המתנחל מתל אביב: אלדד גל-עד והחיים שבחוץ
הטלפון שלו מוצף בהודעות מגונות מנשים, אבל אלדד גל-עד נאמן עדיין לקארין. הוא הפסיד את המיליון אבל לא יתן שתשכחו אותו, ומי שלא ירצה אותו בקמפיין פרסומי או בטלוויזיה, עוד יתקל בו במסיבת גייז, או יקבל אותו בפוליטיקה
"איך היה?" נשמע קולה מהעבר השני של הקו. "אספר לך כשניפגש", הוא אומר בחיוך מאוהב. "זה יהיה בערך בעוד חצי שעה".
מאז שאלדד עזב את בית האח הגדול בסוף אוגוסט, חודשיים אחרי קארין, שום דבר לא מפריד ביניהם. הכל, כמובן, לעיני המצלמות. צלמי פפראצי מתעדים את השניים מסתובבים בחנויות מעצבים ובשוק הפשפשים או מבלים בספא, כתבי רכילות מוצאים אותם צמודים במסיבות ובאירועי תרבות תל־אביביים, וגם הם עצמם מקפידים לתדלק את הבעירה עם תמונות דביקות ועדכונים שוטפים בפייסבוק ובאינסטגרם.
הם חיים את הרגע, מנסים להפיק כמה שאפשר מ־15 דקות התהילה שלהם ולעצב לעצמם את הפרסונה הציבורית. הרי גם ככה יותר מ־30 אחוז מהמדינה ראתה את הרומן שלהם נבנה מעל מסך הטלוויזיה.
האמת היא שלא מדובר רק בהצגה תקשורתית. כמה שעות אחרי גמר "האח הגדול", אלדד כבר פרק חפצים בדירה של קארין במרכז תל אביב. הוא עבר להתגורר אצלה אחרי שהסתיים חוזה השכירות שלו בדירה שבה התגורר עד התוכנית. אחרי שבוע כבר פגש את הוריה. בראש השנה טסו עם האחים שלו ובנות זוגם לחופשה משפחתית באמסטרדם.
"אני עדיין לומד להכיר את קארין", הוא מסביר. "יש לי שיחות פילוסופיות איתה, אנחנו יושבים בלילה ומוצאים את עצמנו מדברים עד ארבע לפנות בוקר על כל מיני דברים. זה נחמד מאוד. וכמובן סוף סוף אנחנו יכולים ללכת לישון יחד בלי מצלמה, שזה ממש שיפור רציני במערכת היחסים. בתוכנית היינו צריכים להתאפק. סקס הוא מסוג הדברים שהמקום שלהם לא בטלוויזיה, אז השתדלנו להיות הכי עדינים והסתפקנו בחיבוקים ובנשיקות.
"קארין חשובה לי, יש לה אבא ואמא שגם הם חשובים לי, ולא הייתי רוצה לפגוע בהם. כיבדתי את זה. נראה לי שזה השתלם, כי פגשתי את אבא שלה והוא לא כועס עלי".
לפעמים הם ממש הפכים - היא דופקת הופעה נוצצת, הוא צועד לידה בג'ינס ובכפכפים. "לכל אחד מאיתנו יש את הסטייל שלו. זה שיש לה אקס מיליארדר זה בסדר גמור (האיטלקי סטפנו רוסו, בנו של מייסד חברת הג'ינס "דיזל"; נ"ו). אם היתה לי אקסית מולטי־מיליונרית, גם אני הייתי כמוה - מטייל כל הזמן ביאכטות. אני אוהב ליהנות מהחיים, אוהב לבלות.
"נמצא את הדרך שלנו לבלות יחד, זה לא חייב לכלול יאכטות. אני וקארין מתחברים בנושאים הרבה יותר חשובים ומהותיים".
עוד כותרות ב-nrg:
חגי לוי יצר את אחת הסדרות הטובות באמריקה
חברים מגלים: הצד האפל של רובין ויליאמס
מיקי רוזנטל מזכיר לנו למה אנחנו פראיירים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הטלפון שלו מוצף באינספור הצעות מגונות מנשים - סמסים, תמונות והודעות קוליות מבחורות שהתאהבו בו דרך התוכנית ורואות בו מודל של גבר מחוספס אך רגיש; אם תרצו, המאצ'ו החדש. אבל בעולם שלו עכשיו, הוא אומר, יש מקום רק לבחורה אחת.
"כשאני אוהב מישהי, אני אוהב רק אותה. לא מעניינות אותי בנות אחרות. אני הכי טוטאלי בעולם, ממקד את כל תשומת הלב שלי באישה שמוכנה להיות לצידי. אין מראה יפה יותר מלראות בעיניים של מישהי שהיא אוהבת אותך. אמא שלי לימדה אותי תמיד לאהוב ולכבד נשים, זה הדבר הכי חשוב בקשר בין גבר לאישה. מבחינתי נשים הן פאר היצירה".
הוריו התגרשו כשהיה בן 11. "את ההשפעות של זה אני רואה עד היום, ואחת מהן היא שאני רוצה להתחתן פעם אחת, כמו שצריך. היתה לי אקסית עם הורים גרושים, שלקחה את זה לכיוון של 'נישואים זה לא סוף העולם'. היא היתה אומרת, התחתנת ולא טוב לך? מקסימום אפשר להתגרש.
"אבל אני מסתכל על זה מכיוון אחר. אני מאוד קפדן, וברגע שאני עם בחורה ולא רואה את עצמי מתחתן איתה - אני לא נשאר שם. לפעמים אולי אני מקבל את ההחלטות האלה מהר מדי, אבל זה משהו שאני עובד עליו עכשיו. מערכת יחסים זו עבודה קשה".
אלדד נולד ב־1983 ביישוב גני טל שבגוש קטיף - קילומטר מחאן יונס, "שני קילומטרים מחוף הים הכי יפה בארץ. כבן להורים דתיים־לאומיים חונכתי על תורה ועבודה. בגיל שש התחילו אצלי שאלות כמו למה אני צריך ללכת לבית הכנסת במקום לצאת ולשחק בחוץ. יש לי נפש חופשייה, והיה לי קשה להסתדר עם המסגרת של שמירת שבת ומצוות.
"יצאתי למחנות קיץ בבני עקיבא, עם חברים וחברות מכל הארץ. שירים, ריקודים, התנסויות רומנטיות ראשוניות. אבל לא הלכנו רחוק מדי, זה היה הכל בגבולות המגזר הדתי. לא הגענו שם לזיונים, למרות שתמיד הייתי בודק את הגבולות ומנסה לצייר לי גבולות משלי, כמו בכל מקום שאני הולך אליו. אפילו בבית האח בדקתי את הגבולות, אפילו שהיה להם קשה עם זה. אני לא אוהב לקבל דברים כמובן מאליו".
אחר כך נשלח ללמוד בישיבה־פנימייה המדעית כפר בתיה. "בשלב הזה של חיי כבר הייתי כבר די חילוני, לא שמרתי שבת וכאלה, אז המורים אמרו: לא בבית ספרנו. אחרי שנה הלכתי לעשות תיכון אקסטרני וסיימתי בלי תעודת בגרות. כפי שאנחנו רואים היום - בגרות לא לוקחת אותך לשום מקום".
גם במסגרת הצבאית לא השתלב בקלות. הוא החל את דרכו כלוחם בנח"ל, אבל עזב כעבור שמונה חודשים. "הייתי קצת יותר מדי דעתן וחכמולוג, וצבא הוא מערכת מאוד נוקשה, בלי מקום ליצירתיות ולדעה חופשית. היו לי חילוקי דעות עם המ"פ, הייתי קצת חצוף, ולכן העבירו אותי ליחידה אחרת".
הוא נשלח ליחידת הטייגרים, יחידת סיור בחטמ"ר צמח, עבר קורס נהיגה על האמר והחל לעשות פטרולים בגבול ירדן. "היה לי קצת משעמם, הרגשתי שאני לא תורם למדינה, וביקשתי להיות לוחם באזורי לחימה. אחרי עשרה חודשים הם הסכימו, והעבירו אותי לגדוד הבדואי, בתפקיד נהג של הסמג"ד. זה אומר מבצעים ברפיח, חדירות מחבלים. הייתי הלוחם היהודי היחיד בגדוד שהוא לא קצין או בקבע.
"היתה לי שנה וחצי של עשייה. עברנו שם דברים קשים מאוד, אבל יצאתי בהרגשה שתרמתי את חלקי למדינה".
אחרי השחרור עבד ביחידת כוננות של גוש קטיף מטעם משרד הביטחון, ואז יצא לחפש את עצמו בעולם. "גרתי המון זמן בחו"ל - בערך חצי מהזמן שלי מאז השחרור לא הייתי בארץ. הייתי מקבל הצעת לעבודות זמניות מחברים שעבדו בחו"ל, נוסע לעשות כסף, חוזר, עובד קצת בארץ, ואז בא לי עוד שיגעון ושוב נסעתי לחו"ל. אני בחור צעיר שבא לו ליהנות מהחיים, וזה מה שעשיתי. אני מאחל לכולם ליהנות כמוני".
למה לא חיפשת את עצמך בארץ?
"בארץ לא היה לי הכי פשוט. זה לא שחיפשתי לברוח, אלא יותר הלכתי לאן שהרוח לקחה אותי. באמת. גרתי תקופה בקנזס, מכרתי צעצועים בקניונים. האמת, אני חרא של איש מכירות, אבל במקרה הזה הילדים משכנעים את ההורים לקנות, אז זה יותר פשוט. חוץ מזה שאני טוב עם אימהות".
אחרי עוד ניסיון קצר בארץ הוא המשיך ללונדון, הפעיל דוכן למכירת מדבקות כיסוי לאייפון בשוק של קמדן טאון, וכשלא הצליח, נסע צפונה למנצ'סטר, ויחד עם שני חברים הקים עסק של שש עגלות למכירת צעיפי פשמינה ברחוב.
בין כל נסיעות העבודות בעולם גם הספיק לנסוע עם האקסית לטיול במזרח ולהשלים טיול ארוך בדרום אמריקה. "בגלל שהמראה שלי לא מסגיר אותי, התחברתי בקלות לכולם. רק כשנעלתי סנדלי שורש ידעו שאני ישראלי. הכרתי חבר'ה מכל העולם, שיודעים על ישראל רק ממה שמראים להם בתקשורת, ועשיתי להם סוג של הסברה.
"היו הרבה מסיבות, טיולים, טראקים. על רוב החוויות אני מעדיף לא לספר בעיתון. באמת שאני יכול למלא כמה ראיונות על כל התקופה הזאת, אבל מה שקורה בדרום אמריקה נשאר בדרום אמריקה, ומי שטייל שם יכול להבין למה".
ולחשוב שהיית דתי פעם.
"אני אוהב ומעריך את הדת, אבל רואה גם דברים אחרים. כרגע יותר כיף לי לעשות את הדברים שלי. אני חושב שיש אלוהים, וכמו שאני רואה את זה, הוא נתן לנו קווים כלליים וקווים פרטניים. אני משתדל ללכת על הקווים הכלליים - 'ואהבת לרעך כמוך', כיבוד אב ואם וקיום מצוות שבין אדם לחברו - ופחות על מצוות שבין אדם למקום, כמו שלוש תפילות ביום או שמירת שבת. אמא שלי חינכה אותי על ברכי המשפט 'דרך ארץ קדמה לתורה' - קודם תהיה בן אדם, ואחרי זה תהיה דתי. אפילו צעקתי את זה על עינב (בובליל) בבית".
ל"אח הגדול" נכנס עם סטריאוטיפ "המתנחל", אין שום דרך להתעלם מזה והוא גם לא רוצה. טוב לו עם זה.
"שתי סיבות הביאו אותי לתוכנית. הראשונה טיפה אגואיסטית, והיא לעשות לביתי, להתפרסם - תמיד אהבתי טלוויזיה, זה עולם שמושך אותי, לפני או מאחורי המצלמה. המטרה השנייה קצת יותר חשובה - והיא להראות שיש מתיישבים שפויים. בתקשורת אוהבים להציג אותנו כשונאי ערבים, שמסתובבים עם עוזי וחולצות פלנל ומחפשים רק להרוג ערבים. זה לא ככה. מתיישבים הם כמו הקיבוצניקים של פעם - אנשים שבאו ליישב את המדינה. המדינה שלחה אותנו לגור בגוש קטיף ולהפריח את השממה. זה חלק מארץ ישראל, הכל שלנו - מאילת ועד מטולה, עם כל מה שבאמצע".
בעת ההתנתקות הוא היה בן 22, צעיר מלא להט, שהצהיר בראיון לתקשורת כי לא יעשה עוד מילואים, שלא יחגוג את יום העצמאות, ושהדגל שלו יהיה בצבע שחור במקום לבן. "זה היה ביום של הגירוש, אתה יודע. ברגע כזה אתה לא חושב כל כך בהיגיון. הבנתי די מהר שזו לא רק המדינה, אלא שהיו אנשים ספציפיים שגרמו לדבר הזה לקרות, כמו אריק שרון והיועצים הנחמדים שלו".
זמן קצר אחר כך, קיעקע על כתפו את הכיתוב "לא נשכח ולא נסלח", ובהמשך קיעקע על הזרוע גם את שם היישוב שלו, גני טל, בצורת מפת ארץ ישראל. גם היום הוא מדבר על "המדינה שבגדה בנו".
"שלחו אותנו לגור באתר קרווילות. אמרו שיצאנו מזה מיליונרים, אבל בפועל קיבלנו פיצויים שמגיעים לעשרה אחוז ממה שקיבלו מגורשי ימית, זה לא מספיק להרבה.
"יש לי המון ביקורת על המדינה. איך אתאושש מהגירוש מגוש קטיף כשחברים שלי עדיין גרים בקרווילה? המדינה היא זו ששלחה אותנו לשם, ואז הוציאה אותנו. אני חושב שאריק שרון עשה את זה רק כדי להסיט את תשומת הלב מפרשת האי היווני. הוא הבין שהישבן שלו בסכנה, והיועצים הנחמדים שלו ייעצו לו שזו הדרך להיפטר מהתיק. אחרת הוא לא היה עושה דבר כזה, הוא הרי חרת על דגלו 'דין נצרים כדין תל אביב'.
"לפני הגירוש דאגו לפמפם בתקשורת שלכל מתיישב יש פתרון וכל החרא הזה, אבל אלה שטויות במיץ. מחצית מהמפונים עדיין לא עברו לבתי קבע, המדינה לא דאגה להם. לא מדברים על זה עכשיו, כי התקשורת בארץ שמאלנית מדי".
אתה עדיין לא חוגג את יום העצמאות?
"ברור שכן. מה שאמרתי בזמן הגירוש נאמר באחת השעות הכואבות בחיי. מאז כבר המשכתי הלאה. גם הייתי מוכן לעזוב את 'האח הגדול' ולהתגייס ללחימה בעזה, אם היו קוראים לי. בסופו של דבר, אין לנו ארץ אחרת".
מה היחס שלך לפלשתינים ברצועה, שהיו שכנים שלך במשך הרבה שנים?
"גדלתי איתם בדו־קיום עד גיל 6. הזיכרון הראשון והיחיד שלי מחאן יונס הוא מהיום שהלכנו לבית של הפועל של אבא שלי, מחמוד, ואבא לא הירשה לי לאכול את הסוכריות שנתנו לי, כי הן לא היו כשרות.
"כל עוד הם חיו איתנו בשלום לא היתה שום בעיה. מרגע שהתחילה האינתיפאדה הראשונה, מרגע שהם ניסו להתחיל להרוג בנו, התחילו הבעיות. אני לא מאמין בכל ההסכמים שרוצים לעשות פה, שתי מדינות לשני עמים וכאלה. זה לא הגיוני ולא ריאלי. אם מישהו מעזה רוצה לבקר את חבר שלו מרמאללה או משכם, איך אני יודע שבדרך הוא לא יעצור בתל אביב?".
מה דעתך על סיום המלחמה האחרונה בעזה?
"המלחמה האחרונה רק העצימה את ההבנה שלא יצא לנו שום דבר טוב מהגירוש. איך אתה יכול לדבר עם תנועה שחרתה על דגלה להשמיד את מדינת ישראל? כרגע בלתי אפשרי לחיות איתם בדו־קיום. תראה מה גילו במלחמה הזאת - את כל המנהרות שהם חפרו רק בגלל שאנחנו יושבים על התחת ולא עושים כלום, בגלל שלאף אחד אין ביצים להתחיל לחסל את כל מי שפוגע בנו.
"אנחנו צריכים להיות הרבה יותר אסרטיביים. מה עם קצת יוזמה? יש לנו בנק מטרות מפה ועד הודעה חדשה, אז למה לא לחסל אחד אחד את כל ראשי חמאס? למה לשבת כל הזמן ולחכות? ואז הבן אדם הצעיר מעזה בן ה־17, שחושב אולי להצטרף לחמאס, פתאום יחשוב פעמיים ואולי אפילו יוותר אחרי שיראה איך חיסלו את החבר שלו".
אז אתה בעד עונש מוות למחבלים?
"כן, כמובן".
ומה חשבת על היהודים ששרפו למוות את הנער מוחמד אבו חדיר? הרי הם גם מחבלים.
"הייתי מעדיף שלא תשאל אותי את השאלה הזאת. אני לא מכיר את המקרה הזה טוב, לא יכול לענות לך. אין ספק שצריך למצות איתם את הדין".
אחרי הפינוי מגוש קטיף התגורר אלדד תקופה קצרה בירושלים, ואז התבסס בתל אביב, אולי העיר הכי שמאלנית בישראל. "זה לא שהלכתי ברחובות וצעקתי, 'אני מתיישב נורמלי, בואו תכירו אותי', אבל זה תמיד היה מתגלגל לשם, בגלל הקעקועים. ואז אמרו לי, 'וואלה, לא ידענו שיש אנשים כמוך. ראינו רק איך מראים אתכם ב"ארץ נהדרת'".
לפני שנכנס לבית האח הגדול עבד כמנהל שיווק של אתר באינטרנט, שמספק לישראלים הצעות עבודה באוסטרליה. בבחירות האחרונות הצביע לבית היהודי, אבל הוא תומך בתחבורה ציבורית בשבת. והוא גם מבלה הרבה במסיבות גייז.
"אלה המסיבות הכי טובות. אני חושב שכל אדם זכאי לאהוב את מי שהוא רוצה, כל עוד זה לא נעשה בכפייה. אם שני גברים אוהבים זה את זה, מגיעות להם כל הזכויות, בדיוק כמו זוגות של גברים ונשים. זה הכי הגיוני בעולם. יש 1,500 מינים בטבע שמפגינים הומוסקסואליות, אז מי יחליט שזה לא כדרך הטבע? אהבה בין בני אדם היא דבר יפה, והמגדר לא משנה".
מה אתה חושב על החרדים?
"אני חושב שגם החרדים וגם הערבים צריכים לתרום כמונו, אם הם רוצים לחיות איתנו, כי הכל נופל על מעמד הביניים. זה חייב להשתנות. שילכו לעשות שירות לאומי. למשל בבתי החולים שקורסים או בבתי הספר, להוריד לחץ מהמורים. מבחינתי, שייקחו אדמות ויגדלו פרדסים וייתנו את האוכל ישר לעניים. יש המון כוח אדם שלא רק שהוא לא מנוצל, הוא בעיקר מנצל אותנו, את האנשים שעובדים ומשרתים ומשלמים מס הכנסה".
נשמע כמו פוליטיקאי.
"ברגע שיכירו אותי וארגיש שיש לי תמיכה רחבה ושאני באמת יכול לשנות דברים, אשמח להיכנס לזה. לא הייתי הולך להיות שר אוצר, כרגע מעניינים אותי יותר חינוך וחברה. אני מאמין שהסכסוך הישראלי־פלשתיני לא יסתיים בקרוב, ולכן אנחנו צריכים לטפל בנושאים החשובים ולא להתרכז רק סביב הביטחון".
מה היית משנה בחינוך?
"כשמורה נכנס לכיתה, הילדים צריכים לעמוד ולהגיד לו בוקר טוב, ולא להתעסק עם פלאפונים כל היום. בכלל, צריך לשים דגש על חינוך לערכים. מורים לא מרוויחים היום מספיק כסף, ולכן לא מגיעים למערכת האנשים הכי איכותיים.
"אני רוצה שילדים לא יסתובבו עם סכין. שמורים לא יפחדו להגיע לבתי הספר. שהורים יפסיקו לריב עם המנהל או המורה. זה נובע מהמון זבל שמשדרים לנו בכל מקום - בסלולרי, בטלוויזיה או בקולנוע. לאט לאט אנחנו מאבדים את הדברים שהביאו אותנו לכאן, את הערכים שלנו, את אהבת הארץ, את כיבוד בני האדם".
אבל עוד לפני הפוליטיקה, הוא חושב על טלוויזיה. "זו השאיפה האמיתית שלי. אני רוצה ללכת לכיוון של טלוויזיה קצת אחרת. אולי משהו בסגנון הראיונות שעשיתי בבית האח הגדול".
הרומן שלו עם "האח הגדול" התחיל כבר בעונה הקודמת. הוא הגיע להיבחן באודישנים, אבל לא הגיע לשלבים הסופיים. בהמשך הוזמן לשמש סטטיסט במשימת הבית המזויף, ובמשך כשבוע שיחק כדייר בבית השני, בניסיון לעבוד על הדיירים שמתנהל בית נוסף מקביל אליהם. "כשיצאתי משם בשנה שעברה, אף אחד לא זיהה אותי, אולי חוץ מחברים שלי".
ואז, בתחילת העונה האחרונה, הציעה לו ההפקה להיכנס לבית. למרות שהיה הפייבוריט הגדול לזכייה, סיים שני, בסופו של דבר. עד עכשיו הוא לא יודע איך זה קרה, "אולי הבאזז הטבעוני של טל סידר לה ניצחון, ואולי כי הלכתי ודעכתי ככל שהעונה התקדמה, והגעגועים לקארין התעצמו".
נראית משועמם לקראת הסוף.
"נכון, כי היה משעמם בבית. בהתחלה הייתי יותר מתלהם ויותר עצבני, אחר כך התעייפתי. בסוף העונה כבר לא היה שום דבר מהותי שהפריע לי, ולכן בחרתי לשבת בצד ברוב הוויכוחים. אחרי שמנחם בן הודח, כבר לא היה לי מה לעשות. אני לא מחפש ויכוחים, ואני לא אתחיל סתם לצעוק על כולם".
עכשיו הוא מנסה להתמודד עם מעמדו החדש. חי כמו טאלנט, נפגש עם אנשים, שומע הצעות עבודה, עושה חלטורות לעסקים של חברים שלו, מתארח קצת בתוכניות של "קשת", ומנסה להחליט מה הלאה. כולם מזהים אותו ברחוב, מתעניינים לגבי הזוגיות שלו ומבקשים תמונה משותפת או ברכה לבר מצווה של הבן־דוד. "אני מופתע מסדר הגודל של הדבר הזה. לא ציפיתי לכל כך הרבה אהבה ופרגון. לא ידעתי כמה התוכנית הזאת גדולה וכמה רעש היא עושה בחוץ.
"בינתיים אני עונה לכולם, מצלם ברכות מזל טוב, מסכים לכל תמונה שמבקשים ממני. אנשים ברחוב מקסימים ומפרגנים, איך אפשר להגיד לא? מבחינתי It comes with the territory. אני מפורסם, אנשים ניגשים אלי ברחוב, ואם הם יאהבו אותי אז ייקחו אותי לתוכניות. לכן אני מנסה להחזיר אהבה לכולם".
פעם היה צריך כישרון מיוחד כדי להתפרסם, היום מספיקים כמה שבועות ב"האח הגדול".
"אין מה לעשות, זה שהעולם שלנו מידרדר מוסרית זה לא משהו חדש. אבל זה לא שרציתי להיות מפורסם רק בשביל להיות מפורסם, אלא כדי להרגיש שעשיתי משהו. ששיניתי משהו. שיש לי דברים להגיד, ואני רוצה שישמעו אותם.
"עזוב את זה שאני אוהב טלוויזיה, אני באמת רוצה לעשות משהו אחר עם הפרסום שלי. אני לא רוצה שבעוד שנה־שנתיים יסתכלו עלי ויגידו, 'הנה עוד פליט ריאליטי שנעלם'. אני באמת רוצה משהו אחר, לטווח ארוך. אעשה כמיטב יכולתי שזה יקרה".
ואם לא?
"אם לא, אחזור לחיים הפשוטים שהיו לי לפני זה. גם מהם נהניתי לא מעט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם