איך מתמודדים עם אובדן של ילד?
בטון מאופק ובעין רגישה מלווה הסופר ניקולא פארג את גיבור ספרו "עוד תראה" לאורך מסע שתחילתו במותו הטרגי של בנו היחיד וסופו בתקווה לנחמה ולחיים חדשים
עוד כותרות ב-nrg:
• אימפריית הפשע: התסריט הכי טוב הוא המציאות
• מטורף: טום קרוז תלוי בין שמיים וארץ
• כנסו לקבל כרטיסים במתנה למשחקי הפסטיגל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הכנות המצמיתה הזו, של הורה המספר על בנו המת, היא הכוח המניע של "עוד תראה", ספרו השמיני של הסופר הצרפתי ניקולא פארג. האב השכול, שאיבד את בנו היחיד קלמון בתאונת מטרו טיפשית שנסיבותיה המלאות אינן ברורות לגמרי, מגולל את סיפור חייו הקצרים בתמונות קצרות. אך יותר משהוא בוחן את חייו של הילד, תלמיד כיתה ז' שהחל להיכנס בצעדים מהוססים אל גיל ההתבגרות, הוא בוחן את עצמו. את מערכת היחסים שלו עם בנו.
את הדברים שהשתבשו בדרך, את הדברים שאפשר היה לתקן אלמלא נפסקו חייו של הילד ברגע אחד, בלתי צפוי וחסר תוחלת. "איך יכולתי להיות תמים כל כך, ובעיקר אידיוט מספיק כדי להתעצבן?" שואל את עצמו האב שוב ושוב כשהוא נזכר במרידות הילדותיות של קלמון, ב"פזמונים המטומטמים והריקים האלה", בבחירות האופנתיות שלו, בחברים שבחר לעצמו: כל הדברים שהצליחו להוציא את אביו מכליו, לגרום לו להרגיש שאיבד את בנו אהובו. עד שהגיע האובדן האמיתי, הנצחי, שהכניס את הוויכוחים עם קלמון המתבגר לפרופורציות הראויות. רגע אחד מאוחר מדי.
המונולוג של האב נמשך לאורך כל עמודי הספר, מלווה אותו מטקס האשכבה, דרך השינה הטרופה שמגיעה בימים שאחריהם, החזרה לשגרת העבודה והעזיבה המהירה שלה ועד לסוף המפתיע. מתחת לכל אלה מפעפע רובד נוסף וטעון לא פחות: המתח הגזעי והדתי בצרפת מופיע כמעט בכל עמוד בספר, צף ועולה דרך דבריו של האב — בתחילה באופן לא מודע, ובהמשך באופן מודע
המבט המכליל על המהגרים המוסלמים כגוף אחד, חבורה של "באכרים" חסרי פנים ושם, משתנה בהדרגה והופך עם התקדמות העלילה למבט אחר, מאוים פחות. השינוי הזה מתאפשר בזכות מפגש בלתי צפוי של האב עם אישה כהת עור, מפגש שממנו תיפתח אפשרות של נחמה, ואולי אפילו אהבה חדשה.
עבור האב, השבועות שלאחר מות הבן הם מסע: מסע של זיכרונות, בחינה עצמית והכאה על חטא, כמו גם של תיקון והתמודדות. לבסוף, הופך המסע הפנימי למסע של ממש — ליעד מוזר ובלתי צפוי. פארג מלווה את גיבורו לאורך המסע בטון מאופק ובעין רגישה שדבר אינו חומק ממנה, כולל חסרונותיהם של גיבורו ושל בנו המת. כמו גיבוריו, גם הספר אינו מושלם: המונולוג הכן והאמיתי מופר מדי פעם, בעיקר לקראת סופו של הספר, בהבלחות מתקתקות ולא אמינות במיוחד של קיטש. ייתכן שהמתיקות הזו הכרחית כדי לבלוע את הגלולה המרה של הספר וכדי למלא, ולו במעט, את החלל שנפער בחייו של האב לאחר מות בנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם