גילה אלמגור: לאיזה עולם הבאנו את ילדינו?
"אני רואה את מה שקורה כאן וכואב לי. האלימות שמשתוללת כאן לאחרונה היא אחד האירועים שהותירו בי שריטה". גילה אלמגור מתראיינת לרגל פתיחת פסטיבל הילדים הבינלאומי בהנהלתה ונשמעת מפוחדת, דואגת וכואבת מאי פעם
עוד בתרבות:
מי אחראי לתבוסה של ברזיל בחצי הגמר?
ביקורת חברתית נוקבת בכוכב הקופים
קומדיה עצובה: עוקבים אחרי, משמע אני קיים
"כבכל שנה, גם הפעם נקיים בקיץ בסינמטק ת"א את הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער" מספרת אלמגור. "במסגרת הפסטיבל, נציג כתשעים סרטים מכל העולם, המיועדים לבני שלוש ומעלה. לקטנטנים ממש יש את "פיצי פיצי פסטיבל" – קולנוע על מסך גדול, בו יוקרנו סרטי אנימציה וסרטים עלילתיים קצרים, המותאמים להבנתם. עבור הילדים הגדולים יותר, יש סרטים מגוונים העוסקים בעולמו של כל ילד בכל מקום – בעיקר יחסים בין בני המשפחה, בעיות התבגרות וקשיים הנובעים משוני ומיחס בני הכיתה. רוב הסרטים שנציג זכו בפרסים ברחבי העולם.
"בנוסף, נקיים סדנאות לילדים, שיעסקו במרכיבים שונים של תעשיית הקולנוע, כמו תסריטאות, איפור, הפקה, פעלולים, אפקטים ועוד. זהו פסטיבל תחרותי, בו חלק מן השופטים הם אנשי מקצוע מרחבי העולם וחלק הם ילדים, שעברו אצלנו סדנת הכשרה מיוחדת וקיבלו כלים לצפייה ביקורתית, לניתוח והבנת סרטים ולשיפוט.
"אני מקווה שהפסטיבל יחולל שינוי ויעודד יצירה רבה יותר לילדים, משום לצערי, תעשיית הקולנוע לילדים בארץ עדיין לא מספיק מפותחת ועשירה".
למה זה כך, לדעתך?
"קשה לדעת, אך זה מצער ומתסכל. יצירת סרט לילדים היא פעולה מורכבת - צריך להתאים את הסרט גם למבוגרים שצופים בו איתם, ולהתייחס לילד כאל אדם אינטליגנטי ובעל תבונה, שמכבדים את עולמו, את הנושאים שמעסיקים אותו ואת הרגישות שלו. לא כל סרט עונה על כך, ואין ספק שסרטי הפסטיבל נבחרו בפינצטה".
יש נושאים שבהם לדעתך לא יהיו חיבור והבנה? האם ילד בהולנד או בצרפת לא יוכל להתחבר לפרטים במציאות חייו של ילד ישראלי?
"קחי לדוגמא סרט שעשוי היטב, על ילדי שדרות, שציפו בכיליון עיניים לחופש הגדול, וכעת החופשה נגזלה מהם, משום שהם מתמודדים עם מציאות של רקטות. במקום מקור לבילוי והנאה, הקיץ הופך עבורם למרחב מוגן. ילד באנגליה או באמריקה אולי לא יבין זאת, אך הוא בהחלט יבין פחד, סיוטי לילה, אכזבה וחופשה שנמנעה ממנו – מסיבות אחרות, שאירעו לו. כאשר ילדים צופים בסרט שמדבר על התחושות והחרדות שלהם ומציג התמודדות של ילד אחר, הם מקבלים כלים להתמודדות האישית שלהם".
"כשבאתי לפני עשור לרון חולדאי ואמרתי לו שתל אביב צריכה עוד פסטיבל בינלאומי, אחרי דוק אביב המופלא ופסטיבל סרטי הסטודנטים המוצלח, ושצריך לקבץ את המשפחה והילדים מול המסך, הוא הרים את הכפפה במהירות ואמר 'צאו לדרך'", אומרת אלמגור וההתרגשות ניכרת בקולה. "מאז עבר עשור. אני מקווה שלמרות המצב המתוח, יגיעו אלינו ילדים מכל רחבי הארץ. כבר הגיעו לכאן ילדים משדרות אחרי לילות מאוד קשים, ואני מקווה שנוכל להביא אלינו גם ילדים מהדרום הסוער ולהעניק להם מעט חופש תל אביבי וחוויה קולנועית. הפסטיבל הזה יקר לי מאוד, אני רואה בו את אחד הפרויקטים הקרובים ביותר לליבי".
את חושבת שלילדים צריך להעביר מסרים כפי שהם, או מבעד למסננות של ריכוך?
"תראי, בפטיש או בגרזן אי אפשר להעביר מסר לילדים. אמנם אין צורך בפילטרים, אך יש לבחור בקפידה את האופן בו עושים את זה, בנושאים הנחשבים קשים. אלימות, למשל, יש אצל ילדים, על ידי ילדים ומתוך חברת הילדים, ואני עוד לא מדברת על אלימות כלפיהם. ילדים יכולים להיות מלאכים נהדרים במקום אחד, וקשים ומתעללים במקום אחר כלפי חבריהם. ילדים בכל העולם נמצאים במלחמה יומיומית – המלחמה על מקומם בחברת בני גילם, בצל הפחד מהתעללות ואלימות קשה. אלו נושאים מאוד מורכבים להעביר לילדים, אך אני חושבת שלא צריך להתחנף לילד, ולא צריך לומר לו שהעולם שהוא בא אליו רק מלא באגדות לילדים וסוכריות על מקל. בהחלט יש לדבר על זה, ודרך עוד סרט, ספר והצגה נוצר שיח בכיתה ובקבוצה. אני נוטה להאמין שזה יכול לעשות עבודה נפלאה.
"וכן, עלינו לחשוב איזה עולם אנו מציגים בפני הילדים שלנו – כל אחד ואחד מאתנו, כהורה. הם יוצאים לבית הספר עם הכריך, לבושים בבגדים נקיים ומסורקים למשעי, כשהכל נראה בסדר, ומגיעים לארץ אויב, בה אין לך יכולת שליטה על מה שמתרחש. בחמישה לשמונה נסגר השער ואין לך דריסת רגל בבית הספר. יש בזה משהו טוב, מצד שני, גבול להתערבות ההורית, אך חייבים לדעת מה קורה בבתי הספר ובגנים, חייבות להיות מצלמות".
עצם הידיעה שיש עין בוחנת, משנה התנהגות.
"בוודאי. ניקח את זה גם לעולם המבוגרים - גם בעולם הקשישים וכח העזר. לא פעם חושדים בהתעללות ולא בטוחים עד שהמשפחה מציבה מצלמה ומגלה א
פיקוח לשם ביטחון אישי במחיר של פגיעה בפרטיות ובחופש תמיד היה בסיס לדיון מוסרי ועקרוני.
"דיון שממשיך להיות רלוונטי. כאשר כחלק מן החופש יש דרור לאלימות, גם לחופש צריכים להיות גבולות. חייבת להיות ענישה, עוד בגיל צעיר. בשבועות האחרונים, ראינו לאיזה ממדים מבהילים אלימות יכולה להגיע, משני הצדדים. לאיזה עולם הבאנו את הילדים שלנו? זה מה שהבטחנו להם, כשרצינו עבורם רק טוב? איך אנחנו יכולים להביט בהם בעיניים? אני רואה את מה שקורה כאן וכואב לי. אני עוד מעט בת 75, ראיתי הרבה, דיממתי, כאבתי –וקמתי, אבל האלימות שמשתוללת כאן לאחרונה היא אחד האירועים שהותירו בי שריטה. אבל קשה לפתוח כאן את הפה ולומר משהו. רק לפני כמה ימים התבטאתי בעניין המרכולים בשבת, ומיד קיבלתי המון טלפונים למספר של קרן המשאלות, שגלוי לכולם וזמין תמיד. אמרו לי דברים איומים, איחלו לי מחלות ומה לא".
נשמע שאת רוצה להאמין בטוב ליבם של אנשים, אך ההתרחשויות האחרונות מערערות בך את היכולת לעשות זאת.
"האם יצר האדם טוב מנעוריו? עם השנים אני מגלה שזה נתון לוויכוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם