המגילה מעכו" של פאולו קואלו: הצצה ראשונה
ירושלים, 1099. בשעה שהצלבנים מתדפקים על חומות העיר, מכנס חכם יווני את התושבים בני כל הדתות לשיחה על אהבה, אמונה, חברות, יופי, גבורה, נאמנות והצלחה
שנה מאוחר יותר, מסיבות שלא נרשמו בהיסטוריה, הסתכסכו שני האחים. אמם, שייחסה את המריבה ל'אנרגיות השליליות' מסרה את כתבי היד לכומר, וזה מכר אחד מהם למוזאון הקופטי בקהיר. שם הוענק לכתבי היד השם שהם נושאים עד היום: 'כתבי היד של נאג' חמאדי' (על שם העיר הסמוכה ביותר למערות שבהן נמצאו). אחד המומחים, ההיסטוריון הדתי ז'אן דורס, זיהה את חשיבות התגלית והזכיר אותה לראשונה בפרסום משנת 1948.
שאר הפפירוסים החלו לצוץ בשוק השחור. במהרה עמד הממשל המצרי על חשיבות התגלית וניסה למנוע את הוצאתם של כתבי היד מהמדינה. רוב החומר נמסר למוזאון הקופטי בקהיר בשנת 1952, מיד לאחר המהפכה, והוכרז כנכס לאומי. כתב יד בודד הצליח לפרוץ את המצור והתגלה אצל סוחר עתיקות בלגי. לאחר ניסיונות כושלים למכור אותו בניו יורק ובפריז, רכש אותו בשנת 1951 המכון ע"ש קארל יונג. כשמת הפסיכואנליטיקאי המפורסם, הפפירוס, שכעת מוכר בשם "קודקס יונג", הוחזר לקהיר, שם מרוכזים היום כאלף דפים וקטעים מכתבי היד של נאג' חמאדי.
הפפירוסים שנחשפו הם תרגום ליוונית של כתבים מהתקופה שבין סוף המאה הראשונה לפני הספירה לבין שנת 180 לספירת הנוצרים. הם מוכרים גם בשם "האוונגליונים האפוקריפיים", שכן אינם כלולים בברית החדשה המוכרת לנו היום.
מדוע?
בשנת 170 לספירה התכנסה קבוצת הגמונים כדי לקבוע אילו טקסטים ייכללו בברית החדשה. הקריטריון היה פשוט: צירוף כל מה שבאמצעותו היה אפשר להילחם בכפירה ובמחלוקות ששררו אז בין הדוקטרינות השונות. נבחרו ארבעת האוונגליונים הידועים היום, איגרות השליחים וכל מה ש'התיישב' עם עקרונות הנצרות כפי שההגמונים ראו אותם. אזכור לפגישת ההגמונים ולרשימת הספרים נמצא ב'קנון של מורטרי' שאינו מוכר. הספרים האחרים, כמו אלה שנמצאו בנאג' חמאדי, נותרו בחוץ משום שנכתבו בידי נשים (כמו האוונגליון של מריה מגדלנה) או בשל העובדה שהם מציגים דמות של ישו המודעת למשימתה האלוהית, דבר שהופך את דרך הייסורים לפחות מענה וכואבת.
בשנת 1974 הארכיאולוג הבריטי סר וולטר וילקינסון גילה סמוך לנאג' חמאדי כתב יד נוסף, הפעם בשלוש שפות: ערבית, עברית ולטינית. מאחר שהיה בקיא בחוקים המגינים על התגליות באזור, וילקינסון העביר את הטקסט לאגף העתיקות במוזאון בקהיר. התשובה לא איחרה לבוא: מסתובבים בעולם לא פחות מ-155 עותקים של אותו מסמך (שלושה מתוכם נמצאים במוזאון) וכולם זהים כמעט בכל. בדיקות בפחמן 14 (שבו השתמשו לתיארוך חומרים אורגניים)הראו שהפפירוס מאוחר יחסית, ונכתב כנראה בשנת 1307 לספירה. עקבותיו אותרו די בקלות ונקבע שמקורו בעיר עכו, מחוץ לשטחה של מצרים. לפיכך לא הייתה מניעה כלשהי להוציאו מגבולות המדינה, וסר וילקינסון קיבל אישור בכתב מממשלת מצרים (מס' IPF/317/1901-75 מתאריך 23 בנובמבר 1974) להעבירו לאנגליה.
את בנו של סר וולטר וילקינסון פגשתי בחג המולד של שנת 1982, בפורסמדוג , ויילס שבבריטניה. זכור לי שהוא הזכיר בפגישה את כתב היד שמצא אביו, אך איש מאיתנו לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. במשך כל השנים הללו שמרנו על קשרי ידידות, והזדמן לי לפגוש אותו לפחות עוד פעמיים בביקורי בארצו לצורך קידום ספרי. ב-30 בנובמבר 2011 הגיע לידי עותק של הטקסט שהוא הזכיר בפגישתנו הראשונה. כעת אגש לתרגמו ככתבו וכלשונו.
אלא שלצערי אין זו האמת. אני רק בן 21, יש לי הורים שאהבו וחינכו אותי, ואישה שאני אוהב ושמחזירה לי אהבה. אבל מחר החיים יפרידו בינינו, כל אחד מאיתנו ייצא לחפש את דרכו, את גורלו או את אופן מפגשו עם המוות.
בשביל משפחתנו התאריך היום הוא 14 ביולי 1099. בשביל משפחתו של יעקב, חברי מילדות שאיתו שיחקתי ברחובות העיר הזאת, ירושלים, אנו נמצאים בשנת 4859 - הוא מתרברב בכך שהדת היהודית עתיקה יותר מהדת שלי. בעבור המכובד איבן אל-אתהיר, שכל חייו ניסה לתעד את ההיסטוריה שמגיעה לקצה כעת, שנת 492 עומדת להיגמר. דעותינו חלוקות באשר לתאריכים ולאופני עבודת האלוהים, אבל בכל שאר התחומים אנחנו חיים יחד בשלום.
שבוע חלף מאז התכנסו מפקדינו. צבאות הצרפתים וגם ציודם עולים בהרבה על שלנו. לכן ניתנה לכולם בחירה: לנטוש את העיר או להילחם עד הסוף המר, שהרי אין כל ספק שנובס. הרוב החליט להישאר.
המוסלמים מכונסים כעת במסגד אל-אקצה, היהודים בחרו לרכז את לוחמיהם במיחרב דאוד, ועל הנוצרים, המפוזרים בשכונות רבות, הוטל להגן על גזרתה הדרומית של העיר. מחוץ לעיר כבר אפשר להבחין במגדלי המצור, שנבנו מעצי הספינות שפורקו במיוחד לשם כך. על פי התנהלות צבאות האויב, נראה שבכוונתם לתקוף מחר בבוקר - לצאת לשפיכות דמים בשם האפיפיור, בשם ''שחרור העיר', בשם 'משאלות אלוהיות'.
היום אחר הצהריים, בכיכר שבה לפני אלף שנה מסר המושל הרומי פונטיוס פילטוס את ישו לידי ההמון, וזה העלה אותו על הצלב, נפגשה קבוצה של גברים ונשים בני גילים שונים עם היווני המוכר לכולם בכינויו: הקופטי.
הקופטי הוא טיפוס מוזר. כבר בהיותו נער החליט לצאת את עיר הולדתו אתונה ולתור אחר כסף והרפתקאות. סופו שהתדפק על שערי עירנו כשהוא מעולף מרעב. הוא התקבל יפה, ואט-אט נטש את הרעיון להמשיך במסעו והחליט להשתקע כאן.
הוא מצא עבודה בסנדלרייה, ובדיוק כמו איבן אל-אתהיר החל לתעד למען דור העתיד את כל מה שראה ושמע. הוא לא אימץ שום דת, ואיש לא טרח לשכנע אותו לנהוג אחרת. לדבריו, אין אנו נמצאים בשנת 1099 או בשנת 4859, וודאי שלא בסוף שנת 492. הקופטי מאמין רק ברגע הנוכחי ובמה שהוא מכנה 'מוירה' - האל הלא נודע, 'האנרגיה החיובית' האחראית על החוק הסגולי שאין לעבור עליו לעולם שכן אחרת ייעלם היקום.
לצדו של הקופטי עמדו זקני שלוש הדתות שקבעו את מושבם בירושלים. אף נציג מטעם השלטון לא נכח בשיחה - הם היו טרודים בהכנות האחרונות למערך ההתנגדות, שלדעתנו הוא חסר כל ערך.
"לפני מאות רבות נשפט בכיכר זו איש אחד", התחיל היווני. "ברחוב הפונה ימינה, בעוד הוא הולך אל מותו, חלף על פני קבוצת נשים. כשראה שהן בוכות, אמר: 'אל תבכינה עליי כי אם על ירושלים'. הוא ניבא את המתרחש כעת. ממחר תהפוך ההרמוניה למחלוקת. השמחה תתחלף באבל. השלום יפנה מקום למלחמה שתימשך אל עתיד כה רחוק, שלא נהיה מסוגלים אפילו לחלום על קצה".
איש לא אמר דבר, מאחר שאף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק מה מעשיו שם. האם ניאלץ שוב לשמוע דרשה על הפולשים המכנים את עצמם 'צלבנים'? הקופטי התענג מעט על המבוכה שלנו. אחרי שתיקה ארוכה החליט לבאר: "הם יכולים להרוס את העיר, אך הם אינם יכולים להשחית את כל מה שהיא לימדה אותנו. בשל כך צריך שגורלו של ידע זה לא יהיה זהה לגורל החומות, הבתים והרחובות שלנו. אבל מהו אותו ידע?". וכשאיש לא ענה, המשיך: "אין זו האמת המוחלטת על החיים והמוות, אלא מה שעוזר לנו לחיות ולהתמודד עם אתגרי היום-יום. אין זו חוכמת הספרים, שמלבה רק ויכוחי סרק על מה שהיה או מה שיהיה, אלא החוכמה ששוכנת בלבותיהם של גברים ונשים בעלי רצון טוב".
והקופטי אמר:
"אני אדם מלומד, ואף על פי שכל השנים שחזרתי עתיקות, מיינתי חפצים, רשמתי תאריכים והתדיינתי על פוליטיקה, איני יודע בדיוק מה לומר. ברגע זה אני מבקש מ'האנרגיה החיובית' שתזכך את לבי. הציגו לי שאלות ואענה עליהן. כך נהגו חכמי יוון העתיקה כשתלמידיהם חקרו אותם על דברים שלא עלו בדעתם קודם, והם נדרשו למצוא להם מענה".
"ומה נעשה בתשובות? ? שאל מישהו.
"אחדים ירשמו את דבריי. אחרים יזכרו את מילותיי. אבל הדבר החשוב הוא שהלילה תצאו לארבע כנפות תבל ותפיצו את מה ששמעתם. כך תישמר נשמתה של ירושלים. ויום אחד נוכל לבנותה מחדש לא רק כעיר, אלא כמקום שאליו תנהר שוב החוכמה וישוב לשכון בו השלום".
"כולנו יודעים מה צפוי לנו מחר" אמר אדם אחר, "אך האם לא עדיף לדון במשא ומתן לשלום או להתכונן למערכה?"
הקופטי הסתכל על אנשי הדת שעמדו לצדו, אחר כך פנה אל ההמון. "איש אינו יודע מה מחכה לנו מחר, ודי לנו ברגעים הטובים או הרעים שבכל יום. ואולם כשתשאלו את עצמכם מה ברצונכם לדעת, תשכחו את הצבאות שבחוץ ואת הפחד שבפנים. המשימה שלנו אינה לתעד את אירועי היום, את זה נשאיר להיסטוריה. נדבר אם כן על חיי היום-יום שלנו, על הקשיים שעמם אנו מתמודדים. זה כל מה שיעניין בעתיד, שכן איני חושב שישתנו דברים רבים באלף השנים הבאות".
האם עלה שנשר בחורף מהעץ מרגיש שהוכרע בידי הקור? העץ אומר לעלה: "זוהי מחזוריות החיים. אף שנדמה לך שאתה עומד למות, אתה ממשיך להתקיים בי. הודות לך אני חי, כי ביכולתי לנשום. הודות לך הרגשתי שאני גם אהוב, כי יכולתי להעניק צל למטייל עייף. אונך הוא אוני, אנחנו שנינו ישות אחת". האם אדם, שהתכונן שנים לטפס על ההר הגבוה ביותר בעולם, יכול לחוש מובס כשהוא מגיע אליו ומגלה שהטבע עטף את פסגתו בענני סערה? אומר האדם להר: "כעת אינך חפץ בי, אבל מזג האוויר ישתנה ויום אחד אטפס לפסגה שלך. עד אז תמשיך לחכות לי". האם צעיר שאהובתו הראשונה דחתה אותו יכול לקבוע שלא קיימת אהבה? הצעיר אומר לעצמו: "אפגוש מישהי שתהיה מסוגלת להבין את תחושותיי ואחיה באושר עד סוף ימיי".
במחזוריות הטבע אין ניצחון ואין תבוסה, יש רק תנועה. החורף נאבק להשגת שליטה עליונה, אך לבסוף עליו לקבל את ניצחון האביב, שמביא עמו פרחים ושמחה. הקיץ משוכנע שהחום מועיל לאדמה ולכן רוצה שימיו החמים יימשכו לעד, אך לבסוף הוא מקבל את בוא הסתיו, שמאפשר לאדמה לנוח. האיילה אוכלת עשבים ונטרפת על ידי האריה. השאלה איננה מי חזק יותר. זוהי דרכו של האל להראות לנו את מחזוריות המוות והתחייה מחדש. אין במחזוריות זו מנצחים או מפסידים, יש רק שלבים שחייבים לעבור. כשלב האדם מבין זאת, הוא חופשי. הוא משלים עם הרגעים הקשים ואינו הולך שולל אחר רגעי ההצלחה. שני סוגי הרגעים יחלפו. הם יבואו בזה אחר זה. והמחזוריות תימשך עד שנשתחרר מהגשמיות ונפגוש את האנרגיה האלוהית.
לכן כשהלוחם נמצא בזירה - אם מתוך בחירה או בשל גורל נסתר שהציב אותו שם - ראוי שיתמלא שמחה לקראת הקרב המצפה לו. אם ישמור על יושר וכבוד עצמי, הוא עלול אמנם להפסיד בקרב, אך לעולם לא יובס, משום שנפשו תישאר טהורה. והוא לא יאשים איש במה שקורה לו. גם אם נדחה בפעם הראשונה שאהב, הוא מבין שלא איבד את יכולתו לאהוב. מה שנכון באהבה נכון גם במלחמה. הפסד במערכה, או איבוד כל מה שאנו סבורים שנמצא בחזקתנו, משרה עלינו עצבות. אך כשזו מתפוגגת, אנו מגלים את הכוח החבוי בכל אחד מאיתנו. כוח זה מפתיע אותנו ומעצים את כבודנו העצמי. אנחנו מביטים סביבנו ואומרים "שרדנו" ומילותינו מעודדות אותנו.
רק מי שלא מודע לכוח הזה אומר "הובסתי" ומתעצב . אחרים, גם אם הם מתייסרים עקב המפלה ומושפלים מסיפורים שמפיצים המנצחים, מרשים לעצמם לדמוע קצת, אך לעולם אינם חשים רחמים עצמיים. הם יודעים שזה שלב אחד במאבק ושכרגע הם בעמדת נחיתות. הם מקשיבים להלמות לבם. הם ערים למתח שבו הם שרויים, לפחד שהם חשים. הם מהרהרים בחייהם ומגלים שלמרות החרדה, האמונה עדיין חיה בתוכם ודוחפת אותם קדימה. הם תוהים במה טעו ובמה צדקו. הם מנצלים את תקופת נפילתם למנוחה, לריפוי הפצעים, לגילוי דרכי ביצוע חדשות ולהתחמשות יעילה. אז בא היום שבו מתדפקת על דלתם מערכה חדשה. החרדה לא מתפוגגת, אך אם לא יפעלו יישארו מוטלים לעד על הקרקע. הם קמים, מיישירים מבט אל היריב וזוכרים את הייסורים שאינם רוצים לחוות שוב. התבוסה שנחלו מדרבנת אותם לנצח, שכן אינם רוצים לחוש שוב אותו כאב. ואם לא ינצחו בפעם הזאת, ינצחו בפעם הבאה. ואם לא בפעם הבאה, מאוחר יותר.
הנורא מכל הוא לא הנפילה אלא הריתוק לאדמה. הדבר החשוב ביותר הוא לקום על הרגליים. רק מי שמוותר מובס. כל האחרים מנצחים. ביום מן הימים כל הרגעים הקשים הללו יהיו סיפורים שיסופרו בגאווה לכל מי שייאות להאזין להם. כולם יקשיבו להם ביראת כבוד וילמדו שלושה דברים חשובים: שיש להמתין בסבלנות לרגע הנכון לפעולה. שיש לנהוג בחוכמה כדי שההזדמנות הבאה לא תחמוק מאיתנו. שעלינו להתגאות בצלקות שלנו. הצלקות משולות למדליות שנחרטו בברזל ובאש בבשר החי. הן יעוררו חשש באויבינו משום שיעידו על ניסיון הלחימה שלנו, וברוב המקרים האויבים יעדיפו משא ומתן על פני עימות. הצלקות מעידות הרבה יותר מלהב החרב הפוצעת את בשר.
והוא ענה: מובסים הם אלה שאינם נכשלים. התבוסה משמעה הפסד במערכה מסוימת או במלחמה. הכישלון אינו מאפשר להמשיך להיאבק. אנחנו מובסים לאחר שנכשלנו בהשגת דבר מה שרצינו מאוד. הכישלון אינו מאפשר לנו לחלום. סיסמתו היא "אם לא תצפה לשום דבר, לעולם לא תתאכזב". התבוסה מתפוגגת כשיוצאים למאבק חדש. הכישלון אינו מתפוגג לעולם, הוא דרך חיים. התבוסה נועדה לאלה החדורים התלהבות ואמונה, למרות הפחד. התבוסה נועדה לאמיצים. רק הם ראויים להפסיד בכבוד ולנצח בשמחה.
לא באתי לומר שהתבוסה היא חלק מהחיים, את זה כולנו יודעים. רק המובסים מתוודעים לאהבה. שכן את המאבקים הראשונים שלנו אנו מנהלים בממלכת האהבה - ובדרך כלל אנחנו מפסידים. אני כאן כדי לומר שיש אנשים שמעולם לא הובסו. מדובר באלה שמעולם לא נלחמו. עלה בידם להימנע מהצלקות, מההשפלות, מתחושות הנטישה ברגע שבו הלוחמים מטילים ספק בקיומו של האל. אנשים אלה יכולים להתגאות ולומר "מעולם לא הפסדתי במלחמה", אך לעולם לא יוכלו לומר "ניצחתי במלחמה", אך הדבר לא מעניין אותם. בעולם שבו הם חיים הם מרגישים חסינים לעד, הם מתעלמים מאי צדק ומסבל, וחשים בטוחים משום שאינם מתמודדים עם אתגרי היום-יום שבהם נתקל כל מי שמסתכן וחוצה את גבולותיו שלו. הם מעולם לא שמעו את מילות הפרידה "היה שלום" ואף לא את המשפט "הנה חזרתי. חבקי אותי בלהט כאת מי שכבר איבדת ואת מוצאת בשנית".
אלה שמעולם לא הובסו נראים מאושרים ובעלי תחושת גדלת, הם מחזיקים באמת שבעבורה הם מעולם לא הזיזו אפילו אצבע קטנה. הם תמיד לצדו של החזק. הם כמו הצבועים, שאוכלים את השאריות שמותיר האריה. את ילדיהם הם מלמדים: "אל תתעמתו, שכן יש לכם רק מה להפסיד. שמרו את הספקות שלכם לעצמכם, ולעולם לא יהיו לכם בעיות. אם מישהו תוקף אתכם, אל תיפגעו ואל תשפילו את עצמכם בניסיון לתקוף בחזרה. יש בחיים דברים חשובים יותר.". בדממת הלילה הם יוצאים למלחמותיהם הדמיוניות: חלומות שלא התגשמו, אי צדק שלכאורה לא הבחינו בו, רגעי חולשה שהצליחו להעלים מעיני כל - אך לא מעיניהם שלהם - ואהבה שחצתה את דרכם בעיניים בורקות, האהבה שהועיד להם האל אך הם חסרו את התעוזה לאמצה אל לבם. והם מבטיחים: "מחר הכל יהיה שונה". אך המחר בא, ועמו השאלה שמשתקת את מוחם: "ומה יהיה אם זה לא יסתדר?" ואז אינם עושים דבר. אבוי לאלה שמעולם לא הובסו! בחיים האלה הם לא יהיו מנצחים לעולם.
והוא ענה: בהיעדר הבדידות, האהבה לא תישאר זמן רב לצדך. גם האהבה זקוקה למנוחה, כדי שתוכל לשוט במרומים ולהתגלות בצורות אחרות. בהיעדר הבדידות, אף צמח או בעל חיים לא ישרדו, אף אדמה לא תישאר פורייה, אף ילד לא ילמד על החיים, אף אמן לא יוכל ליצור, אף מלאכה לא תשגשג, תשתנה ותלבש צורה. הבדידות איננה היעדר האהבה, כי אם המשלימה שלה. הבדידות איננה היעדר חברה, אלא הזמן שבו נפשנו חופשייה לשוחח איתנו ולסייע לנו לקבל החלטות על חיינו. לכן מבורך הוא מי שאינו חושש מהבדידות, שאינו נבהל מחברתו שלו, שאינו תר נואשות אחר עיסוק כלשהו, אחר שעשוע או אחר מושא לביקורת.
מי שלעולם אינו נמצא לבדו אינו מכיר עוד את עצמו. ומי שאינו מכיר את עצמו מתחיל לחשוש מהריק. אבל הריק אינו קיים. בנפשנו מסתתר עולם ומלואו שמחכה להיחשף. הוא נמצא שם, במלוא עוצמתו, אך הוא כה חדש וכביר שאנו חוששים להכיר בקיומו. שהרי אם נגלה את האמת על עצמנו, ניאלץ להכיר בעובדה שביכולתנו להרחיק לכת מכפי שחשבנו. וזהו בדיוק החשש שלנו. אנו מעדיפים להימנע מסיכונים גדולים כדי שנוכל תמיד לומר לעצמנו: "לא עשיתי את מה שהייתי אמור לעשות מפני שלא אפשרו לי". זה נוח יותר. זה בטוח יותר. אך זה גם שקול לוויתור על החיים שלנו. אבוי לאלה שכל חייהם מעדיפים לומר: "לא ניתנה לנו ההזדמנות". בכל יום הם ישקעו עמוק יותר בבור של מגבלותיהם האישיות, וברגע מסוים כבר לא יהיו להם כוחות לצאת ממנו ולמצוא שוב את האור הזוהר מהפתח שמעל לראשיהם.
ברוכים אלה האומרים: "אין לי אומץ". הם מבינים שהאשם אינו בזולת, ובמוקדם או במאוחר הם ימצאו את האמונה הדרושה כדי להתמודד עם הבדידות ותעלומותיה. ובשביל אלה שאינם חוששים מהבדידות, שחושפת את כל התעלומות, הכל יקבל טעם שונה. בבדידות הם יגלו את האהבה שאולי באופן אחר לא היו נותנים עליה את דעתם. בבדידות הם יבינו ויכבדו את זו שעזבה אותם. בבדידות הם יבינו אם ראוי לבקש מאותה אהבה שתחזור או שיש להניח לה ולאפשר לשניהם לצאת לדרך חדשה. בבדידות הם ילמדו ש'לא' אינו מעיד תמיד על חוסר נדיבות, ו'כן' אינו מעיד תמיד על מידה טובה. ואלה שכעת נמצאים לבד, שלא יחששו מדברי השטן האומר: "אתה מבזבז את זמנך" או מדבריו הכוחניים של ראש השדים, שאומר: "לאף אחד לא אכפת ממך". האנרגיה האלוהית מקשיבה למה שאנחנו אומרים לזולת, אך היא מקשיבה לנו גם כשאנו שותקים ומקבלים את הבדידות כברכה. כעת זוהרה מאיר את כל סביבתנו וגורם לנו להבחין בנחיצותנו, בתרומה העצומה של נוכחותנו עלי אדמות למפעלה.
וכשאנו מצליחים להגיע להרמוניה הזאת, אנו מקבלים יותר משביקשנו. ואלה שהבדידות מדכאת אותם כל כך, חשוב שיזכרו: תמיד נהיה לבד ברגעים המשמעותיים ביותר בחיינו. כמו התינוק היוצא מרחם האישה: אין זה משנה כמה אנשים סובבים אותו, ההחלטה הסופית אם לחיות היא שלו, ושלו בלבד. כמו האמן לנוכח יצירתו: כדי שעבודתו תהיה טובה באמת, עליו להיות שלו ולהקשיב רק לשפת המלאכים. כמו כולנו שיום אחד נעמוד אל מול האורח הבלתי קרוא, המוות: נהיה לבד ברגע החשוב ביותר שממנו חששנו כל חיינו. כפי שהאהבה היא גורל אלוהי, הבדידות היא גורל אנושי. שתיהן מתקיימות זו לצד זו ללא עימותים בקרב מי שמבין את נס החיים.
והוא ענה: יש אומרים: "אינני מצליח לעורר אהבה בזולת". אבל גם במקרים של אהבה חד-צדדית קיימת תקווה שיום אחד היא תתקבל בברכה. אחרים כותבים ביומנם: "לא מכירים בגאונותי, לא מעריכים את כישרונותיי, לא מכבדים את חלומותיי". אבל גם להם יש תקווה שהדברים ישתנו לאחר מאבקים רבים. אחרים מעבירים את זמנם בנקישה על דלתות ואומרים: "אני מחפש עבודה". הם יודעים שאם רק יתאזרו בסבלנות, ביום מן הימים תיפתח בפניהם אחת הדלתות.
אבל ישנם אלה שמדי בוקר מתעוררים בלב כבד. הם לא מחפשים אהבה, הכרה או עבודה. לעצמם הם אומרים: "אני חסר תועלת. אני חי רק מפני שצריך לחיות, אבל אף אחד, ממש אף אחד, לא מתעניין במעשיי". בחוץ זורחת השמש, הם מוקפים במשפחותיהם, מנסים לשמור על חזות שמחה, שכן בעיני אחרים הם נתפסים כאנשים שהגשימו את כל חלומותיהם. הם משוכנעים שאיש אינו זקוק להם, או משום שהם צעירים מדי וחושבים שהמבוגרים טרודים בבעיות אחרות או משום שהם זקנים מדי וסבורים שאינם מעניינים את הצעירים. המשורר כותב כמה שורות, זורק אותן וחושב: "זה לא מעניין אף אחד". העובד בא למקום עבודתו וכל מעשיו הם חזרה על פעולותיו מיום אתמול. הוא סבור שאם יפוטר יום אחד, איש לא יבחין בחסרונו.
הצעירה תופרת לעצמה שמלה ומשקיעה מאמץ רב בכל פרטיה. במסיבה היא מבחינה במבטים האומרים: אינך יפה יותר או מכוערת יותר, שמלתך היא אחת ממיליוני השמלות הקיימות בעולם, שבו ברגע זה מתקיימות מסיבות זהות למסיבה זו - אחדות נערכות בארמונות מפוארים, אחרות מתקיימות בכפרים קטנים שבהם כולם מכירים זה את זה, ולכל אחד יש דעה על תלבושתו של הזולת. אך איש לא דיבר על השמלה שלה, וכלל לא הבחינו בה. היא לא הייתה יפה, אף לא מכוערת. היא הייתה רק שמלה. חסרת תועלת. הצעירים המודעים לבעיות העצומות הקיימות בעולם חולמים לפתור אותן, אבל איש אינו מעוניין בדעותיהם. נאמר להם: "עוד אין לכם מושג על העולם הזה. תקשיבו למבוגרים ותלמדו מה כדאי לעשות". המבוגרים צוברים ניסיון ובגרות, הם חוו את תלאות החיים בדרך הקשה, אך כשבאה שעתם להעביר את הידע שצברו, איש אינו מעוניין להקשיב, ואומרים להם: "העולם השתנה. צריך להתעדכן ולהקשיב לצעירים".
תחושת חוסר התועלת מכרסמת בנפש האדם ללא התחשבות בגילו וללא בקשת רשות. היא חוזרת תמיד על אותו משפט: "אתה לא מעניין אף אחד, אתה אפס, נוכחותך עלי אדמות אינה נחוצה ליקום".
בניסיון נואש להעניק טעם לחייהם, רבים תרים אחר הדת, שכן מאבק בשם האמונה נתפס תמיד כמצדיק הכרעה משמעותית העשויה לשנות את העולם. ולעצמם הם אומרים: "אנחנו פועלים למען האלוהים" והם הופכים למאמינים, אחר כך למטיפים ולבסוף לקיצונים. הם אינם מבינים שהדת נועדה להכניס את קהל המאמינים בסוד המסתורין והפולחן, ולא לדכא אחרים ולגרום להם להמיר את דתם.
ההתגלות הגדולה ביותר של נס האלוהים היא החיים. הלילה אבכה עלייך, הו ירושלים, כי הבנת האחדות האלוהית עומדת להיכחד לאלף השנים הבאות. תשאלו את פרח השדה: "האם אתה מרגיש חסר ערך מפני שאתה מצמיח תמיד פרחים זהים?" והוא ישיב: "אני יפה, והיופי הוא תכלית קיומי". תשאלו את הנהר: "האם אתה מרגיש חסר ערך מפני שאתה זורם תמיד באותו כיוון?" והוא ישיב: "אני לא מנסה להיות יעיל, אני מנסה להיות נהר". אין דבר ביקום שהוא נטול ערך בעיני האלוהים. לא עלה שנשר מעץ, אף לא שערה שנשרה מראש, וגם לא חרק שמת משום שהפריע למישהו. לכל דבר יש תכלית. גם לך, ששאלת את שאלתך זו. "אני חסר ערך?" היא תשובתך לעצמך. בקרוב היא תרעיל אותך ואתה תהיה מת-חי - אף על פי שתמשיך ללכת, לאכול, לישון ולנסות ליהנות ככל האפשר. אל תשתדל להיות יעיל. תשתדל להיות מי שאתה: די בכך, וזה מה שיוצר את ההבדל. אל תלך מהר יותר, ואף לא לאט יותר מהקצב שבו פוסעת נשמתך. היא זו שתראה לך את יעילותך בכל צעד.
לפעמים השתתפות במערכה גדולה תורמת לשינוי מהלך ההיסטוריה. אך לעתים שינוי מתרחש באמצעות הפניית חיוך חסר סיבה לאדם החוצה באקראי את הרחוב. בלי להתכוון, ייתכן שהצלת אדם זר שאף הוא חשב שהוא חסר תועלת ועמד להתאבד, עד שאותו חיוך נטע בו תקווה וביטחון. גם לו היית בוחן את חייך בקפידה ומשחזר את כל הרגעים שבהם סבלת, הזעת וחייכת תחת השמש, מעולם לא היית יכול לדעת בדיוק מתי הועלת לזולת. החיים הם אף פעם לא חסרי ערך. לכל נשמה היורדת עלי אדמות יש סיבה לקיומה כאן. מי שבאמת מיטיב עם הזולת אינו מנסה להיות מועיל, אלא מחפש חיים מעניינים. הוא כמעט אינו משיא עצות, אך הוא משמש דוגמה לזולת. עשה את הדבר הבא: חיה כפי שתמיד רצית. הימנע מלבקר את הזולת והתרכז בהגשמת חלומותיך.
אולי אינך מבין את חשיבות הדבר, אך האל שרואה הכל יודע שהדוגמה שלך עוזרת לו לשפר את היקום. ובכל יום הוא ירעיף עליך ברכות נוספות. וכשיגיע האורח הבלתי קרוא, תשמע אותו אומר: "זה הזמן לשאול: אבי, אבי, למה נטשתני?. אך עכשיו, בשנייה האחרונה לחייך עלי אדמות, אספר לך מה ראיתי: מצאתי בית נקי, שולחן ערוך, שדה חרוש, פרחים מחייכים. כל דבר מונח במקומו. הבנת שהדברים הקטנים הם האחראים לשינויים הגדולים. "ולכן אקח אותך לגן עדן".
"המגילה מעכו" יראה אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם