הפרוייקט של רביב
המאבק להמשיך לפרסום תחקירים בין הכדורים השורקים של תביעה הדיבה, המחיר האישי הכבד, רגשי הנחיתות מול המתחרים והרגע המבהיל הזה, שבו חרב התחקיר מופנית פתאום אלייך. רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי הבכיר של ערוץ 10 שכמעט עלה לערוץ בסגירתו, מספר בראיון מיוחד איך זה להיות זה שכולם אוהבים וזה שכולם הכי שונאים . בו זמנית
"אני כבר נשבעתי שדי", הוא מודה, "נשבעתי שאני יוצא לפנסיה מוקדמת או לפחות לחופשה ללא תשלום מהתחקירים האלה לשנה-שנתיים. התחושה הייתה שדי, אי אפשר. זה היה מאוד לא קל, ואני לא רוצה להפוך את עצמי לקורבן או למסכן כי אני לא, אבל זה באמת חדר לי ליום-יום. אלה היחסים האישיים הכי קרובים שלך עם אנשים בערוץ ומחוצה לו. זה היה מאוד לוחמני, כולל מחשבות קיצוניות. הרגשתי שלקחו אותי לקצה. לא עשיתי פעולה באיראן, אז לא צריך להגזים ברמת האומץ או הסיכון, אבל ממש הרגשתי שזה היה גשר אחד יותר מדי. במצבים האלה אני אומר, 'יאללה, בוא נלך לעשות איזו תוכנית אירוח'"
.
אני לא רואה אותך בקאריביים, עם שייק קוקוס-פסיפלורה על רקע פרחוני.
"אתה יודע, כשזה מתחיל להתרחק אז הנרקומן, הדודה, ההתמכרות לסם, הכל חוזר".
ואחרי כל זה, כלומר אחרי לילות של זיעה באזורים יבשים בדרך כלל, המספרים בבוקר מצביעים על רייטינג חד-ספרתי. שוב העם שלטט להיכן שהילדה קרן שרה לפלס והכל מתקתק וחמוד. דרוקר לא מאוכזב. "זה מעניין את הסבתא שלי. ממש. את התחקיר על ישראל היום ראו 9.6 אחוזים , שזה בערך 250 אלף איש. האנשים האלה ראו מוצר קשה, של ארבעים דקות, על אנשים שהם לא מכירים, גזיר עיתון מתחלף בגזיר עיתון עם גרפיקות, עם הפרצוף הלא-יותר-מדי-נאה שלי. כשזה מתחרה מול משהו שאתה יכול לשבת מולו ולא להפעיל את תאי המוח - בעיניי זה מספר עצום ומדהים".
"חשוב לי רייטינג, שלא יהיו אי הבנות, אבל אתה יודע כמה רייטינג עשה תחקיר ביביטורס? 8.7 אחוזים . מישהו זוכר מה שודר מולו באותו יום? אלה מוצרים שיש להם חיים פי אלף יותר מהמספר שמוצמד אליהם - לערוץ שלך, לתוכנית שלך, לעצמך, לחיים פה. ברור שאני רוצה רייטינג, צריך רייטינג, עובד בשביל זה, רואה את הטבלאות ובמתח לקראתן. לא משחק אותה".
תסתכל על "עובדה". היא הרבה יותר בקונצנזוס מכם, רכה, נוגעת בחומרים עדינים, טלוויזיוניים, לכל המשפחה. יכול להיות ש"המקור" צריכה ללכת למקום חנפני יותר, כתבת רז אטיאס למשל?
"'עובדה' עושה תכנית מצוינת, גם טלוויזיונית, והכתבות שלהם מעניינות וטובות. הרבה פעמים אני מקנא בהם, ואת רוב הכתבות גם הייתי לוקח. אני חושב שבעונות האחרונות המינון בין תחקירים על חלונות גבוהים ובין סיפורים דוקומנטריים כנראה מאוד נוח להם. לי, כחצי קולגה וחצי מתחרה, מאוד לא נוח שהם שם. זה יוצר איזו מראה כזאת, אומרים לי, למה אתם לא עושים ככה? מה הקטע עם כל התחקירים האלה, שהם גם מסובכים לצפייה, גם לא כל כך מביאים רייטינג, עולים המון כסף, ועוד מסבכים אותך? התקציב של 'עובדה' הוא פי שניים וחצי מאיתנו. אילנה היא עיתונאית מכוננת ויסודית ומעמיקה. חבל שהם התפיידו מהתחום הזה והשאירו אותנו קצת לבד. טוב לחברה הישראלית שתוכנית תחקירים מובילה כמו 'עובדה' תעשה תחקירים על אישי ציבור וטייקונים. אני יודע מה מגיע אלינו, אז אני לא מעלה על הדעת של'עובדה' אין סיפורים כאלה. את היכולת בטוח יש להם".
.
"בעונה הזו עשינו תחקירים על ליברמן ועל בני שטיינמץ (שהכינו ברוך קרא ואיתי רום בהתאמה, א"ש) ועל צ' ק פוינט ועל טבע ועוד כמה תחקירים שמעסיקים את טובי עורכי הדין. אין לי שום טענה כלפי הכתבות שלהם, אני רק אומר מה עם קצת שלטון, שרים, הסתדרות, טייקונים, כאלה? הכתבה שלהם על רז אטיאס הייתה מעולה וגם אנחנו התחרינו על הסיפור הזה, רק שימו ליד עוד משהו. תדגדגו עוד מישהו".
אם רביב דרוקר לא דגדג אתכם ברכות, אתם לא פוליטיקאים, טייקונים, עסקנים או כל חומר אחר שדורש השגחת מבקר צמודה. דרוקר (42), מגיש תוכנית התחקירים "המקור" והפרשן הפוליטי הבכיר של ערוץ 10, הוא אחד העיתונאים החשובים בארץ. כמעט שני עשורים על המגרש. קודם ככתב נדל"ן צעיר במעריב, אחר כך ככתב מדיני בגלי צה"ל ובעשור האחרון כשוט הפוליטי של ערוץ 10. פרשן ציני, מדויק, חד, לא פעם אולי חד מדי.
עדת האופי המרכזית בתביעה הדמיונית שינהל השלטון מול דרוקר היא ללא ספק אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. המשפחה הקיסרית זכתה לככב בסדרת תחקירים שפרסם דרוקר. תחקיר הנסיעות "ביביטורס" מ-2011 הוא הזכור והמשמעותי שבהם. משמעותי עד כדי כך שלפי הפרסומים ערער את היחסים הטובים בין רון לאודר, מבעלי הערוץ, לידידו נתניהו. אחר כך הגיע גם הדיבה. 3.5 מיליון שקלים, בסך כולל, תבעו בני הזוג נתניהו בתביעה שהסתיימה בפשרה. התביעה נמחקה, "כמחווה מצד משפחת נתניהו לערוץ 10 בימיו הקשים", כך בנוסח הפשרה.
ימיו הקשים, אם תהיתם, הגיעו לאחר שמאן-דהוא בירושלים התעקש לא לאפשר לערוץ פריסת חובות נוחה יותר. על הפרק עמדה סגירת הערוץ. בכירי הערוץ סיפרו על לחץ מלמעלה. תנו את דרוקר, התבקשו, ותקבלו את הערוץ. בסוף, לאחר מסע לחצים ומחאות קולני, אושר ההסדר. לשנתיים, לא לשלוש, מזכיר דרוקר. שלושה חודשים מאז, הוא מתקשה לשכוח. "בוא נהיה רציניים. כל מפעל היה מקבל את זה בדקה ורבע. גם ערוץ 10 היה מקבל את זה לולא הסיפור שנקשר בשמי. בוא נגיד את זה ככה: אם איווט ליברמן יורשע על זה שהוא לא גילה את קשריו עם בן אריה, אז צריך לבדוק אם בנימין נתניהו הפר אמונים בסיפור של ערוץ 10. הכוונה היא שצריך לבחון האם לנהוג משיקולים זרים ולא ענייניים לחלוטין, שיקולים שקשורים רק אליך אישית ולרצון שלך להימנע מחקירת משטרה, מדו"ח מבקר המדינה ומתחקירים עתידיים - זה לא רק נקמה, אלא גם בבחינת צופה פני העתיד. בשם זה אתה מאמלל מאות משפחות ומעמיד בסכנה ערוץ שלם? אם זו לא הפרת אמונים וניגוד עניינים מובהק, אני לא יודע מה כן. על זה הוא עינה את הרשות השנייה ואת שר התקשורת, שבפורומים סגורים אמר בדיוק מה קורה פה".
והנה , אתה מגיע למצב שעתיד הערוץ נמצא על גב התחקיר שלך.
"שמע, נהניתי מהרבה מאוד דיווידנדים ומנעמי אגו על התחקיר הזה, אז אני רחוק מלהיות מרטיר. עכשיו, לבוא ולהגיד שיש פה איזו סימטריה - אתה עשית לו ככה אז הוא החזיר - זה לא נכון. אף אחד לא חולק ש'ביביטורס' היה פרסום ראוי. ראש ממשלה לא אמור לספוג ביקורת ציבורית? תגיב! תשיב! תציג את העובדות שלך! מישהו מנע ממך? אתה ראש ממשלה! מי בכלל נתן לו סמכות לסגור ערוץ?".
ועדיין , גם בלי האיום על הערוץ, שידור התחקיר לא עבר חלק.
"היו לחצים גדולים. לדחות, לקצר, לקצץ, להוריד. המון. עברנו מסע לחצים כבד מאוד לקראת השידור. אני זוכר שביום השידור היו אירועים ביטחוניים. באתי לוורשבסקי (יוסי, מנכ"ל הערוץ באותה תקופה, א"ש) ואמרתי לו, 'בוא נדחה בשבוע'. הוא אמר לי, 'עשה לי טובה, אני לא יכול לדחות את זה בדקה. אני לא אעמוד בזה'. למחרת באתי לערוץ ויוסי אמר לי, 'זה היום הכי מאושר שלי בערוץ 10'. מנכ "ל הערוץ אומר 'זה היום הכי מאושר שלי', לא אומר 'סיבכת אותי בכל החרא הזה'".
קשה למצוא פוליטיקאים ומיניסטרים עם תמונה של דרוקר ליד המיטה. תמונה אולי יש, אבל גם מטרה מסומנת מסביב לראש וחץ בין העיניים. הוא מלגלג, הם נעלבים. אבל עת תפירת קואליציה עכשיו, ודרוקר, כמו כל פרשן פוליטי דוהר מספין למשבר, מחתימה לברוגז. לקראת הישורת האחרונה הוא מביט אחורה. "במלאכת הרכבת הממשלה הזו בלטה יותר מכל העובדה ששיקולים אישיים, שנאות ואגו מניעים את נתניהו", הוא מסכם. "מה שאנחנו מצפים ממנו הוא בדיוק ההפך - שהוא יצליח להתגבר על האגו שלו, להכיל אותו. אתה רואה בנאדם שבניגוד לכל תוצאות הבחירות מנסה לא להכניס את בנט, להעיף את לפיד. הספינים כל כך עלובים, אז לפחות שהמניפולציות יהיו מתוחכמות. אבל ההדלפות עלובות וניסיונות הסכסוך הם כמו של איזה ילד בגן: 'הוא אמר לי שאתה ככה, הוא כבר מוכן לוותר עליך'".
יש תחושה שהמניע האישי השתלט, או השתלטה, על נתניהו.
"עד כמה שאני מבין את מוטת ההשפעה של גברת נתניהו, היא לא מתעסקת בסוגיה האיראנית ולא ביעד הגירעון. בוא לא נפיל עליה דברים שהיא לא קשורה אליהם. היא נכנסת לאנשים. אצל נפתלי בנט, שהוא סדין אדום, ההשפעה שלה מאוד משמעותית וראינו את זה. גם אצל ריבלין. היה לנתניהו יו"ר כנסת פופולרי, ומה? הוא מסתכסך איתו ומקים עליו אויב אדיר שיש סיכוי שיהיה נשיא המדינה, ואני מדבר רק מזווית אופורטוניסטית".
התקשורת עושה הנחות לשרה נתניהו, או מתעללת בה?
"לדעתי עושים לה הנחות גדולות, אבל רק כי אין כלים לטפל בזה. עשרות אנשים יצאו מלשכת נתניהו בשנים האחרונות, אף אחד לא מעז להתראיין ולספר מה הוא חווה. הציבור אולי השתכנע ששרה היא אישה בלתי שגרתית באורחות חייה, אבל הוא עדיין לא השתכנע בהשפעה שיש לה על נתניהו. נראה להם שזו הגזמה עיתונאית, ואני, שמכיר עשרות סיפורים על מינויים וביטולי מינויים ופיטורים ושינויי לו"ז ורעיונות ויוזמות, יודע שזה נכון ומשמעותי ועוצמתי. כל עוזר בלשכת נתניהו שישבתי איתו ב-15 שנה האחרונות סיפר לי את הסיפורים האלה. אין אחד שישב איתי ואמר, 'אני לא יודע על מה אתה מדבר'".
אם היום מגיע אליך סיפור על שרה נתניהו, אתה מפרסם?
"אני מפרסם, אבל הדרישה הראייתית שלי מעצמי גבוהה הרבה יותר ממה שהייתי מחיל על איש ציבור אחר. ברור לי שאני שם את הערוץ ואת עצמי בסיכון לתביעה, ואני חייב לדעת מי עומד מאחוריי בבית המשפט. התקשר אליי בכיר במערכת ונתן לי סיפור מצוין. אמרתי לו, 'שמע, אנחנו לא נגיע לפרסום של הדבר הזה. הם יתבעו, ואת מי נעמיד בבית המשפט?'. אי אפשר לקחת מאדם את הזכות שלו לתבוע, אבל הטקטיקה של לתבוע בכל פעם בסכומים גבוהים לא ראויה לראש ממשלה, שאמור להימצא במרכז הביקורת הציבורית. מעבר לכך, יש סיפורים, כולל כאלה שנמצאים בידיי ואני יכול לפרסם מחר בבוקר, שלא פרסמתי כי חשתי שזה עוד מאותו דבר. אני מרגיש שהקומה הבאה, בין היתר, צריכה להיות נושא ההשפעה של שרה. להוכיח את ההשפעה, להראות החלטה, מינוי. אחרי תום כהונת נתניהו, כשיעברו כמה שנים והסיפורים האמיתיים יצאו, הטענה כלפי התקשורת תהיה הפוכה. לא איך נטפלתם יותר מדי לביבי ושרה, אלא איך לא היה לכם אומץ להוציא עד הסוף".
למי אין אומץ? ידיעות הם נושאי הדגל נגד נתניהו, ויש את הארץ, מעריב, אותך.
"תמיד נטפלים רק לשאלת הרצון, כאילו לתקשורת יש מתג ביד שהיא יכולה להוציא איזה תחקיר שהיא רוצה. אבל זו לא התמונה המדויקת. העובדה היא שיש כפתור יותר משמעותי, וזה כפתור היכולת. הרבה פעמים אנחנו לא יכולים. ל'ידיעות' יש כל הרצון בעולם להרים תחקיר משמעותי על שרה, שלא תהיה טעות. הם לא מפחדים גם מהתביעה. אבל החוכמה היא להביא חומרים, וזה לא פשוט".
אולי בגלל זה התקשורת חוצה לפעמים את הגבול. עניין השמלה, למשל.
"היו ידיעות קטנוניות פה ושם. אין ספק. עניין השמלה היה דיון לגמרי לגיטימי בעיניי. די, זה חוסר חוש הומור. אם הייתה באה מישל אובמה עם שמלה כזו להשבעה, תאמין לי, חודש לא היית פותח כלי תקשורת בלי שהיו מדברים על זה. אבל היו מקרים. כתבתי פעם שברגע שיורדים למקומות שאנחנו לא צריכים להגיע אליהם, זה משחק לידיהם. זה מוזיל את הדיון ומזנה אותו".
אולי בגלל זה דרוקר רעיל - כלשונו - לסביבת נתניהו. "אתה חושב ששר בכיר בליכוד ישב איתי במקום פומבי? שכח מזה", הוא אומר. "יש כאלה שמפחדים לדבר איתי. הם לא אומרים לי את זה, אבל כשאתה משיג אותם הם אומרים, 'אוי, איך אני אסתבך עכשיו'. אפילו עצם הידיעה שהם דיברו איתי, גם אם הם יישבעו בנקיטת חפץ שהם לא אמרו לי כלום ואפילו שיקרו לי, זה לא משנה. זה מגע עם סוכן זר".
אין פוליטיקאי חסין אש, אין פוליטיקאי מאותרג כמקור אצל דרוקר. כולם חוטפים, אבל כשמגיע. את יאיר לפיד קידם באש וגופרית. הרבה לפני שלפיד שאל איפה הכסף פרסם דרוקר את הכוונות הפוליטיות שלו, את המגעים, הפגישות החשאיות. לפיד הכחיש בתוקף. "במפלגה יהיו גם ליידי גאגא, ציפי פרימו מחולון וטום החתול המדבר", זלזל בתגובה לידיעה. כשנכנס לפיד למרוץ דרוקר זכר, כעס וגם פרסם בבלוג שלו פוסט תואם. "מאז הוא לא מדבר איתי", מגלה דרוקר. "מה הפריע ללפיד באותו זמן להגיד לי, ?שמע, אני מדבר עם אנשים, לא החלטתי ללכת אבל אני מתלבט'?" הוא תוהה. "אז זו לא תשובה לגמרי כנה, כי הם כבר כתבו מצע וחילקו תפקידים, אבל זה לא להגיד, 'ציפי פרימו מחולון וטום החתול המדבר'".
התבטאת גם נגד העובדה שהוא המשיך להגיש את "אולפן שישי" כשכבר ידע שפניו לפוליטיקה.
"ההתנהלות שלו הייתה מכוערת ומניפולטיבית ולא ראויה לאיש ציבור שרוצה להביא פוליטיקה אחרת. אני יודע שאם אי פעם ארצה לקפוץ לפוליטיקה, דבר שאני לא רואה קורה, אני אצטרך תקופת צינון ממושכת. לא אוכל לראיין באולפן שישי ובמקביל לקיים שיחות עם אנשים שמקימים איתי מפלגה חדשה. מה זה? זה טירוף. פשוט טירוף. למה, כי אתה רוצה להמשיך להרוויח כסף? אתה רוצה להמשיך להשפיע ונורא נוח לך שם? אם יש לך טיפת הגינות בסיסית אתה צריך לעוף משם".
אצלך בתוכנית הגיש פוליטיקאי טרי אחר, מיקי רוזנטל, ואם לא הייתם יוצאים בדיוק לפגרה היית עומד באותה בעיה.
"אני מניח שאם הוא היה צריך להופיע על המסך מדי שבוע הייתי אומר לו, 'שמע, אם החלטת ללכת אתה לא יכול להגיש איתי. בוא תעשה כמה כתבות דוקו על הייטק ואנרגיה ותתפייד בעדינות'. מה שיאיר עשה היה באופן מובהק משחק כפול".
בין חשדנות למשקעים - בינתיים לפיד מוכיח את עצמו.
"נכון, הוא הביא גם הרבה תקווה לאנשים ובקטע הזה אני מפרגן לו. עד עכשיו הוא מנהל את ענייניו יפה מאוד. יש לי ביקורות על הצורה שהוא עושה את זה. דיקטטורה פנימית במפלגה, הכתבת עמדות, אג'נדה צרה. אנשי 'יש עתיד' עוברים דרך הדוברת, לא סוטים מהקו ולא הולכים למקומות אחרים. אתה לא יכול להנהיג עמדה כל כך לא שקופה וחונקת. אני לא אומר שזו הפקרות, אבל מודל השליטה צריך להיות גמיש יותר, מכיל. אלה נבחרי ציבור, יש להם איזה מעמד. לבוא ולהגיד להם, 'אני אגיד לך מה לחשוב ולהגיד' - לי יש בעיה עם זה".
ליווית את אריה דרעי בדרך לקאמבק. במבט לאחור, הוא איבד את זה?
"הוא בתקופת שפל של הקסם שלו. לפני הבחירות הוא אמר לי, 'אם לא נעשה כלום, נביא 14-13 מנדטים'. אני חושב שהוא חשב דברים מסוימים על האימפקט והקסם שלו שלא הוכיחו את עצמם. הסיבה לכך היא שהיו יותר מדי דיבורי דרעי בלי מעשי דרעי. הפעם אחרונה שהוא עשה משהו - לא משנה מה - הייתה לפני 14 שנה. בסוף, פוליטיקה היא עשייה. הקמפיין של דרעי היה חרפה ובושה. קמפיין של ייאוש".
את אלי ישי הם זרקו לכלבים.
"בעיניי אלי ישי הוא הפוליטיקאי הכי ריק מתוכן שהכרתי ".
אבל עקבי.
"מה אני אגיד לך, שהוא ישב איתי ואמר שהוא שמאלני? בשיחות סגורות הוא העיד על עצמו יותר מפעם אחת שהוא שמאלני. אני לא יודע אם בשיחות הסגורות האלה הוא אמר אמת. הוא אחד השרים המאכזבים שהיו פה, אחד הפוליטיקאים הפחות מלאי תוכן, בלשון המעטה. רודף כותרות סנסציוני. בכל פעם הוא צץ עם כותרת רק כדי להיכנס ליומן הצהריים. בדקנו מה שר הפנים עשה בקדנציה ואתה רואה כמעט אפס מעשים, רק הצהרות. בסודנים הלך לו קלף מבחינתו. בסדר. אבל יכולות הביצוע אפסיות. תאמין לי, הקונצנזוס על זה במערכת הפוליטית מאוד גדול".
ציפי לבני?
"אני חושב שהיא בעטה בנכס היחיד שנשאר לה כשהיא קפצה בשביל תפקיד. במובנים רבים היא טרגדיה פוליטית. היא בדיוק האישה שאם היא הייתה מחוץ לפוליטיקה כולנו היינו שואלים למה נשים טובות כמו ציפי לבני לא נכנסות. אין טעות בעולם שהיא לא עשתה".
דרוקר קלאסי, עיניכם הקוראות. לא פעם התחרט על החספוס, על הניסוחים הדוקרניים, על שאט הנפש שאיננו מסתיר כלפי אנשים שנבחרו לשבת בבית הנבחרים והפכו לתגרני ספינים. אבל גם מתוך חרטה, דרוקר מסמן את אבי אבות השיטה. "אני מזמין אותך להתקשר לבית הנשיא, להעלות את השם שלי ולראות את התגובה", הוא אומר. "אני לא מהאוהדים של פרס. קטונתי מלדבר על תרומתו למדינה, אבל הרבה מהנורמות בפוליטיקה הישראלית - ההתייחסות לאמת ולשקר, להבטחות ולשינוי עמדות - נובעות מהמודל של פרס, מודל של שרידות בכל מחיר. הרבה פוליטיקאים רואים בו מודל להצלחה והם מחקים אותו".
עדיין חתרן בלתי נלאה?
"זו לא התכונה הכי בעייתית שלו. התכונה הכי בעייתית הייתה שכל ערך, חוץ משמעון פרס, הוקרב לצורך הקריירה האישית שלו. הוא לא נלחם על שום דבר. עכשיו, למשל, חשוב לו להיות נשיא פופולרי. מה הנושא העיקרי שפרס פועל למענו בעשרים השנה האחרונות? השלום, נכון? אז איפה התרומה שלו לזה? כשהוא היה שר החוץ של שרון? כשהוא היה יו"ר האופוזיציה? זה באמת חשוב לו, אבל הוא לעולם לא יתאבד או יילחם על זה".
"לשכתו היא אחת הלשכות הכי לא ישרות מכל הלשכות שאני מכיר. אני לא סומך על שום מילה שהם אומרים. הכל בעיניי ספין אחד גדול. אני לא מאמין לתפריט שפורסם בשמו, אני לא מאמין לחצי מהספינים שיוצאים משם - כל הזמן גילויי הערצה. זה דבר נורא ומגעיל. אני זוכר את יום הולדת 80 שלו. הם עשו חגיגות מטורפות, באו כל העולם ואשתו, והם טענו כל הזמן שפרס לא מודע לזה. הם מזמינים את קלינטון ועשירים וטייקונים ומסיבות על מסיבות - ופרס לא מודע? זה פשוט שקר כדרך חיים. זו המיתולוגיה סביבו".
נחזור לבחירות. הסרטונים של אלדד יניב ו"ארץ חדשה" חידשו לך משהו?
"שאלה בעייתית, כי יש פה עניין של דיבה. אף אחד מהסיפורים לא חידש לי בקו הכללי של הטענות, לפעמים רק בפרטים, אבל זה לא אומר שזה נכון. העובדה שלא פרסמתי מוכיחה שלא היו עובדות שיתמכו בי בבית המשפט. אולי לאלדד יניב יש. לי אין. בתחקיר שלנו על עופר עיני היה משפט אחד על מקורב שלו, שהם שיחקו קלפים ביחד. עיני והמקורב עשו מלחמת עולם על המשפט הזה, כדי למנוע אותו. הם פחדו שדרך המשפט הזה אני אכניס לחדר את הפיל, את השמועות. פרסמנו את המשפט הזה, אבל זה רק מראה לך כמה לעופר עיני חשוב שלא תדבק בו חלילה תדמית של מהמר או משהו כזה".
רינה מצליח, קולגה, קיבלה החלטה גורפת לא לעסוק באלדד יניב.
"אני חושב שזו טעות מקצועית. אני מתפלא על רינה, שהיא כתבת ותיקה. את לא מאמינה לאלדד יניב? חשוב מאוד שתגידי בשידור שאת לא מאמינה לו. מה זה אם לא שירות לבוחר? יש מפלגה, היא לא הכי חשובה בבחירות אבל היא קיימת בשיח, ואנחנו רוצים את רינה מצליח וכל פרשן פוליטי אחר שם, כדי שיגידו לנו מה הם יודעים ואנחנו לא. שתבוא ותגיד, 'אני לא מאמינה לשום מילה', ושתגיד גם למה".
דרוקר, אי אפשר שלא להתרשם, לא מתחמק מבורות עמוקים, מתשובות שעלולות לפצוע. חביב וסבלן עד כדי שכנוע. אין מניירות, אין פולחן אישיות עצמי - תכונה מרעננת אצל איש תקשורת, התחום שמאפשר לעוסקים בו לנוע קילומטרים על אנרגיית אגו ירוקה. זה לא הסיפור עם דרוקר.
מעולם לא הסתיר את דעותיו הנוטות לשמאל. לרוב הקפיד, בניגוד לרבים אחרים, לא להבליט ולקדם אותן על חשבון העבודה העיתונאית. ככזה אין לו בעיה להסתכל פנימה, לתקשורת, ולחטט בסוגיות פנימיות, בטח לא בוותיקה שבהן.
התקשורת שמאלנית?
"אם תשים ברוב כלי התקשורת המרכזיים קלפי, 80 אחוז יהיו מצביעי מרכז-שמאל. בוודאי. אם תשווה את המצב ללפני חמש או עשר שנים, יש הרבה יותר ביטוי לעמדות ימניות בתקשורת. זה לא מספק וזה לא כמו שצריך, אבל הרבה יותר ממה שהיה פעם".
אתה מבין את הזעם המסורתי מימין?
"לגמרי. אני חושב שהטור של קלמן ליבסקינד (במעריב, טור שמסקר לא פעם את התקשורת מימין, א"ש) הוא טור מצוין. אני לא מסכים עם הרבה מהדברים, אבל אני חושב שהוא מביא לידי ביטוי כעס ותסכול אמיתיים שיש בהם גרעין אמת לא קטן. התיאור הוא קצת בוטה מדי. הוא מצייר מצב של חמש-אפס, ואני הייתי אומר שלוש-אחת. זה ניצחון של השמאל בתקשורת, אבל זה לא נוק-אאוט".
ב "אולפן שישי" לא תמצא פרשן ימני. לא תמצא אמנון אברמוביץ' ימני.
"לאמנון אברמוביץ' יש אג'נדה והוא הולך איתה עד הסוף. הוא אמר בראיון שזה הדבר הכי חשוב לו בחיים. אתה טוען - במידה רבה מאוד של צדק - שאין בעיה שיש אמנון אברמוביץ', אבל מה עם אמנון ימני. אתה רוצה להוכיח שהתקשורת מוטה? אני לא אתווכח איתך על זה. התקשורת מוטה. תראה, אצלנו ב'המקור' יש החלטה שלפחות אחת מהדעות תהיה של איש מרכז-ימין. אני לא יושב הרבה מול 'אולפן שישי', אבל אני יכול להבין מדורת שבט שקמה כל בוקר ורואה שהיא שוב ניצחה, לפעמים בנוק-אאוט, ואומרת שקלמן ליבסקינד ועוד איזה שני אנשים יכולים להמשיך לנג' ס, אבל אנחנו עובדים טוב והצופים אוהבים לראות אותנו. ועדיין, צריך להגיד עוד משהו. התקשורת לא צריכה לייצג את מה שהעם חושב. אני שומע לפעמים שהעם ימני, ואיך זה שהתקשורת וכו'. זה לא נכון. התקשורת צריכה לנסות לייצג כמה שיותר את הדבר החמקמק הזה שנקרא אמת. בהנחה שאנחנו לא יודעים את האמת אז להביא כמה גישות".
בעייתי לעשות תקשורת אובייקטיבית, מסכים. אבל אין צורך בזה, צריך מינון באנשים עצמם. בקונטרה.
"עד פה אני מסכים. אתה צריך להניח שלעורך בחדר החדשות יש עמדה והעמדה שלו תכתיב את הצורה שבה הוא יסתכל על המציאות. האם צריך עורך שחושב הפוך? כן. כלי תקשורת צריך לשאוף למגוון דעות ולפלורליזם, לא בגלל מוסריות אלא כי זה אמור להיות אטרקטיבי מבחינת צפייה ורייטינג. אין לנו פרשן מהמגזר הרוסי, אין ייצוג לערבים, אין מספיק ייצוג לחרדים, לימנים וגם לנשים. במשך שנים אני נאבק בערוץ על זה שלדעתי אנחנו צריכים לשנות את הרכב חדר החדשות שלנו בכל ההיבטים. ימנים, רוסים, חרדים, ערבים. הכל. יש עשרים אחוז מאזרחי המדינה שאין להם אף פרשן".
במהלך שני העשורים שהוא בתקשורת כתב שני ספרים - "חרקירי" על אהוד ברק וניהול המו"מ המדיני, ו"בומרנג", עם עפר שלח, על התנהלותו של שרון במהלך האינתיפאדה השנייה ולקראת ההתנתקות. את "המקור" (שני, 21:00) הגיש עד לא מזמן עם מיקי רוזנטל ועפר שלח, חברי הכנסת בשבילכם. כעת ייאלץ דרוקר, הפרשן הפוליטי, לחבוט בחברים לאולפן. "מי היה יכול לצפות שדווקא שני אלה, בק-טו-בק", הוא צוחק, אבל ההתלבטות בעינה עומדת.
נקודות שפל בקריירה? לא עולה לו בשלוף. "אם אני מחמיץ סיפור אני מתבאס, אבל אני לא מאלה שנהרס להם היום", הוא מסביר. סוג של השלמה עם מקומו של הערוץ כאנדרדוג, או אולי הבנת כוחו של ערוץ 2 כחזק ושולט, בעיקר "בסיפורים החיוביים, בראיון הראשון, הבלעדי - שם אני מפסיד", הוא אומר. "הנה, עכשיו אנחנו מפסידים בראיון אובמה. האמריקנים רואים איפה יש יותר צופים. זו הפעם השנייה. אמר לי אחד מבכירי הערוץ לשעבר שהראיון הקודם של אובמה היה היום הגרוע בקדנציה שלו. אמרתי לו, 'אתה חתיכת מפגר. מה זה מעיד על היכולות שלנו? זה מעיד שיש להם יותר רייטינג, אז הולכים אליהם'".
תוצאות הרייטינג בבחירות הדהימו אתכם.
"הבחירות היו מכה קשה לכולנו. לא ציפיתי לתוצאה כל כך גרועה וזה היה מאוד מבאס. היה לנו פעם תהליך ארגוני, באיזו נקודת שפל: הביאו יועץ חיצוני וישבו בכירי הערוץ וטאלנטים, וזה היה תהליך מרתק כי יצא שם הרבה זבל. היה אפשר לכתוב מוסף שלם רק מהדיאלוגים שם. בשלב מסוים היועץ הארגוני אמר, 'אני שומע את רגשי הנחיתות. כמה זה עשרה אחוזי צפייה בכל ערב, רבע מיליון צופים? רבע מיליון אנשים צופים בכם בכל ערב' וזה נכון. ברור שהייתי מעדיף לראות מספרים אחרים, אבל לא נורא להיות מספר שתיים. האנשים אצלנו, בחברת החדשות, חשים גאווה כי הם שותפים למותגים מצליחים. רפי רשף, 'היום שהיה', 'לילה כלכלי', 'צינור לילה'. אנשים לא מרגישים מוכים או מושפלים כי הערב נגמר 30-8 לטובת ערוץ 2".
זה היה קרוב, אבל נגמר אופטימי. ערוץ 10, בדקה התשעים, חולץ מהבור. רק האתגרים, ובכן, נשארו אותם אתגרים. לאחרונה מונה רפי גינת למנכ"ל הערוץ, ובמקביל מונה גולן יוכפז, עורך "אולפן שישי" ואיש גל"צ, למנכ"ל חדשות 10. גינת , עורך ידיעות אחרונות לשעבר, העלה חששות לגורל אופיו של ערוץ 10, שלא פעם התנגש חזיתית בפוליטיקאים, בחברות גדולות ובאנשי עסקים. רבות מהתקריות ההן מצולקות על דרוקר. המפגש בין גינת לדרוקר עורר סקרנות. "אני אומר לך בצורה הכי כנה", הוא מגיב לחששות מבחוץ, "יש בי צד פרנואידי שקיים אצל כל כתב תחקירים. אז כשאני שומע על בנאדם חדש, אני קודם כל בודק במקורות שלי אם הייתה פה איזו קומבינה. אם היה בא מישהו של נתניהו, שמייצג את השלטון, זו בעיה גדולה בשבילי. אבל כשבא מישהו שמיצבו אותו כאנטי-נתניהו, זה מרגיע חששות. ההתנסות הראשונה שלי עם רפי הייתה מאוד טובה. זה היה כששידרנו את תחקיר ישראל היום, ושם החשדנות הייתה לגמרי לא מבוססת. הוא נכנס לעובי הקורה והעיר הערות מאוד מקצועיות. מהבחינה הזו החשש נראה לי מאוד לא מבוסס".
ב "מטה הבחירות", תוכנית האקטואליה השבועית שלכם, אתה לא משתתף. למה?
"הערוץ בזמנו בחר לעשות את התוכנית עם מישהו אחר, נדב פרי, שהוא חבר שלי ומאוד מוכשר. מסיבות שלא הוסברו לי עד הסוף הם לא רצו שאני אגיש אותה. לא נלחמתי על זה כי אני מספיק עסוק. אגב, לגמרי לגיטימי שהערוץ יחליט מי מגיש תוכנית ומי לא. זה מה שמנהלי הערוץ עושים. במקרה הזה החליטו שלא. אני לא רוצה להיכנס לתוכן ההסברים, אבל הם הסבירו שהם לא חושבים שאני מתאים לזה. בסדר".
ערוץ 10 גייס בעבר אינספור מגישים בסכומים מכובדים, וזה לא בדיוק עזר. יכול להיות שבולמוס הטאלנטים הזה היה טעות?
"תראה, יש לי הרבה כבוד ליעקב ולמיקי וגם לארז טל שבא בזמנו. אני חושב שיעקב ומיקי הם אנשי חדשות ואנשי טלוויזיה מדהימים. אני רק חושב שכל הקונפסט הזה, של לקחת את הפנים ואת המגישים שהיו בצד השני, לשים אותם אצלנו ולהאמין שכל הצופים יעברו איתם - זה קרס. האם בזמן אמת יכולתי לדעת את זה? לא בטוח. היום אנחנו רואים שאין לזה השפעה על שיעורי הצפייה. הקונספציה הזו קרסה".
אגב עזיבות, "המקור" איבדה בתחילת העונה ארבעה אנשי צוות: מלבד חבר הכנסת מיקי רוזנטל, עזבו גם צ'יקו מנשה, העורך עידו תמרי ואחת התחקירניות. מתפקדים למרות הכל? "לא", מודה דרוקר, "יש לך רעיון? אלה בערך שליש מאנשי התוכן שלנו, וזה הפך את העונה לקשה עד כמעט בלתי אפשרית. אני יודע שיש דיון על גיוס אנשים חדשים, ואני מקווה שיתנו לנו לגייס. אנחנו גם בקיצוצים, למרות שאם היית שואל אותי אני חושב שצריך להגדיל את התקציב שלנו פי שלושה או ארבעה, אבל אני מבין את הצורך בקיצוצים. אני מאוד מקווה שאנחנו נגייס, כי האנשים שלנו - ובראשם רותם שדות, העורכת - עובדים בצורה לא אנושית".
עצרת פעם תחקיר בגלל חשש לפגיעה במפרסמים?
"לא, בכלל לא. פעם אמר לי אחד האנשים אצלנו שמוכרים פרסומות שב'המקור' בוחרים על מי לעשות תחקיר לפי מי שמפרסם אצלנו. 'אתם רואים את הפרסומות ואומרים אה, הנה, הם עושים קמפיין, יאללה, נהרוג אותם'. בעניין הזה ערוץ 10 צריך לקבל ציון עשר. פשוט מושלם".
שתי נקודות יציאה היו לדרוקר לכיוון עתיד שקט ופסטורלי יותר, רחוק מהתקשורת המדממת. קודם כשחקן כדורסל צעיר, תחום שהשאיר לאחיו, המאמן שרון דרוקר (" לא מצטער על החלום ההוא") ; אחר כך כסטודנט למשפטים. במקום לצאת לסטאז', נכנס לבית מעריב.
פתח-תקוואי במקור, פריק אקטואליה שהתגלגל לפרונט. והעבודה לא עוזבת, גם לא בבית, עם בת הזוג ענת גורן, עיתונאית ואשת טלוויזיה. לזוג שני בנים - בני שש ושנתיים. גרים בנווה צדק, היכן שבורגנות פוגשת סמטאות מתוירות, ומעל כולן מרחף ניחוח דייט ראשון. היום שלו זורח דרך ההשכמות לילדים, פיזור לגנים ואז עבודה. "אני תמיד אומר שאם תשים עליי מצלמה בלי סאונד אתה תחשוב שאני מובטל. עובר מבית קפה לבית קפה. אם תשים רק אודיו תחשוב שאני וורקוהוליק משוגע שכל מה שהוא מדבר זה עבודה. הכל מעורבב. כל החיים שלך מעורבבים".
את המיילים הוא יכול לגרור גם לשעות המאוחרות. פנאי? "מעט מאוד". בעיקר בלילות, אחרי המהדורה. "בילויים בורגניים. הליכה, בית קפה, סדרת טלוויזיה טובה. עכשיו אני רואה 'פושר', טרילוגיה מדהימה. אתה המחסום ביני ובין לראות את הפרק השלישי".
בשבת האחרונה קפצו לרייכל בהיכל התרבות בפתח תקווה. את השבתות מקדישים לילדים. פריים-טיים וראליטי "כמעט שלא", הוא מודה. "אני לא עיוור למה שקורה, אני פשוט מרגיש שנגמרים לי החיים".
שני אנשי תקשורת בבית אחד. יש גבולות?
"ברור. אני לא יושב לארוחת ערב עם זוגתי המקסימה והמצודדת ומדבר כל הזמן בטלפון. אם זו שיחה חשובה אני מתנצל 700 פעם, מבטיח פיצוי והולך הצדה. העבודה שלנו היא יתרון עצום, כי היא מכירה את העולם שלי ולהפך. הרבה פעמים היא רואה כתבה שלי לפני שידור ואני רואה את מה שהיא עושה, ואנחנו מתייעצים".
אתה לא חושש שהמאבקים שלך ישפיעו על הקריירה שלה?
"איזה? היא מיליטנטית יותר ממני. גם במאבקים שלי, 'אל תסגור פשרה, תמשיך, תיכנס בהם'".
אויבים , כך או כך, יש בשפע. רק לאחרונה, בתחקיר ההוא, גולל את הנעשה מאחורי הקלעים של ישראל היום. לא, הוא לא מצטער, אף ש"מי שמסתכל בעיתון רואה שהם ממש לא הושפעו מזה". את העיתון הוא כמעט לא קורא. "אני מסתכל מה לשכת ראש הממשלה אומרת הבוקר וזורק אותו. זה מעצבן אותי. אני לוקח את הדברים האלה רגשית. כשאני רואה את השקרים האלה, זה נורא".
עניין ברנז'אי פנימי או עיסוק אלמנטרי בסוגיות לוהטות? לדרוקר אין ספקות. "לציבור יש עניין עצום בתקשורת", הוא פוסק. "בכל סקר ששואלים מה המוסד שהכי משפיע על הציבוריות הישראלית, התקשורת מנצחת את ביהמ"ש העליון, הכנסת, הצבא והממשלה. זה כמובן קשקוש, אנחנו לא מתקרבים להשפעה הזו, אבל לציבור יש רגשות כלפי המוצר הזה. אני חושב שקריטי להסביר איך עובד העיתון הנפוץ במדינה, שלהרבה מקוראיו הוא כלי התקשורת היחיד שהם צורכים. השאלה לא צריכה להיות למה אנחנו מתעסקים בתקשורת, אלא איך עד היום אף אחד לא עשה תחקיר כזה. יכולים לטעון שלא חידשתי, שפחדתי. אבל עדיין, זה נושא סופר-מרתק".
בישראל היום כעסו. "אילו רצה דרוקר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית", כתב למחרת פרסום התחקיר עמוס רגב, עורך העיתון, "היה טורח להכין מבחן השוואתי בין כל מערכות התקשורת - ידיעות, מעריב, הארץ, ערוץ 2 וערוץ 10. . . אבל הוא העדיף את הדרך המוכרת והחבוטה, לתקוף אותנו מנקודת המבט הרווחת בביצת הברנז'ה".
בפרט תהו בישראל היום - ולא רק שם - מדוע דרוקר אינו בודק בציציות המתחרה, ידיעות אחרונות. אלא שדרוקר וידיעות כבר ניהלו קרב סכינים פומבי לפני שנים ספורות. "חפיף דרוקר" הייתה כותרת כתבת התחקיר שפורסמה בעיתון לפני כחמש שנים, שעסקה כל כולה בדרוקר. הוא הגיש תביעה והצדדים הגיעו לפשרה שכללה הבהרה מצד העיתון. "אני לא צדקן ואני לא מתיימר ולא כלום", מסביר דרוקר. "אם ישראל היום היה עיתון טוב לסוגו, שמביא סיפורים בלעדיים, סקופים, ניתוחים או פרופיל שווה, אז לפחות זה היה מצדיק את קיומו כעיתון. אבל כשאתה מדבר עם אנשים אתה מבין שהדי-אן-איי של העיתון, כפי שהוא עוצב בכוונה, הוא לא לחפש את המקומות האלה. המסר שלי הוא לא לסגור אותם, שלא תהיה להם עבודה, זו לא הכוונה".
ועדיין , בישראל היום, ולא רק שם, טוענים שבידיעות העדפת לא לגעת.
"הייתי עושה תחקיר על ידיעות, ויכול להיות שזו תהיה הגשמת חלום בשבילי, אבל עובדה שעד היום לא היה לי קצה חוט. כשאתה עושה תחקיר על כלי תקשורת אחר, הדרישה הראייתית ממך גבוהה יותר. אתה לא יכול לעשות ביקורת תקשורת ולהגיד 'תראו, 45 מתוך 47 כותרות היו בעד זה וזה'. זה יפה מאוד, אבל זה לא אני. זה תפקיד של מבקרי תקשורת. אני צריך להביא את הבכיר בידיעות שיוצא החוצה לספר מה היה. תאמין לי שעשיתי הרבה מעשים, כולל מעשים לא שגרתיים, כדי להגיע לדבר הזה. באמת ניסיתי ואני עדיין מנסה, אבל לא אקח צרור של דברים שפורסמו בעבר ואפרסם
אותם שוב. זה מגוחך בעיניי. זה לא תחקיר".
"הטענה הזו כלפי מבליטה עד כמה כלי תקשורת מרגישים שאין להם יכולת. באתר מאקו כתבו, 'למה אתה לא עושה תחקיר על ידיעות'. במאקו של קשת! ממי יש לקשת לפחד? אתם הגוף הכי חזק בתקשורת כיום. אתם מחזיקים את המיקרופון הכי גדול, את תוכנית התחקירים הכי עשירה בארץ. מה מפריע להם להושיב שם שני כתבים חצי שנה? יש להם אפילו אינטרס! מה מפריע למוטי גילת מישראל היום לעשות תחקיר על ידיעות? יש לו דסק תחקירים, שני כתבים תחתיו ועיתון שייתן לו גיבוי מפה ועד דנמרק. זה פשוט מדהים אותי. אני לא הייתי מעז לכתוב על עיתונאי אחר, למה לא עשית על ההוא. זה ראש עקום לגמרי. תגידו שהתחקיר לא ראוי, שהוא ביזיוני, לא יודע מה. תגידו שרימיתי, שלקחתי מהזבל, אבל להגיד 'למה אתה לא עושה על עיתון אחר'?".
ולגופו של עניין, אתה חושב שידיעות שונה מישראל היום?
"במובנים מסוימים ידיעות גרוע יותר כי יש לו שורה של אינטרסים אחרים, לא רק האינטרס הפוליטי השקוף של ישראל היום. יש עוד דברים, שיכולים להגיע אפילו לספורט ולאופנה. אבל לפחות הוא הרבה יותר עיתון. הוא מביא חשיפות, סקופים, פרשנויות מעניינות, מידע מעניין. במובן הזה הוא ממלא את הפונקציה הבסיסית הראשונה של עיתון - הבאת מידע מעניין".
יכול להיות שהפשרה שלך עם ידיעות מנעה ממך להתעסק איתם?
"להפך. עשיתי את זה בין היתר כדי שאוכל לחזור להתעסק איתם בלי שהם יוכלו להגיד 'הנ"ל נמצא איתנו במאבק משפטי'".
בשישי ההוא, לפני חמש שנים, שהביא איתו את כתבת ה"חפיף דרוקר", למד לראשונה על בשרו את פחד מושאי התחקיר, את תחושת החרב המתהפכת. משהו עומד להתפרסם, אתה יודע, אבל אינך יודע מה ואיך ומתי. עד שזה מגיע. "השלב הבעייתי הוא לפני שאתה רואה את התחקיר. כשאתה רואה את המוצר הסופי אתה נרגע. אתה אומר, אה, זה מה שיש להם עליי? חשבתי כבר שהם חושפים שאני פדופיל. אתה מוצף מכל עבר, לא בהגזמה, במאות הודעות ומיילים. אפילו אהוד ברק התקשר אליי! זו הפעם הראשונה שאני מספר את זה. הוא התקשר אליי כשאצלי בכיס נמצא מסמך טאורוס (שהבשיל לכדי תחקיר של דרוקר על עסקי זוגתו של ברק, נילי פריאל, א"ש) ואני יודע שאני הולך להיכנס איתו לעוד קונפליקט".
מה הוא אמר?
"משהו כמו 'עזוב, אני עברתי הרבה, אל תיקח את זה קשה'. זה אהוד ברק, אף אחד לא פיצח אותו. אני הערכתי את זה מאוד וזה ריגש אותי מאוד. אחרי תחקיר כזה אתה מוצף בכל כך הרבה תגובות, שאין לך כמעט זמן לשקוע בדכאונות ובקורבניות של מה עשו לי ואיזה חוסר צדק".
אבל הרגשת בפעם הראשונה את נחת זרועו של תחקיר מאסיבי.
"לגמרי. אתה פותח רדיו ויש פרסומות לגיליון שישי, 'מי אתה רביב דרוקר?' מי אני ?".
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "אלו דברי הבל. ערוץ 10 לא עמד בחובות שלו למדינה, פעם אחר פעם, ולכן היה צריך להיסגר. למרות זאת גובשו במשך השנים כמה הסדרים להצלתו, והכנסת כונסה במיוחד כדי לאשר הסדר שיאפשר את המשך פעילותו ואת העסקת עובדיו".
מלשכת נשיא המדינה שמעון פרס לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגליון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם