולש ומשגיח על המקום והמתרחש בו - כל אלה מחכים לאנשים, כלומר לקוחות, שיבואו וישכרו אותם לפי דרישה. לקוחה אחת, חנה, מבקשת מהפסיכיאטר (אורי הוכמן המשכנע כתמיד) גבר שיגלם את אהובה שהתאבד. "שמה הוא חנה ואתה החבר שלה", מדריך הפסיכיאטר את השחקן שנבחר על ידי הלקוחה, "יש לי חדשות בשבילך: אתה מת. התאבדת". 1,160 שקלים משלמת הלקוחה וחיש-קל היא מורידה צ' ייסרים בחברת בן-הזוג המת. "לחייך", משתדל החבר-שחקן, "אני כבר מת".
רעיון מוזר, אם כן, עומד במרכז סדרת הדרמה שיצר חיים בוזגלו ושעלתה אמש בערוץ הראשון. מוזר, משום שהוא ניצב על התפר שבין מוזרות ייחודית, מעניינת ומפתיעה, לבין מוזרות טרחנית ותלושה. אין ספק שהרעיון של בוזגלו מסקרן ומפתה. הוא מכיל בתוכו, כרעיון, סוגיות רלוונטיות לחברה מערבית שמלמדת את עצמה מחדש מהו תא משפחתי, מהי חברתיות בכלל, מדוע שיחה בטלה ואישית הכרחית יותר משעה נוספת בחברת אינסטגרם שוקק חיים. אבל הביצוע, שם הכל נגמר. בוזגלו לא חסך. עשרות שחקנים מוכשרים (ביניהם אוולין הגואל, אלדד פריבס, אורי הוכמן ואייל שכטר) ; צילומים בתחנת הרכבת שליד החאן הירושלמי - לוקיישן נהדר והולם; וטקסטים שכולם סגנון חופשי.
אלא שבסוף, לא משנה כמה מושקעת, ייחודית ומסקרנת היא תהיה, "בית המשאלות" לא עוברת תנאי סף אחד, בסיסי ומתבקש: היא לא מעניינת. סבלנות אינה תכונה מגונה כשמדובר בדרמה טלוויזיונית, גם אם רוב הסדרות אינן דורשות אותה מהצופה. אולם כשלסבלנות הנדרשת מהצופה ב"בית המשאלות" מצטרף ביצוע טרחני, כבד וגדוש מדי, הצפייה הופכת למשימה אתגרית.
בסוף, במקום מערכת יחסים סינתטית, קנויה בכסף, שגם מסתבכת כשאחד הלקוחות מתערב רגשית עם השחקנית המגלמת את בת זוגתו- "בית המשאלות" נראית כתרגיל משמים בחוג לתאטרון. רוב השחקנים, בנפרד, מדויקים ומשכנעים בתפקיד עצמם (כלומר, שחקנים), אבל השלם רפוי ומדולדל. הוא אינו שואב את הצופה לתוך הקונפליקט שבמערכות היחסים המוזרות הללו, אלא קופץ מאחת לאחת כשביניהן - שתיקות, קצת טקסטים וציפייה דרוכה לכתוביות הסיום.
"בית המשאלות", ערוץ 1
אכלו לי, שתו לי
כשעל המסך מאחוריו נראה עשן לבן מסתלסל, עשן המבשר על בחירת אפיפיור חדש, חזר אמש אריה דרעי למערכת ההפעלה הישנה שלו: לא שמו אותי יו"ר ש"ס, לא הייתי מספר אחת, אכלו לי, שתו לי. הצילו, יהודים רחמנים. "צריך להכריע", הודיע דרעי כשהוא רומז לבעיטה שצריכים לקבל שני שותפיו להנהגת ש"ס. כמה אטום ומנותק נראה הפוליטיקאי הוותיק כשערב הקמת הממשלה החדשה הוא אץ-רץ לאולפן כדי לבקש על אלה שאין להם, כלומר על עצמו. טירוף השררה נשקף אמש מהמסך, טירוף שגם צינת האופוזיציה לא תקרר.
חדשות 2, ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם