כאן בקאן: הישראלים עשו את שלהם
סרבני גט, פעילה הומניטרית למען פלסטינים שאיבדה בורג והפייט של יורם גלובוס ומנחם גולן באולפנים הגדולים: שישה סרטים ישראלים באורך מלא, ועוד סרט קצר, הוקרנו בפסטיבל קאן וזכו בתגובות חיוביות. יומן הקרנות
אין ספק. "את לי לילה" הוא אחד הסרטים הטובים שנראו כאן. קורמן (שהקרין כאן כבר סרט קצר שביים ב-2007), מתאר בו את סיפור החיבור המסובך בין שתי אחיות, שלי (לירון בן שלוש), מאבטחת בבית ספר, המטפלת באחותה גבי (דנה איבגי) הסובלת מבעיות התפתחות קשות וזקוקה להשגחה מתמדת, חלק מהיום במעון מיוחד ובשאר הזמן בצמוד לאחותה בביתן.
שלי מטפלת בה במסירות, לוקחת ומחזירה אותה מהמעון, מאכילה ומקלחת אותה והן אפילו ישנות יחד. רק לעיתים רחוקות היא משאירה אותה כלואה בבית וגבי מוחה, מחוללת במקום כאוס קטן וגונחת כמו חיה פצועה, עד שהשכנה מתקשרת לשלי. רומן לא צפוי מתפתח בין שלי וזוהר (דניאל יעקב זאדה), מורה מחליף בבית הספר, מה שמשנה לחלוטין את מרקם היחסים בבית ומעורר קונפליקטים שונים.
התסריט, אותו חיברה לירון בן שלוש, שואב מסיפורה האישי כצעירה שטיפלה באחות בעלת פרופיל דומה לזו שרואים בסרט. האופן בו העבירה זאת לשפת הקולנוע, כתסריטאית וכשחקנית, בהדרכת בעלה הבמאי קורמן, מעוררת הערכה רבה. היצירה הזו, המוקדשת לאחות, נתי, מספקת חוויה רגשית עוצמתית מטלטלת. "את לי לילה" הוא סרט חשוף, נועז, מרגש ונוגע ללב. ללא ספק אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי בעת הזאת. הסרט, שהוקרן במסגרת "השבועיים של הבמאים'', זוכה בעיתונות הקולנוע המובילה בצרפת ובארצות הברית בתשבוחות גורפות.
לפני כן הוקרן כאן, במסגרת "שבוע הביקורת", "הגננת", סרטו השני של נדב לפיד ("השוטר"), אף הוא עבודה מיוחדת, מצטיינת במיוחד. במרכזו נירה (שרית לארי), גננת חובבת שירה שבגן בו היא עובדת מתגלה ילד בן חמש, יואב (אבי שניידמן), שכשנחה עליו הרוח הוא מדקלים שירה, טקסטים בוגרים העוסקים באהבה ובנושאים שונים אחרים.
נירה רושמת את שיריו ומקריאה אותם כאילו היו שלה בסדנת השירה בה היא משתתפת, בשאיפה להפוך משוררת. נירה נשואה ויש לה שני ילדים בוגרים, אבל הפנטזיה שלה, להתערות בעולם השירה, גוררת אותה לסדרת פעולות לא רציונאליות, בהן אובססיה לקחת את יואב תחת חסותה ולגונן עליו בכל מחיר מהעולם, שעלול להשחיתו.
כבר ב"השוטר" נוכחנו ביכולותיו של לפיד להרכיב נראטיב בשפה קולנועית מקורית משלו, וב"הגננת" הוא אפילו משכלל ומשדרג את הכישרון הזה. בין אם מדובר בזוויות צילום ובהנעת מצלמה בדרך מקורי. בין אם זה בהעמדת השחקנים ובהדרכתם. ובין אם בשרטוטו, באופן מודע לעצמו, של הקו הדק והמתעתע שבין מציאות ופנטזיה, בעולמה רב הרבדים והמשמעויות של נירה. גם "הגננת" הוכרת על ידי עיתונות הקולנוע כסרט מצוין וראוי לתשומת לב מיוחדת.
שני אקורדים אלה חתמו השתתפות ישראלית מוצלחת (בכלל זה סרטה הקצר של ענבר חורש, "הביקור", בוגרת בית הספר "מנשר", שהוקרן במסגרת הסינפונדסיון).
המנה הראשונה של הסרטים הישראליים המשתתפים בפסטיבל קאן כבר מאחורינו והיא סיפקה לא מעט רגעים מעניינים באולמות ההקרנה. "הרחק מהיעדרו", של קרן ידעיה ("אור", "כלת הים") התגלה כסרט קשה וטעון. הסרט, המתבסס על הרומן של שז (שם זמני – הכינוי שאימצה לעצמה הסופרת והמשוררת אפרת ירושלמי) מציב מסכת מעוותת של גילוי עריות בין אב (צחי גראד) ובתו (מעין תורג'מן). הוא אונס אותה ומתעלל בה בקביעות, והם חיים לכאורה כזוג. היא מפתחת בולימיה קשה ותלות מוחלטת באביה-בועלה, נואשת וחסרת כל תקווה לגאולה.
קשה לצפות בסצנות בהן האב מכה את בתו או שוגל אותה בכל התנוחות האפשריות, והיא מתמסרת לו בחוסר אונים מוחלט. בריטואל קבוע היא אוכלת-בולסת בקצב, אחר מקיאה בשירותים ולבסוף מצחצחת שיניים כדי להרחיק את הריח הרע של הקיא. ואם זה לא מספיק, היא חותכת את זרועותיה בסכין, אבל במקום לפתוח לעצמה את הוורידים היא יוצרת על זרועה גראפיטי בדמה, עם הכיתוב "שתמות", ולא קשה לנחש למי הכוונה.
אלו סצנות הופכות קרביים שידעיה יודעת להציג אותן (כפכי שעשתה ב"אור") בסגנונה הנאו ריאליסטי הישיר, בוטה, בועט ולא מתפשר. הרבה תקריבים דחוסים של אקטים, שמכים בצופה בבטן הרכה. מי שמחפש רחמים או חמלה, שיעבור לסרט אחר. נקודת אור יחידה בכל הסרט מספקת לחייה אישה (יעל אבקסיס) האוספת אותה לביתה.
הסרט, שהוקרן במסגרת "מבט מסוים", הקטגוריה הכי יוקרתית אליו שובץ סרט ישראלי השנה, התקבל בקאן בהתרגשות. כשהסתיימה ההקרנה הדוממת הצופים התפכחו מההלם ורבים ניגשו לידעיה ולתורג'מן כדי להודות להן באופן אישי על החוויה הלא קלה.
לפני ההקרנה עלה הצוות כולו לבמה וידעיה אמרה: "זה סרט קשה. שבמאים אחרים יעשו סרטים קלילים. זה סרט כזה כי הנושא מחייב זאת וזו הדרך המתאימה כדי להציף את התופעה לתודעה". קאן לא זרה לידעיה. ב-2004 היא התמודדה עם "אור" ב"שבוע המבקרים" וזכתה בפרס הבימוי בקטגוריה זו וכן בפרס "מצלמת הזהב".
הסרט המרשים ביותר באסופה הישראלית עד כה הוא "גט", עבודתם של האחים רונית ושלומי אלקבץ, שהוקרנה במסגרת "השבועיים של הבמאים". הסרט חותם את הטרילוגיה שלהם הכוללת את "ולקחת לך אישה" ו"שבעה". ביד אמונה מנווטים השניים סיפור אבסורדי ומקומם שבמרכזו בני זוג, שמסכת הגירושין שלהן מתנהלת לכל אורך הסרט בבית המשפט הרבני ומתמשכת יותר מחמש שנים.
בית הדין הרבני משתף פעולה עם הבעל הסרבן אלישע (סימון אבקרין) שלא מוכן בעיקשות, בנוקשות ובאטימות לא אנושית לתת גט לאשתו ויויאן (רונית אלקבץ), שלא אוהבת אותו יותר ומבקשת לפתוח פרק חדש בחייה. עורך דינה (מנשה נוי) עושה כל מאמץ כדי לנסות לשחרר אותה מכבלי הנישואין לבעלה שעליו מלמד סנגוריה אחיו (ששון גבאי).
המערכון הפארודי של גירושי אריק איינשטיין וטליה שפירא ב"לול" נראה כמו משחק ילדים לעומת שדה המערכה הניטש בין בני הזוג כאן, כששלושת השופטים הרבניים נראים כמו אינקוויזיטורים חסרי לב.
בסרט, כתב אשמה חריף נגד בית הדין הרבני והגברים סרבני הגט, יש הכל. מרגעים קומיים-אבסורדיים ועד מומנטים מרגשים ונוגעים ללב, להם אחראית בעיקר הבמאית-שחקנית רונית אלקבץ הנפלאה, שמספקת תצוגת משחק מושלמת. גם שחקני המשנה כאן, עדי שני הצדדים – שמגלמים זאב רווח, רמי דנון, אוולין הגואל, שמיל בן ארי, אלברט אילוז ורובי פורת שובל – מצוינים אחד אחד, בהדרכת האחים אלקבץ.
"גט" חזק ומגובש ועובד בכל פרמטר. בהיותו דובר צרפתית בחלקו, הוא עורר התעניינות רבה אצל הקהל המקומי ולאחר מכן, כשהתקיימו שאלות ותשובות עם היוצרים, התעמת עיתונאי צרפתי עם רונית וטען שהממסד הרבני בישראל לא נראה כך. אלקבץ עמדה על שלה, בתמיכת הקהל, והמהומה הקטנה שככה רק כשהעיתונאי הורחק מהאולם. בסוף ניגשו לאחים, ובעיקר לרונית, רבים מהצופים, כדי לברך ולשבח את מה שראו על המסך.
במסגרת "שבוע הביקורת" הוקרן "בורג" סרטה השני של שירה גפן (הראשון היה "מדוזות", אותו ביימה עם בעלה, אתגר קרת). נקודת המוצא שלו מרתקת. אמנית ישראלית קונספטואלית (שרה אדלר) שעולמה, הכולל בצד עבודתה האמנותית וחייה המעורערים משהו עם בעלה גם פעילות הומניטרית למען פלסטינים, בכלל זה הפגנות במחסומים, מוצאת עצמה מתנתקת מהכל, כשהסימפטום לכך הוא שחסר לה בורג.
מיטה חדשה שקנתה מחנות להרכבה עצמית, לאחר שהמיטה הקודמת נשברה, חסרה בורג אחד שישלים את הרכבתה. כשהיא מתלוננת בחברה, כשבמקביל מגיע צוות צילום גרמני לראיין אותה על בחירתה כאחת הנשים המשפיעות בישראל, הדבר גורר, בהפוך על הפוך למשנתה הפוליטית, את פיטוריה של פלסטינית צעירה בהריון, נדין (סמירה סרייה), שגם לה חסר בורג. היא עובדת בפס הייצור בחברת הרהיטים של אספקת הברגים האלה לרהיטים השונים, ועוברת כל יום מחסומים של צה"ל כדי להגיע למקום עבודתה.
גם היא נקלעת לאיזה ואקום בחייה. איכשהו יגלו שתי הנשים שהן החליפו מקומות בחיים והשינוי עושה בשתיהן הבדל עצום. כאמור, עמדת הפתיחה טובה, אבל גפן לא משכילה לשמור על נראטיב הדוק ומתפזרת לכיוונים אחרים, כשהמסר האלגורי החריף הולך ומתעמעם בדרך.
בהיותו נוגע בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מצידו ה"נכון" – נוסחה די בדוקה להצלחת סרטים ישראליים בפסטיבלים בינלאומיים – "הבורג" התקבל גם כאן באהדה לא מבוטלת וגם זכה לשבחי הביקורת של מספר כתבי עת קולנועיים נחשבים. גם גפן כבר זכתב בקאן ב"מצלמת הזהב", בזכות "מדוזות", יחד עם קרת.
אבל גולת הכותרת אולי הייתה הקרנת הסרט התיעודי של הילה מדליה ("למות בירושלים", "רוקדים ביפו") על חברת "קאנון" ההוליוודית העצמאית, שבזמנו הצליחה מאוד ואשר כידוע כידוע הוקמה ונוהלה על ידי בני הדודים מנחם גולן ויורם גלובוס. הסרט, "דה גו-גו בויז", התקבל לקטגוריה היוקרתית "קאן קלאסיקס", המיועדת לסרטים אודות אישים בעולם הקולנוע שהפכו לאייקונים או הטביעו חותם על התעשייה. אז הנה, לגולן-גלובוס כבר יש מקום בהיכל התהילה.
עם כניסתם לאולם, זכו גלובוס וגולן, שוויתר על כיסא הגלגלים אליו הוא מוגבל בתקופה האחרונה והשתמש בהליכון כדי לעלות לבמה, בסטנדינג אוביישן ממושך של הקהל.
גולן ניצל את המומנטום ואמר: "תודה רבה שהגעתם לכאן. אני מקווה שתיהנו מהסרט ושנראה את כולכם בשנה הבאה בסרט של יורם ושלי שיוקרן בפסטיבל". תשואות הקהל העידו על כך שזה לא תרחיש לגמרי מופרך ומכיריו-מוקיריו בקהל אמרו שהאיש לא יפסיק לעבוד עד יומו האחרון, ואם יהיה צורך יביים אפילו כשהוא שוכב על אלונקה. מדליה הבמאית הודתה לצוות שעבד איתה, למפיקים יריב הורביץ ורועי לב, ולמשפחת גולן-גלובוס המורחבת, וזכתה לתשואות מהקהל הביתי שהיה באולם. היא גם לא שכחה להודות לגיבורי סרטה.
הסרט מציג, תוך שימוש בקטעי ארכיון, חלקם נדירים, וראיונות עכשוויים, שני חבר'ה חולי קולנוע מטבריה, בני דודים כאמור, אם כי גלובוס צעיר מגולן בכמה שנים טובות, צמיחתם לתוך עשיית קולנוע בתל-אביב והפיכתם לגורם מרכזי ומוביל בתעשיית בישראל.
לאחר שמימשו כל שאיפה ומטרה אפשרית בארץ, בכלל זה המגה-להיט "אסקימו לימון", החליטו להסתער על החלום האמריקאי. דווקא בגלל הניגודים שביניהם החיבור עלה יפה גם מעבר לים והשניים הביאו לשינוי מרענן בהוליווד.
הם יצרו משוואה לפיה ניתן להפוך את תחום עשיית הסרטים לפס ייצור של הפקות זולות ומסחריות, ולתת מאבק ראוי לשמו לאולפנים הגדולים. הסרט סוקר בהומור ולפעמים גם באירוניה מחויכת את מעלליהם בהוליווד, והצלחתם נגד כל הסיכויים ליצור יותר מ-300 סרטים ולהרכיב מודל של חברה לא מכופתרת שעובדת בניגוד לחוקי המשחק שם, אבל לא נחה לרגע ומנפיקה סרט אחר סרט.
הסרט, שמציג את הפריצה
וברור שג'נטלמנים כמו גולן וגלובוס יחגגו לאחר ההקרנה, ובגדול. וכך התכנסנו לנו בניקי ביץ' שבריביירה ללגימת שמפניה, לקייטרינג שזרם נון-סטופ ולמסיבת ריקודים טרנדית. גולן וגלובוס אכן נראו מתייעצים ומתכננים כמה פרויקטים חדשים. אנשי תעשייה עלו לרגל לכיסא הגלגלים של גולן, שכמו הסנדק בכבודו ובעצמו השיא להם עצות, רקח איתם תכניות והמשיך לחלום קולנוע. ברקע רקדו ישראלים, צרפתים, איטלקים ובני שאר לאומים, לצלילי מוזיקה שנעה במנעד הרחב שבין מייקל ג'קסון ושלמה ארצי. עוד פן ישראלי של פסטיבל קאן 2014.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם