אפס ביחסי אנוש: לא כל המצחיק הוא קומדיה

את סרט הביכורים של טליה לביא אפשר אפשר לראות בשני אופנים: האחד בציפייה לסרט מפיל מצחוק, השני יפריד את הצחוקים מיכולתה העדינה של היוצרת לזגזג בין הקומי לטראגי. מי שישכיל לבחור בדרך השנייה, יזכה לא רק לראות סרט מהנה, אלא באמת להתרשם מהניצחון הקולנועי הגדול של השנים האחרונות

נטליה ירמין | 23/6/2014 7:37

תגיות: אפס ביחסי אנוש,דאנה איבגי,טליה לביא,נלי תגר,יובל סגל

לאחר שקטף את שני הפרסים החשובים ביותר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, מגיע סרט הביכורים של הבמאית טליה לביא, "אפס ביחסי אנוש", גם לבתי הקולנוע בארץ. אמנם בכורת הסרט עתידה להתקיים רק בסוף השבוע הקרוב, אך הסרט המצופה כבר זכה למלא אולמות בשלל הקרנות שהתקיימו בשבועיים האחרונים ברחבי הארץ, ורבים יגידו שבצדק. אתרי המדיה החברתית געשו בהתרגשות לאחר כל הקרנה, ואם כי הסרט טרם מופיע בטבלת מבקרי הקולנוע של ישראל, הספיקו אלה להכתיר את לביא בתור מנהיגתו הבלתי-מעורערת של גל חדש ורענן בקולנוע הישראלי.

עוד בתרבות:
זמרת מכוערת? שימי שקית על הראש
15 דקות התהילה של יהונתן גפן
כמה עירום נשי סדרת טלוויזיה צריכה?

מחיות את הדמויות על המסך בכישרון רב. דאנה איבגי ב''אפס ביחסי אנוש'' באדיבות קולנוע לב

אם כי "אפס ביחסי אנוש" אינו חף מבעיות, לא ניתן להתכחש לנקודותיו החזקות. קאסט נשי נהדר שעושה עבודה מעולה עם ארבע הדמויות הראשיות ומצליח להפוך

אותן מסטריאוטיפיות למעניינות, מפתיעות ומעוררות הזדהות. כמות מכובדת של וואן-ליינרים שללא ספק יהפכו את היצירה הקולנועית תוך זמן קצר לסרט קאלט. האופן מעורר ההערכה שבו הופכת לביא "סרט צבא" להכי לא סרט צבא שאפשר, על ידי הפניית הפוקוס לכיוונן של תמות ושל דמויות שעד כה היו כמעט בלתי נראות הן על מסך הקולנוע והן בשיח התרבותי הישראלי. חייהן הקטנים ולכאורה חסרי המשמעות של פקידות בצה"ל.

אם כי כל אלה הנן נקודות ראויות לציון, ההישג המשמעותי והמרשים ביותר של היוצרת הינו יכולתה הוירטואוזית לזגזג בין הקומי לטראגי, יכולת עדינה המופיעה במסווה של מעברים חדים בין השניים ועל כן עלולה להתפספס בקרב חלק מהצופים. זה כנראה לא יגרע מחוויית הצפיה ומה שמוגדר כקומי יישאר בגדר קומי, הטראגדיות הקטנות-גדולות מזכרונם הקולקטיבי של מאכלסי אולמות הקולנוע יתפוגגו כלא היו, דקות ספורות לאחר התרחשותן. הם יצאו מההקרנה מחויכים וטובי לבב ויכתבו סטטוסים בפייסבוק על איך שזה עתה ראו את הסרט המצחיק ביותר שנוצר בתולדות הקולנוע.

אך "אפס ביחסי אנוש" איננו קומדיה. זוהי יצירה קולנועית נוגה הבנויה על סצינות מצחיקות. זהו סרט על החוויה של להיות בלתי נראית לא רק בעיני הממסד, אלא גם בעיני כל אותם האנשים האמורים להוות עוגן ותמיכה ולספק מפלט מכל הרפש מסביב. על להיות חלשה למרות הארונות על הכתפיים, על לעשות את כל מה שביכולתך ובסוף להיכשל, על להיות קול ההיגיון שאף אחד לא מקשיב לו, על להיות הכי לבד שניתן להעלות על הדעת.

כמובן שאין כל פסול בהנאה מכתיבתה השנונה והקולעת של לביא או מהכישרון שבו חברות הקאסט מחיות את הדמויות על המסך, מהחיוך שעולה על השפתיים כאשר מופיעה הדמות שהיא בדיוק כמו החיילת ההיא שהכרתם אז, בצבא. אך ישנו גם עוול מסויים, הנעשה לא ליוצרת, אלא לצופה עצמו, בהתייחסות לסרט בתור קומדיה קלילה בלבד. ניכר שהיצירה מכילה רבדים עמוקים יותר מזה, ומבקשת להסתכל, באמת להסתכל על הדמויות האלה, ולהרגיש את כובד המשקל שהן נושאות על כתפיהן. הרגע בו אנו הצופים מכירים בכך הוא הרגע שבו הופך "אפס ביחסי אנוש" מעוד סרט עטור שבחים לניצחון הקולנועי הגדול ביותר של השנים האחרונות.