חברים מגלים: הצד האפל של רובין וויליאמס
מאחורי החיוכים והאלתורים שהפכו את וויליאמס לשחקן ענק הסתתרו דיכאונות, התמכרות לאלכוהול ולסמים, ובעיקר צורך אובססיבי באהבת הקהל. בגיל 63 נמצא וויליאמס ללא רוח חיים, וכעת מספרים חבריו על הסימנים המדאיגים שהיו שם כל הזמן
וויליאמס היה אז לקראת גירושים מאשתו השנייה ("הוא היה שבור מזה"), ורוק שם לב שהוא הלך להשתין "בכל רבע שעה", תופעה שבדיעבד התבררה כמעידה על מצב לבבי הולך ומידרדר. "אני יודע שבדרנים יכולים להיות אפלים", אומר רוק, "אבל זה היה עמוק במיוחד".
באותו שלב וויליאמס היה לא פחות מאשר מוסד, נערץ בזכות יוזמות הצדקה שלו ובשל המוח ההיפר־קינטי שלו. "הוא היה כמו מחשב", אומר מרטין שורט, שפגש אותו ב־1979, "פולט שמות מאיזה סרט שראה פעם בשנת 1956. הוא היה פשוט גאון. הייתי בהלם גמור".
רובין וויליאמס התאבד בתלייה
כל העולם נפרד מרובין וויליאמס
מדריך לעתיד: הסרטים בהשתתפותו שיצאו לאחר מותו
כל הרגעים הבלתי נשכחים בכיכובו של רובין וויליאמס
וויליאמס זכה באוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (עבור התפקיד שגילם בסרט "סיפורו של וויל האנטינג") וניהל קריירה שזיגזגה בין להיטים משפחתיים לסרטים עצמאיים. הוא גם נחשב לאחד האנשים הנדיבים ביותר בתעשייה, עם מופעי צדקה רבים ותרומות לחולי איידס. במהלך הקריירה שלו וויליאמס דיבר בפתיחות על בעיותיו האישיות. "או, אין לי שקט פנימי", אמר ל"רולינג סטון" ב־1988, "אני לא חושב שאי פעם אהיה טיפוס כזה שיכול להגיד 'אני כעת שלם עם עצמי'. אם אתה אומר את זה, אז אתה מת".
הוא נהג תמיד להפוך מחשבות עגומות לחומר גלם עבור בדיחות. כשעבד בסידרת הטלוויזיה "מורק ומינדי", למשל, ראה כבל משתלשל בתפאורה והתחזה למי שתולה את עצמו. "עכשיו הסידרה נקראת מינדי", התבדח. אבל וויליאמס תמיד יצר אצל אחרים את התחושה שהוא נמצא בשליטה, שהוא לא יסיים את חייו כמו אמנים רבים כל כך לפניו, שנכנעו לשדים ששלטו בהם. העדיפות העליונה מבחינתו היתה תמיד לבדר, ולא לשקוע במה שקורה לו. "הוא דיבר על שתייה וקצת על הדיכאון, אבל זה היה תמיד בקלילות", אומר בוב זמודה, שאירגן את הופעות הצדקה של וויליאמס, "כולנו חשבנו, 'בסדר, לרובין יש בעיה עם שתייה והוא קצת מדוכא. אבל מי לא?' חשבנו שזה בשליטה אצלו, אבל זה לא היה".
עוד כותרות ב-nrg:
בכורה: האינדי הישראלי לא מפסיק להפתיע
גט ממשיך לגרוף פרסים ברחבי העולם
עם תפילין וכיפה: מצווה לשמוח באינדינגב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
וויליאמס נולד ב־1951 בשיקגו. בנם היחיד של בכיר בחברת הרכב פורד ושל אם שבעברה התפרנסה מדוגמנות וממשחק. "עבור אמא שלי, הכל זה 'נהדר ושושנים'", אמר ב־1991, "אבא שלי, מצד שני, יותר אפל לגבי העולם: 'הכל חרא! תתרגל לזה!'".
משיכת תשומת ליבה של אמו לורי הפכה חשובה במיוחד עבורו. "תמיד ניסיתי לגרום לה לצחוק", אמר וויליאמס, והוסיף כי סבל מהתעללות מצד ילדים אחרים משום שהיה שמנמן. לדבריו, החל לבנות את הביטחון העצמי שלו רק כשהצטרף לקבוצת ההיאבקות בתיכון.
משפחת וויליאמס גרה בבית גדול, ולרשותו של רובין הילד עמדה קומה שלמה, ולעיתים קרובות הוא בילה את זמנו לבדו עם אוסף ענקי של חיילי צעצוע, כשהוא מדובב רבים מהם. מאוחר יותר סיפר כי גודל על ידי המשרתת האפרו־אמריקנית שלהם, סוזי. "זה נשמע לי כמו ילדות בודדה מאוד", אומר הקומיקאי דיוויד סטיינברג, שנפגש עם וויליאמס לפני כמעט 40 שנה, "יש סוג של בדידות שהוא אופייני לכל הקומיקאים, משום שעליך להיות בראש משל עצמך כל הזמן. אבל היה בו סוג של בדידות שלא ראיתי אצל הרבה אנשים".
כאשר האב רוברט וויליאמס פרש מפורד ב־1967, המשפחה עברה לחיות בטיבורון, עיר מבוססת באזור מפרץ סן פרנסיסקו, שם סיים רובין את התיכון. כאשר למד באוניברסיטת קליפורניה, נרשם לשיעור משחק וגילה לראשונה את העונג של האימפרוביזציה. ב־1973 כבר עבר לניו יורק כדי ללמוד משחק בג'וליארד, לצד חברים לכיתה דוגמת וויליאם הארט וכריסטופר ריב. לימים סיפר ריב כי לוויליאמס "לא היה נוח בניו יורק. הוא היה ילד מקליפורניה שלבש בגדי קראטה וכובע ברט והיה שונה מכולם, לא מסונכרן עם אנשים".
בפברואר 1976 וויליאמס עזב את בית הספר לפני שהשלים את תוכנית הלימודים שם, חזר הביתה (מאוחר יותר הוא סיפר שאישה משכה אותו לחזור), ובתוך זמן קצר מאוד קיבל את תפקיד המשחק הרציני הראשון שלו במחזה "המאהב" של הארולד פינטר. וויליאמס היה כל כך עני, עד שהבמאית סינתיה "קיקי" ואליס נאלצה לתת לו מאה דולר כדי שיוכל לרכוש לעצמו בגדים. אבל הוא הצטיין בתפקיד שגילם, תוך כדי שהוא מגלה ניצוצות שמרמזים לעבר מסלול הקריירה העתידי שלו, הפרוע יותר.
"הוא התרגל להפיק מהקהל צחוק, וערב אחד הוא לא קיבל את הצחוק", אומרת ואליס, "אז הוא עשה מין חיקוי של טרזן בקול שלו, וקיבל את הצחוק. אחרי שההצגה הסתיימה אמרתי לו: 'קיבלת את הצחוק, אבל שברת את חוקי ההצגה'". וויליאמס לא חרג יותר מהגבולות במהלך ההצגה, אבל הקומדיה והאימפרוביזציה כבר החלו להשתלט עליו, והוא החל להעלות מופעי סטנד־אפ בסן פרנסיסקו. "האישה שחייתי איתה עזבה אותי, והייתי צריך לעשות משהו כדי להתגבר על הדיכאון שלי", סיפר מאוחר יותר.
הוא עבר ללוס אנג'לס ב־1977, קיבל עבודה בשתי סדרות טלוויזיה שלא החזיקו מעמד, והמשיך לעשות חיל בסטנד־אפ. "הוא יצא מהבמה, נכנס אל הקהל ודיבר איתו, והפך כל דבר שעלה בשיחה לחומר עבור הסטנד־אפ שלו", נזכר סטיינברג, "זה היה מבריק".
במקביל לפיתוח המופע שלו ("לפעמים מצליח בטירוף, לפעמים נכשל, אבל תמיד שונה", אומר המנהל־השותף לארי ברזנר), החל וויליאמס לצאת עם הקומיקאית אליין בוזלר. "מעולם לא רדפו אחריי ככה", היא אומרת. "למרות שהיתה לו דירה משלו, שאותה לא ראיתי מעולם", מוסיפה בוזלר, "הוא בא לבית שלי בכל לילה". הוא קרא לה "פאנק" או "פאנקי". כאשר שאלה אותו אם כך הוא קורא לכל החברות שלו, הוא אמר "רק ל־14 האחרונות".
כאשר גארי מארשל, מפיק הסידרה הקומית "ימים מאושרים" ("Happy Days"), החליט ב־1978 להוסיף לצוות חייזר ככוכב אורח, וויליאמס ניגש לאודישן וזכה בתפקיד. הסיפור המפורסם על האודישן הזה טוען כי וויליאמס נעמד במהלכו על ראשו. וויליאמס גילם את "מורק" - אורח גלקטי המשקיף ומאמץ את החולשות האנושיות בנאיביות ילדותית - באופן כל כך מקסים, עד שהציעו לו סידרה משלו שבה יגלם את התפקיד.
בהתחלה המנהלים שלו היססו מפני שליחת הכוכב העולה שלהם לסידרת טלוויזיה. "באותם ימים טלוויזיה וקולנוע היו שתי קריירות נפרדות", אומר ברזנר, "וחשנו שזו תהיה טעות לשים אותו בטלוויזיה באותה נקודה. אבל גארי אמר, 'תראו, אנחנו פשוט מעלים את רובין. הוא ילבש את הבגדים שלו. זה יהיה הוא עצמו', ואני אמרתי, 'זה יכול להיות מעניין'".
כאשר פיזז וכירכר על הסט של "מורק ומינדי" במכנסיים רחבים ובשלייקעס בצבעי הקשת, וויליאמס בעיקר אילתר תסריטים. בחלק מהתסריטים אפילו היו קטעים שבהם היה כתוב "רובין עושה את השטיקים שלו". הסידרה מייד הפכה להצלחה כשעלתה ב־1978, ובעונה השנייה שלה השכר שלו זינק מ־15 אלף דולר לפרק ל־40 אלף. "הוא לא יכול היה לשבוע מזה", אומר שורט, "הוא נראה מאושר ומלא התרגשות מהכסף, מהתשואות ומההזדמנות".
גם הופעת הסטנד־אפ שלו צברה תאוצה, והוא היה מדלג בקלילות בין אזכורים של סרטים ("עיזרו לי, עיזרו לי!" מ"הזבוב") לחיקוי של ג'ימי קרטר או לחיקוי של אלברט איינשטיין אחרי אסון גרעיני ("מה אתן לעשות עם הנוזחה שלי? זה מה קורה?").
האלתור המהיר כמו מכונת ירייה של וויליאמס השפיע על דור שלם של קומיקאים, אבל הכישרון שלו היה יחיד במינו. "אתה לא יכול לראות קומיקאי מודרני כלשהו ולומר, 'זהו היורש של רובין וויליאמס', משום שאי אפשר לחקות את רובין וויליאמס", אומר ג'אד אפאטו.
לילות ב"סטודיו 54", בובות מורק - חייו של וויליאמס השתנו מהקצה אל הקצה. "היינו נוסעים למקום כלשהו, והוא היה היה אומר, 'אני חייב לעוף מכאן'", נזכר הסופר והחבר ארמיסטד מופין, "בני נוער היו רודפים אחריו במגרשי חניה. הוא היה רץ, ואחריו רץ המון צורח". ב־1980 התארח בביתו של שורט, ובמשך שלוש שעות צפה מהחלון בילדים ששיחקו הוקי ברחוב. "הוא היה מפורסם מכדי שיוכל לצאת החוצה ולומר, 'אני יכול לשחק איתכם?'" נזכר שורט, "אבל הוא נהנה מאוד להתבונן בהם. הוא היה כל כך מתוק באופיו, כמו ילד תמים".
כפי שציין מופין, לתהילה של וויליאמס היו גם הטבות. לילה אחד השניים הלכו למסיבה בבית של הארי נילסון, שכתב את המוסיקה לסרט "פופאי" של רוברט אלטמן, התפקיד הראשון שגילם וויליאמס בסרט באורך מלא. כאשר המפיק ג'ורג' מרטין הציג את ג'ורג' האריסון בפני וויליאמס, האריסון חיבק אותו בזרועותיו ואמר: "גבר, אני אוהב את מה שאתה עושה". וויליאמס, שנהג לכנות את כולם "קפטן", הצליח רק לומר: "או, תודה רבה לך, קפטן".
כשוויליאמס יצא למרפסת עם מופין, הוא הצביע לעבר החדר ואמר: "זה אחד מהחיפושיות שם בפנים!" עבור מופין, הרגע הזה המחיש את המעמד החדש של חברו. "כולנו גדלים כשאנחנו מעריצים מישהו", אומר מופין, "וכעת הגענו לנקודה שבה המישהו הזה היה רובין".
בשנים שלפני "מורק ומינדי" הפן חובב המסיבות של וויליאמס היה בשליטה. בוזלר מעולם לא ראתה אותו שיכור ולדבריה, "סמים לא היו חלק מחייו אז. אילו היה לנו כסף, היינו קונים רהיטים". אבל כעת היתה לו גישה לכל דבר שרצה, והוא ניצל אותה. "כששאלתי אותו מה קרה על הסט של 'מורק ומינדי'", מספר קיד רוק, "הוא ענה: 'הרים של קוקאין!' אני בעצמי נהניתי לפעמים מהסנפה או שתיים, אבל מעולם לא עבדתי כשאני על הזבל הזה".
ב־1979, כששהה בקולורדו כדי להסריט סצנות חוץ עבור "מורק ומינדי", וויליאמס ביקר בחדר ההלבשה של להקה מקומית במועדון, קנה צנצנת קוקאין מסוחר והעביר אותה בעליצות בין האנשים בחדר, כשהוא נותן לכולם - וכנראה גם לעצמו - זריקת עידוד קטנה.
"השתמשתי בקוקאין כדי שלא אצטרך לדבר עם אף אחד", הודה בראיון ל"רולינג סטון" ב־1988, "עבורי זה היה כמו תרופת אלחוש, דרך להתרחק מאנשים ומעולם שממנו פחדתי".
אבל אפילו לפני הסמים, הנטייה של וויליאמס להגזים גרמה לבעיות: ג'יי לנו, שהיה אז בעצמו קומיקאי צעיר, היה כל כך מודאג מהשמועות שלפיהן וויליאמס בוגד בבוזלר, שהוא הושיב לילה אחד את בני הזוג והתעמת עם וויליאמס. "אני פשוט מחפש קצת איזון, בן אדם", אמר וויליאמס, ולנו השיב: "כן, אבל אתה משתמש באיבר המין שלך בתור נקודת משען".
באחד הלילות של 1982 אורח החיים המטורף של וויליאמס חזר אליו כמו בומרנג מכאיב במיוחד. כששמע שג'ון בלושי רוצה לראות אותו, הוא קפץ לביתו של השחקן בשאטו מרמונט. מכיוון שבלושי לא ממש נראה נלהב מהביקור, וויליאמס עזב. כמה שעות מאוחר יותר בלושי מת ממנת יתר. "אין ספק שהעניין העיר אותו", אומר זמודה. וויליאמס ויתר על הסמים.
באותה שנה ירדה מהמסכים גם סידרת הטלוויזיה שלו, ורובין התקשה לגבש את דמותו הקולנועית. התפקידים הדרמטיים שגילם ב"העולם על פי גארפ" וב"מוסקבה על ההדסון" לא שיקפו את הצד המטורף שלו ולא משכו את הקהל שלמד לאהוב את מורק. ואז הגיע התפקיד שלכד בעת ובעונה אחת את האופי התוסס שלו ואת הצד העדין והענוג יותר שלו - מגיש הרדיו אדריאן קרונאוור בסרט "בוקר טוב וייטנאם".
בין היעדר ההצלחה הקופתית של וויליאמס לבין הפצעים הטריים עדיין של אמריקה בווייטנאם, לא היה בכלל בטוח שהסרט יצליח. "באותה תקופה עדיין לא היה לו שום סרט שהצליח, והיו מי שאמרו - 'הוא לא מצליח לעבור טוב את המסך הגדול'", אומר הבמאי בארי לוינסון. וויליאמס עצמו התקשה להתרגל להופיע בלי קהל: מודאג מכך שלא היה מצחיק בסצנה אחת, הציע לשלם עבור צילום חוזר. "אמרתי, 'רובין, זה לא משהו שאתה צריך לדאוג בגללו. תאמין לי, זה מצחיק בטירוף'. הוא היה ממש מופתע ופלט, 'באמת? אתה חושב?'".
הצלחת הסרט (שהניבה את המועמדות הראשונה של וויליאמס לאוסקר, כשחקן הטוב ביותר) הזריקה אנרגיה מחודשת לקריירה שלו, ועד סוף שנות ה־90 הוא כיכב בסרטים עטורי שבחים ופופולריים דוגמת "ללכת שבי אחריו", "פישר קינג" ו"גברת דאוטפייר". המבקרים התלוננו שהוא עושה יותר מדי סרטים מסחריים שמיועדים לבידור משפחתי, אבל הקהל לא הסכים איתם: "פאץ' אדאמס", שהביקורת קטלה, גרף סכום מדהים של 135 מיליון דולר בשנת 1998. באותה תקופה וויליאמס הרוויח, על פי השמועות, 20 מיליון דולר לסרט.
בסוף שנות ה־80, בעוד הקריירה שלו נוסקת לגבהים חדשים, עמד וויליאמס בפני המשבר הגדול הראשון בחייו הפרטיים, עם הפרידה מאשתו הראשונה, ואלרי ולארדי. הם נפגשו בסן פרנסיסקו, שם עבדה ואלרי כמלצרית, והתחתנו ב־1978, לפני "מורק ומינדי".
"אני לא יכולה לחשוב על מישהי טובה יותר לשמור עליו מעוגן לקרקע ומשגשג במהלך שנות ההצלחה הראשונות שלו", אומרת בוזלר, שיחסיה עם וויליאמס הסתיימו לפני שהתחתן עם ולארדי. "כאשר אתה כל כך מפורסם ואתה מרוויח כל כך הרבה כסף עבור כל כך הרבה אנשים, איש לא אומר לך 'לא', למרות שזה מה שאתה צריך יותר מכל".
אך לוויליאמס ולוולארדי היו בעיות, שעל פי ההשערה היו קשורות להתפרפרויות שלו. ב־1982 ולארדי הודתה בראיון ל"רולינג סטון": "עזבתי שלוש או ארבע פעמים לתקופות של חודש או חודש וחצי". הזוג נפרד והתגרש ב־1988, וזמן קצר לאחר מכן היתה לוויליאמס בת זוג חדשה - מרשה גארסס, שהיתה האומנת של בנו זכארי. וויליאמס טען כי הוא נפרד מוולארדי לפני שהקשר בינו לבין גארסס החל, והרכילויות שטענו אחרת הרגיזו אותו מאוד.
מראשית ימיו בתעשייה וויליאמס היה תמיד זקוק לקהל, או ל"משוב", כפי שמכנה זאת אחד ממקורביו. ההצלחה לא הפחיתה את הצורך שלו להציג בפני מישהו, כפי שנוכח זמודה כאשר ביקר אותו במשרדו בסן פרנסיסקו. "זה היה כל כך לא נוח", נזכר זמודה, "הוא החל להזיע משום שלא היה שם קהל. הוא לא היה מסוגל בכלל לצרף מילה למילה, לכל הרוחות".
כשגארסס נכנסה לחדר, וויליאמס עבר למצב פעולה. "הוא פשוט לחץ על הכפתור והחל להופיע", אומר זמודה, "הוא ממש עף, מקפץ בין הקירות. הוא עושה את זה רק בשבילך. אתה נשכב מצחוק והעיניים שלך דומעות". וויליאמס הפסיק רק כשגארסס מחאה כפיים כמו מורה ואמרה, "רובין, תפסיק עם זה!" וויליאמס, נזכר זמודה, "הרכין את ראשו כמו ילד שננזף. זה היה יותר מסתם בחור שמתלוצץ. אם הוא לא עשה את זה, הוא הרגיש לא נוח".
בערך בזמן שנולדה זלדה, הבת הראשונה שלו ושל גארסס, ב־1989 (אחריה נולד קודי ב־1991), וויליאמס הפך אובססיבי לרכיבה על אופניים, אחרי שכבר התקשה לרוץ. עד למותו הוא צבר יותר מ־50 זוגות אופניים, כשהוא סורק באופן שיטתי את חנויות האופניים בסביבה וחוטף כל זוג במחיר של חמש ספרות (כאשר החנות נסגרה להפסקת הצהריים, וויליאמס חיכה בסבלנות במשך יותר משעה, כשהוא מעביר את הזמן בקפיצה למספרה הסמוכה ובבידור הנשים שהיו שם). התחביב שלו הוביל לידידות קרובה עם לאנס ארמסטרונג.
"מעולם לא שאלתי אותו", אומר ארמסטרונג על המשיכה העזה של וויליאמס לנושא, "אבל הרבה אנשים מתייחסים לרכיבה כאל בריחה, מקום בטוח שבו אפשר להימלט מהכל. הוא היה מתלוצץ ואומר, 'מרשה כעסה עלי כי קניתי עוד זוג אופניים' ואז הוא היה ממשיך ואומר לה, 'טוב, מותק, זה יותר טוב מאשר אם הייתי בוחר לאסוף מכוניות פרארי'".
במהלך טיול אופניים בטוסקנה עם חבר אחר, הממציא בינג גורדון, לוויליאמס היתה הזדמנות להפגין את כישוריו ואת כושרו. "15 דקות אחרי שיצאנו לדרך היינו שואלים 'איפה רובין?'" נזכר גורדון, "והמדריך, שצעיר מרובין ב־20 שנה, היה אומר 'אני לא יודע - הוא שעט קדימה'. לא ראינו אותו עד סוף היום. היה בו מנוע אנרגיה פנימית שקבע קצב משלו".
עבור מופין, הסיבה לחיבה של וויליאמס לרכיבה ברורה: "זה היה מושלם עבורו, משום שהוא היה יכול לרכוב בעיר, ואנשים היו רואים אותו וצועקים לו 'היי רובין!' והוא היה יכול לומר 'היי!' ולהמשיך לרכוב. זה איפשר לו להיות גם ידידותי וגם לשמור על פרטיות. זו היתה דרך נהדרת להתמודד עם סלבריטאיות. בצורה כזאת אתה לא צריך להתבודד מהעולם, אבל אתה גם לא חייב לעמוד בפינה ולהילכד".
במקביל להתעצמות התשוקה של וויליאמס לרכיבה, המשבר הקשה הבא עמד לפגוע בחייו. זה התחיל באופן תמים למדי ב־2003, כאשר היה באלסקה על הסט של "הלבן הגדול" ("The Big White"), קומדיית אינדי אפלה.
בסרט הזה, כמו בסרטים נוספים שצילם אז, ניסה וויליאמס להרחיב את אופקיו כשחקן. כשגילם רוצח סדרתי או כוכב טלוויזיה מושחת, עבד קשה מאוד לרסן את הצד הבדחן שלו. "הוא היה כל כך מכור לבידור ולהצחקה של אנשים, שהוא היה צריך להתבדח בין טייקים כדי להוציא את הצורך מהמערכת שלו", אומר מארק רומאנק (שביים אותו ב"לחיות בתמונות").
אבל הסרטים האלה לא הפכו ללהיטים, ורובין החל לדאוג בנוגע לקריירה שלו. בחנות באלסקה הוא חמק פנימה, קנה בקבוק קטן של ג'ק דניאלס ושתה אותו ברגע שיצא מהחנות. "בתוך שבוע הגעתי למצב שבו קניתי כל כך הרבה בקבוקים, שנשמעתי כמו פעמוני רוח כשצעדתי במורד הרחוב", סיפר מאוחר יותר לעיתון "פארייד".
השתייה שלו החמירה מאוד, הוא השתכר במהלך ארוחת חג ההודיה, ורק אחרי התערבות מצד משפחתו הסכים להיכנס למוסד גמילה באורגון ב־2006, שם ארמסטרונג ביקר אותו פעם אחת. "כאשר הוא נכנס למוסד, לא ידעתי על זה כלום", אומר ארמסטרונג, שהיה עם וויליאמס בקאן רק כמה חודשים לפני כן, "הוא היה מעולה בהסתרת מצבו. הוא שלט באופן מלא בהדחקה, בהרחקה ובחזרה לאותו מקום שבו הוא גרם לאנשים לצחוק".
התבנית הלכה ונחשפה יותר ויותר: עבור ידידים או זרים, וויליאמס היה מוכן תמיד לקפוץ במהירות לתוך אחת מרוטינות האימפרוביזציה המטורפות שלו, כמעט באותה הדרך שבה הוא היה יכול להימנע מלדבר על עצמו והשדים הפנימיים שחזרו לענות אותו.
"הוא דיבר איתנו על בעיות ההתמכרות, אבל לא על הבעיות של הדיכאון", אומר גורדון, שבילה חופשות רבות עם וויליאמס ומשפחתו, "זה נשאר כדבר פרטי. הוא תמיד היה חיובי". אבל גורדון היה קולט רמזים ומבטים חטופים: בשיט עם חברים וויליאמס הגיע אחרי פרק זמן קדחתני במיוחד של עבודה ונראה מותש. "הוא הופיע כבוי לגמרי", אומר גורדון, "הוא ישב שם עם מבט ריקני בעיניים".
אחרי שסבל מקוצר נשימה ב־2009 באמצע סיבוב ההופעות שלו "כלי נשק להשמדה עצמית", וויליאמס הובהל לבית חולים במיאמי לפני שהוטס לקליניקה בקליבלנד. שם הוא נותח במשך שלוש שעות וחצי להחלפת מסתם אבי העורקים ולתיקון קצב לב בלתי סדיר.
לוויליאמס נותרה צלקת ארוכה במורד החזה שלו, וכמובן, גם חומר לבדיחות מצחיקות חדשות. "יש לי מסתם של פרה, וזה נהדר ממש לצאת למרעה. ואני גם מצליח לייצר כמות יפה של שמנת", התגובה היתה צפויה וטיפוסית. "זה היה ממש חזק", אומר ארמסטרונג, "ברור שמכיוון שהוא היה מי שהיה, הוא הפך את זה לחומר קלאסי של קומדיה".
אגב, כשארמסטרונג הודה בשימוש בסמים ב־2013, העיתונים טענו כי אף על פי שוויליאמס חש "שדקרו אותו בגב" והרחיק את עצמו מחברו, הוא סירב להתבטא בנושא. לדברי לאנס, הם לא דיברו על כך: "מעולם לא קיימנו את הדיון. היינו חברים כל כך קרובים שאני יודע שאם היתה לו בעיה אמיתית עם זה, הוא היה מתקשר ואומר, 'יש לי בעיה אמיתית עם זה'".
לשם שינוי, הלחץ של להיות רובין וויליאמס החל לחלחל החוצה. כאשר ביקר במירוץ טור דה פרנס ב־2009, הוא עלה בקפיצה לאוטובוס של הצוות האמריקני בדיוק לפני תחילת המירוץ. "כולם היו עצבניים ומתוחים, עד כדי כך שיכולת לחתוך את האוויר בסכין", אומר הרוכב לוי לייפהיימר, "והוא עלה לאוטובוס ובמשך 30 הדקות הבאות הוא שלט בכיפה".
הבדיחות - על ארמסטרונג ועל הצרפתים, הוא נזכר - נורו בקצב מהיר ועצבני, אבל לאחר מכן לייפהיימר לא היה הראשון שתהה עד כמה זה היה קשה עבור וויליאמס. "הוא היה כל כך טוב כשגרם לכולם לצחוק", הוא אמר, "אבל להיות הטיפוס הזה, להיות מצחיק ותמיד להיות בפעולה, חייב היה להיות מתיש. זה נראה קצת מעייף".
בשנת 2011 דומה היה כי וויליאמס היה על סף התחלה חדשה. באותו חודש יולי במסיבת יום ההולדת ה־60 שלו השתתפו בילי קריסטל, מופין וחברים אחרים. אורחת נוספת היתה החברה שלו, סוזן שניידר, ציירת מסן פרנסיסקו שפגש בחנות של אפל בתחילת 2009, אחרי סיום נישואיו לגארסס. "איך עובדת ההסוואה?" היא התבדחה איתו כשנפגשו, כשהיא מתייחסת למכנסיים שלו, וויליאמס ענה: "די טוב, משום ששמת לב".
שניידר, הצעירה מוויליאמס ב־14 שנה, טיפלה בו וסייעה לו להחלים אחרי ניתוח הלב שלו. שלושה חודשים אחרי יום ההולדת של וויליאמס הם התחתנו. "נראה היה שיש שם הרבה מאוד אושר", אמר מופין, "ואני הייתי כל כך שמח בשבילו".
אבל במקביל, וויליאמס נאלץ להתמודד עם משבר נוסף, הפעם בנוגע לקריירה שלו. בשיא הפרסום הוא היה מקבל תפקידים ראשיים בשניים עד שלושה סרטים בשנה. בשנת 2010 לא יצא לאקרנים אפילו סרט אחד שלו. התפקיד המעולה שגילם כאבא המנצל את מות בנו כדי להתפרסם בעצמו, בסרט "האבא הטוב ביותר בעולם", לא משך שום תשומת לב רצינית.
לנוכח ההתערערות בקריירה הקולנועית שלו וויליאמס פנה לטלוויזיה בפעם הראשונה מאז "מורק ומינדי", בסידרה "המטורפים". "כשאתה מגיע למקום מסוים, קשה יותר להשיג את החומרים", אומר המנהל־השותף שלו דיוויד סטיינברג, "לרוב, עושים סרטים עבור אנשים צעירים יותר, כך שהיו פחות ופחות תסריטים טובים ופחות תפקידים טובים. רובין היה עצבני בנוגע לרעיון של חזרה לטלוויזיה, אבל גם מסוקרן מהרעיון ומהאפשרויות".
הכסף - על פי הדיווחים, כמעט 200 אלף דולר לפרק - היה אמור גם הוא לסייע לרובין לשלם לשתי נשותיו הקודמות את המזונות (Alimony באנגלית, והוא נהג להתבדח ולומר שהמילה מקורה ב"כל הכסף" - All the Money).
במהלך תהליך הליהוק של "המטורפים" וויליאמס נפגש עם אחד מהשחקנים שיעבדו לצידו, ג'יימס וולק. "כשהצבעתי לעבר החדר שבו היינו אמורים לעשות את האודישן, הוא חייך אלי מין חיוך כזה של 'לאן אני הולך?'" נזכר וולק, "אני אמרתי, 'אני חושב שהם מחכים לך'". התחושה הזאת של ביטול עצמי רודפת כעת אחרי כמה מחבריו של וויליאמס. "ההצלחה מעולם לא עלתה לו לראש", אומר זמודה, "וכעת אנחנו יודעים מדוע. מתחת לכל ההצגות הוא תמיד חשב שהוא לא שווה מספיק. זה היה כמעט כמו איזה סוד גדול שהם יגלו עליו יום אחד: 'הם יגלו שאני לא כזה טוב ולא כזה מוכשר. אחי, איך הצלחתי לרמות את כולם'".
בראיון שנתן בדיוק לפני ש"המטורפים" עלתה לאוויר, וויליאמס דיבר על כמות הכסף הקטנה יותר שאותה הרוויח ממשחק בסרטי אינדי ועל החשבונות שעליו לשלם, והוא אישר שהעמיד את הכרם ואת הבית שלו בעמק נאפה למכירה ואמר: "לא יכולתי להרשות לעצמי אותם".
מנהל־השותף שלו, סטיינברג, מכחיש את הדאגות האלה: "לא היה בהן אמת. כאשר מישהו היה שואל את רובין מדוע הוא לוקח תפקיד כלשהו, הוא היה יורד על עצמו.
סטיינברג אומר שביטול הסידרה בחודש מאי היה קשה מאוד עבור וויליאמס, "הוא לקח את זה קשה מאוד. הדבר העיקרי שהטריד אותו היה מספר האנשים שיאבדו את העבודה שלהם. האם הוא דאג מהרעיון שבאמצעי התקשורת ינסו לעשות מזה עניין גדול? לא".
וויליאמס, כמו תמיד, כמעט לא שוחח עם חברים על מותה של הסידרה. פחות מחודשיים אחר כך חזר לגמילה במכון האזלדן במינסוטה, לצורך "כיוונון" של הפיכחות שלו. בערך באותה תקופה גילה גם שהוא סובל ממחלת פרקינסון, מחלת עצבים חשוכת מרפא שיכולה לגרום לפגיעה בתנועתיות הפיזית ולטשטוש הדיבור.
בחודשים האחרונים וויליאמס הגיע לביקור בביתו של חברו פיטר אשר. "הוא היה עצוב ואומלל", אמר פיטר, "הוא לא נראה שמח בכלל. זה לא היה משהו מוגדר. זה לא היה הכסף. כולנו דאגנו לו". אשר אומר כי "זה לא היה הלם" כאשר וויליאמס חזר לגמילה הקיץ.
ב־10 באוגוסט השנה וויליאמס נשאר ער עד מאוחר בבית שלו בטיבורון. בבוקר הבא, אחרי ששניידר יצאה מהבית בערך ב־10:30, העוזר האישי של וויליאמס בא לבדוק מה מצבו בחדר השינה הנפרד. בדיוק לפני הצהריים, ב־11 באוגוסט, העוזר מצא את וויליאמס מוטל קר ונטול חיים, כשהוא לבוש בבגדיו וחגורה כרוכה סביב צווארו. הוא נראה, כפי שנמסר ממשרד השריף במחוז מרין במסיבת עיתונאים סוערת במיוחד, "כאילו הוא יושב על כיסא".
המוות נגרם מחנק שנגרם מתלייה, והדו"חות הטוקסיקולוגיים טרם התקבלו. משרד השריף חשף גם כי נמצא אולר ליד הגופה וכי בפרק כף יד שמאל של וויליאמס נמצאו סימני חיתוך שטחיים, המורים כי ייתכן שניסה לחתוך את ורידיו לפני שתלה את עצמו, ככל הנראה. הוא היה בן 63.
בעוד ידידיו מנסים לקלוט ולעכל את החדשות המדהימות והטרגיות, שניידר פירסמה את אבחנת הפרקינסון שלושה ימים לאחר מותו. ההודעה סיפקה מידה מסוימת של בהירות לאירועים המחרידים, אך עדיין היתה כאן, כפי שניסח זאת הקומיקאי סטיינברג, "תעלומה".
ייתכן שלעולם לא נדע מה דחף את וויליאמס למעמקי הדיכאון במהלך הקיץ, אבל כל הרכיבים לסערה מושלמת וטרגית כבר היו כאן: דיכאון אפשרי מהשפעה מאוחרת של ניתוח הלב שלו, דאגות בנוגע לקריירה אחרי שהסידרה שלו כשלה, ועם ביטול הסידרה המחשבה המשתקת כי הוא אינו מסוגל לגרום לאנשים לצחוק כפי שיכול היה לעשות בעבר.
למישהו כמו וויליאמס, שעבורו הגמישות והכושר המופלאים של המוח והגוף היו חלק חיוני מאישיותו, אולי המחשבה ששניהם ייגזלו ממנו על ידי הפרקינסון היתה קשה מנשוא.
"ברובין היה סוג של שקט, מעין אנטיתזה לאנרגיה התוססת שהיתה לו על הבמה", אמר סטיינברג, שיצא לסיבוב הופעות עם וויליאמס בשנה שעברה. "אבל האכזבה הזאת מעצמו - אני יכול להבין כיצד זה עשוי להיות משהו שיפגע עמוק מאוד בתוכו".
שבוע לפני מותו וויליאמס דיבר עם גורדון על המשפחות שלהם. "הוא לא היה תוסס, אין ספק, אבל קשה לדעת דרך הטלפון", אמר גורדון. השניים דיברו על הילדים שלהם; גורדון קנה לוויליאמס טיסן, והשניים תיכננו להטיס את הטיסנים שלהם מעל מפרץ סן פרנסיסקו.
בשנת 1978 יצאה ההודעה מהסט של סידרת הטלוויזיה "ימים מאושרים": השבוע התדמית הקולית של פונזי תעמוד למבחן כשחייזר יקפוץ לביקור. הבחור ששיחק את החייזר היה קורע. לא, יותר מקורע. הוא היה הוריקן של הומור. דקות אחר כך הודיעו מנהלי פרמאונט למנהלים ב־ABC שמשהו מדהים קרה על הסט שלהם. קוראים לו רובין וויליאמס.
"ימים מאושרים" עבדו חמישה ימים בשבוע. חזרות משני עד רביעי, חזרות מול המצלמה בחמישי, צילום הפרק בפני שני קהלים שונים בשישי. הצופים שבאו לאולפן באותו שבוע חזו ברעידת אדמה, שמזכירה את זו שחולל נהג משאית אחד ממדינת מיסיסיפי, אלביס פרסלי, כששר "That's all right, Mama" באולפני סאן רקורדס. ביום שישי בערב, אחרי שאחרוני הצופים עזבו, כשקולות הצחוק שלהם עוד נשמעים ממגרש החניה של פרמאונט, צולמה סצנת הסיום, שבה נשמע קול אומר לחייזר שהוא עומד להישלח לעתיד כדי ללמוד עוד על יצורי הארץ המוזרים. בעונה שאחרי כבר יצאה לדרך סידרה חדשה, "מורק ומינדי", ורובין וויליאמס כיכב על כל שערי המגזינים בארה"ב.
התוכנית שלי, "Bosom Buddies", צולמה בין 1980 ל־1982 בבמה 25 באולפני פרמאונט. רובין היה מעבר לרחוב, בבמה 27. בכל שבוע הייתי יושב עם הצוות שלי בזמן הפנוי בין הצילומים ומקווה לתפוס הצצה בבחור שכבש את העיר בסערה. באחד הימים הוא קפץ לחזרה שלנו, וכולנו קפאנו במקומנו כאילו היינו קבוצת רקדניות מטופשות שעומדות מול ברישניקוב הגדול. רובין לא היה יכול להיות יותר אדיב, מצחיק או רוחש כבוד, והתייחס אלינו כאל חברים שווים אליו. תחושה כל כך טובה שלא שוכחים.
כשלמדת להכיר אותו, גילית התפוצצות. שחקן קבוצתי שידע למסור בקלות כמו מייקל ג'ורדן. אדם מתחשב ואצילי, שהפך כל שיחה לקלה ולנעימה, ללא צורך במאמץ. אבל בעיניים שלו, כשלא התעוותו מצחוק, יכולת לראות את השחיקה של הדור שלנו ושל המקצוע שלנו ואת השדים שנלחמו בתוכו. היתה לו חוכמת חיים שנוצרה מכל הכוויות והצלקות שספג בחייו, והוא ידע לצחוק על זה.
אנחנו לעולם לא שוכחים איך אנשים גורמים לנו להרגיש, ואת רובין נזכור לנצח. העובדה שהוא עזב אותנו היא טרגדיה במישורים רבים מדי, ושורשי העצב שלנו עמוקים מדי. אבל לצורך הרקוויאם לפנומן, לאייקון ולחבר נדיב, בואו נעסוק רק בדבר אחד: רובין וויליאמס לעולם לא יצחיק אותנו שוב על הבמה ההיא, ולעולם לא יגרום לנו שוב להרגיש טוב כל כך.
תרגום: אסנת נאור
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם