"למות בעד ארצנו": למי שייך השכול הזה?

הסרט "למות בעד ארצנו" מייצג זווית חדשה ורלוונטית של "משפחת השכול" ומלחמתה בפולחן האבל הלאומי הכפוי. עצם שידורו בערוץ 2 הוא צעד חשוב, אך שיבוצו בשעה מאוחרת מעיד על פחדנות

אביעד פוהורילס | 14/4/2013 9:42 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
המשפט המזוהה ביותר עם הפטריוטיות הישראלית הוא זה של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". דווקא הגשש החיוור, אולי דווקא בזכות הקונצנזוס סביבם, היו הראשונים שהעזו לגעת בבטטה הלוהטת הזאת של קדושת המתים במלחמות ישראל ("מה כל כך טוב למות, שמחה'לה?"). היוצר אבי המי השמיט את המילה הראשונה "טוב" מהמשפט הזה, והלך אל מי שאיבדו חברים, אח ובן במלחמות ישראל, אבל מקפידים להתאבל על יקיריהם בד' אמותיהם, בסרט שהופק על ידי הרשות השנייה. אלה שעומדים על זה, ממש כך, שלא להיות שותפים למה שנתפס בעיניהם כטקס שבו המדינה ומנהיגיה מנסים למרק את מצפונם, שאולי לא מניח להם, ואולי דווקא כן, נוכח קורבנות המלחמה.
אבל לגיטימי או טקס מירוק מצפון? חיילי צה''ל מתייחדים עם זכר החללים בבי העלמין בהר הזיתים
אבל לגיטימי או טקס מירוק מצפון? חיילי צה''ל מתייחדים עם זכר החללים בבי העלמין בהר הזיתים צילום: פלאש 90


יפה עשו בערוץ 2 שבתוך שגרת השידורים המקובלת של יום הזכרון שיבצו סרט מתריס שיוצא נגד פולחן האבל הלאומי שכמעט נכפה על משפחות הנופלים ביום כזה, אבל גם לתקוע אותו בשעה 11 בלילה, כדי לומר: "אנחנו משדרים אותו, אבל לא בשעה מרכזית שעלולה להרגיז ולייצר פולמוס שאין לנו עניין בו".

בפתיחת הסרט נראים שלושה מזקני כפר ורבורג שעומדים ומצחצחים את מצבות קברי חבריהם שנהרגו בקרב על נגבה וג'וליס במלחמת השחרור. מבחינתם, מושגים כמו מגש הכסף ואליפלט הם מובנים מאליהם, אבל גם בן דורם, יורם קניוק, שלחם בפלמ"ח, כבר מפקפק בתוחלת המוות. הוא מספר על 23 מטובי הלוחמים שנהרגו לשווא, רק כדי שהוא וחבריו, אותם הגדיר חבורת חיילים שמוקים ולא איכותיים במיוחד, יוכלו לסגת בשלום ולא למות במקום אותם לוחמי עילית.

בין גיבורי הסרט אביו של רז גוטרמן, שנפל בבופור ב-82' ורוביק רוזנטל שאחיו גדעון נהרג במלחמת יום כיפור, והוא כלל אינו מגיע ביום הזכרון לבית הקברות, אלא במקרה אחד כשחבריו של אחיו ביקשו שיבוא (וכשכבר בא, הרגיש את תחושת הבגידה של המנהיגים). גיבורים נוספים הם עלי אלון מעין שמר שחבריו נפלו בששת הימים, והוריו של ערן ויכסלבאום שנספה באסון צאלים.

החבורה הזאת, ששילמה את המחיר האישי הכבד ביותר, מרגישה שיום הזכרון, טקסי האבל ומצעד הפוליטיקאים בבית הקברות, לא נועדו באמת לזכור את הנופלים ואת מחיר מותם הכבד. הם חשים שנעשה שימוש בחללים כדי לשמן את גלגלי המלחמה הבאה ע"י גלוריפיקציה של המוות, והפיכת החייל למרכז האתוס הלאומי. סיפורם של בני משפחת ויכסלבאום שנאלצו להתמודד מול שלטונות צה"ל במשך חודשים ארוכים על נוסח הכיתוב על המצבה, מחדד את התהום בין הדרך בה הצבא רוצה להציג את חייליו (גיבורים, מחובקים, אבל אחידים ונטולי זהות) לעומת תחושת הריק שחווה משפחתו של החייל המת, נוכח אטימותה של אותה מערכת.



חולשתו של הסרט הוא בכך שהוא מביא זווית חד ממדית של ההקשר הפוליטי. האם רק מי שנמצא בשמאל הציוני, כמו אביו של רז גוטרמן ז"ל, חושב שזה לא טבעי שבן 18 יקריב כאן את חייו, ושזה גורל שאין דבר שאפשר לעשות כנגדו, או שבאמת מדובר כאן בתפיסת עולם נאיבית של מי שלמרות המחיר הכבד ששילמו, לא הפנימו עם מי יש להם עסק פה.


"למות בעד ארצנו", ערוץ 2

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

עוד ב''טלוויזיה''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים