מי סופר: אופיר טושה גפלה מוצא את העשתונות
ספרו החדש של אופיר טושה גפלה, "עשתונות", נולד מתוך רצון להתאוורר מספר אחר. ממש כמו גיבור ספרו, אורח לא קרוא שמשנה את חיי מארחו לעד
מה הספר האהוב עליך?
"אין דבר כזה. ספר אחד אהוב? הרי ברגע שאנקוב בשם של ספר כזה (ואין. בי נשבעתי), יקימו כל הספרים האהובים האחרים קול צעקה וירדפו אותי בכל אשר אלך. עם זאת, יש ספר אהוב בתקופה מסוימת. הספר האהוב עליי בשנה האחרונה הוא 'תיקון' של תומס ברנהרד, ספר שכולו נס של יופי, תבונה וטירוף. ספר אהוב אחר הוא 'באין נחמה' של קזואו אישיגורו. חגיגה אמיתית".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"כרגע אני קורא ספר שנקרא 'התאבדויות מפורסמות באימפריה היפנית' מאת דייוויד מורה. זה לא ספר עיון, אלא ספר פרוזה שמגולל את סיפורו של היסטוריון אמריקני ממוצא יפני שמבקש לחקור את תופעת ההתאבדויות בהיסטוריה היפנית בעקבות אסונות דומים שהתרחשו במשפחתו בשיקגו. ספר מעניין והרבה פחות כבד מכפי ששמו מעיד עליו".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"בחיי שאין ספר כזה. אם נהניתי לקרוא ספר, אדאג שכולם יידעו".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"ספר צפניה".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'שירים ופזמונות לילדים' מאת חיים נחמן ביאליק הוא התשובה המיידית. אבל קיים ספר נוסף ששמו חמק ממני, גם עלילתו, ולמעשה הדבר היחיד שאני זוכר בבהירות מלאה הוא אחר צהריים קייצי שישבתי לקרוא אותו ולא הפסקתי להתגלגל מצחוק הודות לדיאלוגים העשירים שבו. אז, בכל הכנות, ולמרבה המבוכה, ספר הילדים שהכי נצרב בי הוא ספר שרק את חוויית הקריאה שבו אני זוכר, ומאומה מעבר לכך".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף?
"הייתי מתחלף ל-24 שעות עם כל אחת מהדמויות הראשיות בספרי הקודם, 'ביום שהמוסיקה מתה', חוץ מדורה מאטר, כדי לדעת כמה זמן נשאר לי לחיות, ואז לשכוח. לשנה הייתי מתחלף עם אחת הדמויות ברומן המשגע 'תלמידו של הפילוסוף' של אייריס מרדוק, רק כדי לחיות שנה בעיירת הספא האנגלית אניסטון ולהתענג על מנעמיה".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלי הוא מלאך המוות, שמזכיר לי שהחיים קצרים והמילים מרובות, ולכן חשוב לקרוא כל יום".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"אפשר לקרוא בכל מקום. מקום שלא קוראים בו הוא, לעניות דעתי, מקום מוזר".
כך זה מתחיל:
"הגבר מעברו האחר של הדלפק פרץ בבכי. כבר בביקוריו הקודמים במעבדה זיהה בו אריק חריגוּת אך לא הצליח לפענחה. בשבע השנים האחרונות שירת אינספור לקוחות. אחדים מהם דימה שהכיר, אחדים טענו שהכירו אותו, אבל מעולם לא טעו שני הצדדים בעת ובעונה אחת. עד לפני חמישה ימים.
הגבר בעל החזות המרשימה צלצל בפעמון שעל הדלפק, ואריק הגיח מאחורי הווילון. ברגע שנפגשו עיניהם פלט הגבר "אה" מופתע ונענה בחיוך רחב שנמרח באחת על פניו של טכנאי המחשבים. לאריק היה ברור שהתגובה האינסטינקטיבית כמוה כאישור הדדי, אך בחלוף חצי דקה, לאחר התבוננות מעמיקה בפני הלקוח, ידע שהתבלבל, הרצין, ושאל במה יוכל לעזור לו.
התעשתותו המהירה הִכתיבה את הלך רוחו של הזר המוכר למראית עין, שהניח כף יד מושלמת על המחשב שהביא ואמר, "זה המחשב של הבן שלי. אני לא מבין כלום בדברים האלה, אבל משהו בו לא בסדר." אריק הנהן וביקש מהלקוח להשאיר שם ומספר טלפון. "אחרי שאבדוק אותו אצור אתך קשר ואגיד לך במה מדובר ומה עלות התיקון." הלקוח נטל את כרטיס הביקור של אריק מראש ערימה בקצה הדלפק, לא הרחק מתמונתה של אישה יפה, הפך אותו, שלף עט מכיס חולצתו, כתב את פרטיו והושיט לאריק את הכרטיס. עיניו של אריק רפרפו על הכתוב. הוא לא הכיר שום אלכס מוקד. הלקוח הודה לו ועזב את המעבדה בצעדים זריזים. אריק הביט בגבו המתרחק ותהה מה הסבירות ששני אנשים יחוו טעות משונה כל כך באותו הרגע ממש. כעבור דקה הניח לעניין. הוא לא ייחד מחשבה נוספת לטעות ההדדית עד לביקורו הבא של אלכס, כעבור יומיים.
שוב הוא הגיע בזמן שאריק עבד מאחורי הווילון, שוב צלצל בפעמון הדלפק ושוב לא התאפקו השניים. אריק קרא "מה שלומך" בקול נמרץ מדי, ואלכס חייך מאוזן לאוזן, שמח לקראתו כמו היה חבר משכבר הימים. הפעם השתדל אריק לא להתמקד בתווי פניו של הלקוח יפה התואר, וחש אכזבה מהרפלקס התמוה שהקדים אותו. רק בעת שאמר לאלכס שעדיין לא הספיק לבדוק את המחשב הרשה לעצמו לפשפש בגנזכי מוחו ולנסות לאתר פנים דומים שהיו עשויים לעורר בו תגובה עזה כל כך. לשווא. הוא לא הצליח להיזכר בפנים שחלקו דמיון קל שבקלים עם פניו המטרידים של הגבר שעמד מולו. אריק העיף מבט אל תמונתה של האישה היפהפייה בקצה הדלפק והמשיך לדבר על תקלות אפשריות, רק כדי להרוויח זמן. בינו לבינו נכנע לקלישאה וקבע שאלכס נראה כמו כוכב קולנוע, ולרגע אפילו סבר שזה מקור הטעות. כעת גִלגל בראשו תמונות של כוכבי קולנוע, ושוב ביטל את הדמיון שלא היה. לא, אלכס לא דמה לשום אדם שהכיר. יופיו היה אחר, נדיר וכמעט חסר תקדים.
אריק ידע על מה הוא מדבר, אף שלדעתו היה אלכס יפה ממנו פי כמה, בשל קלות הדעת של שפתיו. אריק קימץ בחיוכים ובדרך כלל קידם את פני העולם בארשת רצינית, לא מפאת היעדר חוש הומור אלא משום שבמרוצת השנים למד שחיוכיהם של אנשים יפים כמוהם כהזמנה להתקרבות מצד טיפוסים לא רצויים. ואילו אלכס חייך כשהגיע למעבדה, חייך כשעזב, ויותר מכול חייך כשדיבר, בין השורות, כבטוח ביכולתו להדוף הזמנות מעייפות של הבריות שיופיו איים לעתים להעבירן על דעתן. אריק היה משוכנע שבפעם הבאה שאלכס יגיע אל המעבדה ינהג בו כפי שנהג בשאר הלקוחות, ולא יקדם את פניו בחדווה המופרזת והסתומה. כעבור יומיים הודיע לאלכס שהמחשב מתוקן. אלכס שאל מתי יוכל לבוא לקחת אותו, "כי הילד מטפס על הקירות ומשגע אותנו", ואריק ענה, "בסביבות שתיים, אם זה נוח לך. אני חוזר מההפסקה ובדרך כלל אין אנשים בשעה הזאת'.לדאבונו התבדה".
אופיר טושה גפלה, "עשתונות", הוצאת כתר. ספריו הקודמים: "עולם הסוף", ה"קטרקט בעיני הרוח", "מאחורי הערפל", "ביום שהמוסיקה מתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם