מלחמת העולם של זאק אפרון וסת' רוגן

הסרט "שכנים", שבמרכזו קרב בלתי נגמר בין סטודנטים פרועים לזוג הורים בורגני, הוא קומדיה חריפה ובוטה שמצילה את כבודה בזכות תסריט חכם וסוף מפתיע

אסף קוגלר, מוצש | 3/6/2014 15:35

תגיות: שכנים,סת' רוגן,זאק אפרון

הסרט החדש של סת' רוגן נקרא "שכנים", מה שמיד גרם לי להנמיך ציפיות. אולי כי נזכרתי בקומדיית המצבים בעלת אותו שם ששודרה בערוץ הראשון בכיכובם של גדי יגיל והשמן מהמסעדה הגדולה. קהל הקוראים, אני מניח, מתחלק בין אלו שמנסים להיזכר איך קראו לשמן מהמסעדה הגדולה (בסאם זועמוט) לבין אלו שתוהים מהו הערוץ הראשון. אם אתם משתייכים לקבוצה השנייה – ברכותיי. אם כמוני יצא לכם לצפות בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני בעזרת עופרה ויינגרטן, אל תיפול רוחכם: שלושים זה העשרים החדש. או שאתם פשוט בדרך הבטוחה להפוך לקשישים.

זאק אפרון מציג את הסיבה הכי טובה לראות את ''שכנים'' מתוך הסרט

עם ההכרה הלא פשוטה הזו נאלצים להתמודד מאק וקלי (סת' רוגן ורוז ביירן, אלן פרסונס מ"נזקים") שמתעקשים על הפסקת סמים קלים פה ושם בכדי

להוכיח לעצמם שהעובדה שיש להם ילדה ובית לא הופכת אותם לסבא וסבתא של עצמם. השעמום הפרוורי מופר כשהבית הסמוך אליהם מושכר לאחווה אוניברסיטאית, המקבילה האמריקאית לשכן עם מכונת קריוקי. הזוג המודאג ממהר להגיע לבית השכנים שמונהג על ידי הצמד טדי (זאק אפרון) ופיט (דייב פרנקו, אחיו הצעיר של ג'יימס, שכיכב עם רוגן ב"פיינאפל אקספרס") עם מנחת שלום ובקשה קטנה – לשמור על השקט. לסטודנטים יש אינטרס להימנע ממפגש עם המשטרה והם מזמינים את הזוג צמא הריגושים לחגוג איתם במסיבה שנמשכת כל הלילה שבסופו נכרתת ברית. אתם תתחשבו בנו אם נבקש שקט, ובתמורה אנחנו נפנה בתלונות רק ישירות אליכם, בלי לערב גורמים חיצוניים. השלום מחזיק יממה בדיוק, כשתינוקת לא נרדמת גורמת לזוג להתקשר עם תלונה למשטרה. מכאן והלאה נפתחת מלחמת עולם מבדרת מאוד משני צדי החצר, מלחמה שבה כל האמצעים כשרים.

"שכנים" הוא סרט מהנה ומצחיק שנסמך על בדיחות גופניות גרפיות ובוטות מאוד שלא פוסחות על אף איבר מרמ"ח (קחו בחשבון), אבל עובד בעיקר בגלל תסריט עם מבנה חכם שלא מוותר על הגיון פנימי ועוסק בנושא רלוונטי. עם זאת, הסרט חוטא לעתים במסבירנות יתר – כמו למשל סטודנט לאדריכלות שעל פי התסריט לומד גם תואר משני בפסיכולוגיה, רק כדי שיוכל לצעוק על אפרון ברגע משבר משהו כמו "אתה נכנס למלחמה איתם בגלל שאתה חושש מסיום הלימודים ומהתחלת החיים האמיתיים". באמת שהבנו גם לבד.

סת' רוגן משחק היטב את התפקיד שהוא מגלם תמיד, והסרט הנוכחי נראה כשכלול של מתכונת סרטי הברומאנס (שילוב של Brother ו-Romance, כלומר, אחווה גברית) שהם עיקר פרנסתו, כששני הקונפליקטים המרכזיים של הז'אנר - הפחד מהתבגרות והשמירה על האחווה הגברית חולקו בין שני צמדי הזוגות השכנים כשהם מנגידים ומשלמים אלו את אלו בתמונת מראה.

לקולנוע ההוליוודי תמיד הייתה נטייה שמרנית, אך עם זאת הסגידה לנעורים היא מאבני הייסוד שלו. לכן, הבחירה לסיים את הסרט בנצחון הסחיות על המגניבות מפתיעה למדיי: רוגן וביירן משלימים עם אהבתם לבראנצ'ים ומתמכרים לביתיות בורגנית ואילו אפרון, שבילה את שנות הלימודים שלו בבילויים, לא מתגלה על ידי סוכן שחקנים הוליוודי אלא דווקא מוצא עצמו כשלט פרסומת מהלך לאברקומבי אנד פיץ' (רשת האופנה האמריקאית שהתפרסמה בגלל אפלייה של מבוגרים ומכוערים, כשמועמדים לתפקיד זבנים בחנות נדרשו לצרף תמונה לקורות החיים).

הסיבה לכך היא, אולי, שיוצרי הסרט בעצמם מבינים שהם התבגרו ויצרו לעצמם סוף טוב. ואולי זהו ביטוי לחשש של קברניטי האולפנים שקהל הצופים בקולנוע מזדקן תוך ניסיון להחניף לקהל היעד. כי למרות כל האיזכורים הקולנועיים שהסרט רצוף בהם (ממייקל קיטון וכריסטיאן בייל ועד לאן הת'אווי), האזכור האחרון הוא טלוויזיוני. כי גם אם לא כולם יבינו את בדיחות הרוברט דה-נירו, גם תיכוניסטים צופים בעלילות וולטר וויט.