לו רק היית קצת יותר המורה שלי
לרגל השתתפותה בערב על יחסי מורים ותלמידים, מודה הסופרת יהודית קציר שלא הופתעה מהזעזוע שגרם ספרה על יחסים בין מורה ותלמידה, מתגעגעת למורה המיתולוגי שלה שמזכיר לה את אדם ורטה ומעודדת פתיחות מחשבתית בכיתות

יהודית קציר דן פוגרס
הערב המדובר ייערך הערב (יום ה') בספרייה הלאומית ויעסוק בדמות המורה ביצירות ספרותיות ובמציאות. קציר תשתתף בו לצד מירון איזקסון, רוני סומק, השופט חנן מלצר ושלמה הרציג, מפמ"ר לימודי ספרות במשרד החינוך, ותדבר על המורים שבראה בספריה וכן על המורים שבחייה, כמו יוסף מעוז.
"היה בו משהו מאתגר, דיאלוגי, שדרש מאיתנו לחשוב כל הזמן", היא ממשיכה ונזכרת, "הוא היה זורק לנו פרובוקציות כדי לעורר דיון, ללמד אותנו לנמק את דעתנו ולעמוד מאחוריה ולא נמנע מדיבור על סוגיות חברתיות ופוליטיות, דברים שמורים אחרים נזהרו מהם מאוד, ועל הרקע הזה, וזה מהדהד לי את אדם ורטה. הוא פוטר בסופו של דבר. כשאני חושבת על זה, זו דמות שבאמת ראויה לפיתוח ספרותי. אולי יום אחד", היא מחייכת.
בשעה שקציר מעלה זיכרונות הנוגעים למורה האהוב מימי התיכון, שלא היסס לעורר פרובוקציות, ניצבים על מדפי הספרים בבתים רבים עותקים של ספרה "הנה אני מתחילה", פרובוקציה לא קטנה בפני עצמה, שעורר סערה גדולה עת יצא לאור לפני כעשור. הסיפור מובא מנקודת מבטה של ריבי, תלמידה כבת 13, המנהלת מערכת יחסים מינית עם מורתה, מיכאלה.
"תיארתי לעצמי שהספר הזה לא יתקבל בשוויון נפש, והזעזוע באמת היה", מספרת קציר. "השתדלתי לא לכתוב את זה באופן פרובוקטיבי במתכוון, אלא באמת להציג את שתי הדמויות על כל מורכבותן ואנושיותן, כדי שהקורא יבין שדברים כאלה יכולים לקרות. לא שזה רצוי או מומלץ, אבל זה אנושי".
יחד עם זאת, ברור לך מדוע זכה הספר לתשומת לב כה רבה.

הנה אני מתחילה עטיפת הספר
"תראי, אין בספר הזה שום דבר חינוכי או דבר שבגדר המלצה. אני חששתי מתגובות של מורות. מאוד, אפילו. כביכול, מציגים מישהי מהן באופן מאוד בעייתי ולא מחמיא. אך להפתעתי, הרבה מורות מאוד אהבו את הספר וגם הזמינו אותי לדבר בפני פורומים של מורות, אפילו גמלאיות.
"זה מקרה קיצוני, קשר רגשי בין תלמידה ומורה שמוביל גם לקשר מיני, אבל אני בטוחה שהרבה מורות ומורים חווים קשרים רגשיים עם התלמידים שלהם, רק שאינם מיניים, ומהבחינה הזו אפשר להזדהות איתם. קיבלתי המון תגובות מנשים שהיה להן קשר רגשי מאוד חזק עם מורה".
בגילאי העשרה, למרות מה שמקובל לחשוב על יחס הנוער כלפי מורים, יש לעיתים קרובות הערצה כלפי המורה, או לפחות רצון מאוד חזק להשביע רצון ולשאת חן בעיניו.
"נכון, במהלך גיבוש הזהות של המתבגר, של הצעיר, החיזוקים והשבחים ממורים מאוד חשובים ומהותיים, במיוחד לתלמידים שבאים מבתים פחות מטפחים, אך לא רק – קחי למשל את הבת שלי, שמגיעה מבית מאוד מטפח, ועדיין חשובים לה היחס וההערכה מהמורים והמורות שלה. גם קבוצת הגיל משפיעה על גיבוש הזהות ועל הביטחון העצמי, וגם המורים משפיעים".
בעוד שדמותה של מיכאלה כמורה מאוד מורכבת, ב"לסגור את הים" יש תחושה שדמותה של המורה אילנה יכולה הייתה לעטות על עצמה קשת של מקצועות אחרים. להיותה מורה אין תפקיד מרכזי בעלילה.
"כתבתי את שני הספרים בתקופות שונות בחיי, בפער זמן. אצל אילנה, מעבר לציון העובדה שהיא מורה לספרות בבית הספר שבו עצמה הייתה תלמידה, אין כמעט
את עצמך לימדת כתיבה בכמה וכמה פלטפורמות. את מרגישה שלעיסוק שלך בהוראה יש השפעה על עיצוב דמות המורה בספרייך?
"אני לא רואה עצמי מורה, כי אם מנחה, ואני מלמדת מבוגרים ולא נוער. אמנם יש את מימד המורה, אך אני לא עוסקת בטיפוח נפשות רכות. אני מניחה, אם כך, שבערב, כאשר נעבור מדיבור על ספרים לדיבור על החיים, אדבר על ניסיוני העשיר דווקא כתלמידה".
עוד כותרות ב-nrg:
רגעים בלתי נשכחים מחייו של מני פאר
20 שנה לחברים: איפה הם היום?
הגרסה האוסטרלית לציפי בלי הפסקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הערב "מכתב למורה" ייערך בספרייה הלאומית, ירושלים, ב-4.9.14 בשעה 20:00
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg