שחור זה יפה: המחאה של איריס אליה כהן
במדור "שיר השירים", יבחר רן יגיל שיר אחד הנראה לו היפה ביותר, המעניין ביותר, המייצג ביותר, האקטואלי ביותר, וייתן לו פרשנות קצרה בלוויית שאלות. והפעם: שיחה עם המשוררת והסופרת איריס אלִיה כהן בעקבות השיר "שעון חורף"
אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי
שְׁחַרְחוֹרֶת, זֶה רַק
הַלֵּב שֶׁמַּקְדִּים
לְהַחְשִׁיךְ
אֲפִלּוּ בַּקַּיִץ, עֵת מַסְמִיךְ
הַתַּמוּז וְהָאוֹר
מְהַלֵּךְ עַד לֵילוֹת
גְּבַהּ צַוָּאר
נוֹקֵף בִּי הַלֵּב
שָׁעָה אַחַת
קֹדֶם.
עוד כותרות ב-nrg:
• חגיגה פרועה של פלוצים ומעשי קונדס
• הלהקה השבדית שתומכת בישראל
• משפחה טובה באמת טובה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני מספר שנים נכנסתי לבלוג הסופרים "בננות", ומצאתי שם טקסט תחת הכותרת "גם הפורנו שחור – סיפור ברוורס". קראתי והתרשמתי מאוד מהכישרון. מאז הפכה כותבת הפוסט לסופרת בעלת שני רומנים שהופיעו ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד" – "מכּתוּב" ו"דושינקא, נשמה". שניהם זכו להצלחה בקרב קוראים ולביקורות אוהדות. הראשון זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים, ואילו השני היה מועמד לפרס "ספיר".
איריס אליה כהן שייכת סוציו-ספרותית לגל הגדול של כותבים צעירים ממוצא מזרחי השמים את הזהות האתנית שלהם בלב הכתיבה שלהם בכוונת מכוון, מתוך כאב וגאווה ואושר, ומתוך רצון לשינוי ולמהפכה. אלה פרצו בגל גדול לחיינו משנת 2000 צפונה. במרכז היצירה שלהם לא רק טיפוח הזהות המזרחית, אלא הצבעה על קשר עמוק אל התרבות הערבית שאולי יכול לפתור את הסכסוך.
כעת פנתה לכתוב שירים ולהוציא ספר שירה בשם "שחרחורת" (הוצאה עצמית). השיר שלפנינו משאיר את הכותבת תחת כותרת אותם נושאים, אבל הטיפול בהם הוא יותר חסכני ולירי.
השיר מתחיל בציטוט מן המקורות, שיר השירים: "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתי השמש". במקום הטון המקראי המתנצל על היותך שְׁחור עור, בוחרת הכותבת לחשוף בשורות הבאות את מִיהותה בפנינו. זה הלב שלה שיש בו רגש רב, גם עצב, הוא שחור במהותו, הוא מקדים להחשיך. הקומוניסטים נהגו לומר, הלב הוא אדום. אצל איריס הלב הוא אפל ושחור במובן החיובי. כלומר "שחור זה יפה", כמאמר מלקולם אקס, שחור זה רגיש.
לא מזמן נכנסנו לשעון חורף. כעת החושך נופל עלינו כל כך מוקדם. אומנם השיר מפנה את פניו אל הקיץ, אך עד כמה יפה הוא מדגיש בעדינות את חילופי העונות, את מעבר הזמן, ובעיקר את מצב רוחה של הדוברת שעל אף היותו מלנכולי בכל עונות השנה הוא נותר סֵיסמוגרף של רגש. דפיקות הלב ממש נשמעות לקורא בקצב של הדקות שחולפות. ואיזה צירוף יפה זה "מסמיך התמוז" המהדהד כנעניות של האל תמוז, אל הפריון במיתולוגיה המסופּוטמית.
פניתי לאיריס אליה כהן כדי לשאול אותה מספר שאלות על התחושתי, על האישי ועל אקטיביזם חברתי, ואיך חיים עם לב כל כך רַגָּשׁ.
כתבת בעבר שני ספרי פרוזה, שני רומנים ליריים חברתיים מצליחים: "מכּתוב", ו"דושינקא, נשמה". מה גרם לך לפנות אל השירה שקְהלה כל כך מצומצם?
"אקדים ואומר שאני בן אדם מאוד רגשי. (ורגשני. אבל זה לא קשור). כך, אני קודם כול כותבת, ורק אחר כך חושבת, ועוד הרבה אחר כך, מבינה. כלומר, כתיבת השירה קרתה מאליה. באופן לא מודע ובלתי מתוכנן לחלוטין. היו ימים שבהם פגשתי שורות פרוזה, והיו ימים שבהם פגשתי שורות קצוצות ומהודקות, שרק בדיעבד הבנתי שהן שורות שיר. כך או כך החלוקה בין פרוזה לשירה עדיין אינה נהירה לי. אני חושבת שהפרוזה שלי די לירית, והשירה שלי די פרוזאית. ואוסיף: למרות שקהל הקוראים הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה הספרותית, חשוב מאין כמותו, אני לא חושבת שגודלו והיקפו יכולים או צריכים להשפיע על סגנונה ומאפייניה".
לדושינקא, נשמה יש גם פסקול
מכתוב: אהבת ספר ותשוקת ספרות
השירה שלך היא מידתית ומעודנת, אם כי יש בפירוש גם מחאה אישית נוקבת, למשל, נגד חברת החשמל או נגד ההוצאה לפועל. בחרת לקרוא לספר שלך "שחרחורת". איך את רואה את האקטיביזם האלים של המשוררים המזרחים בשירה כיום?
"אני מסתייגת מן המונח 'האלים' שמוצמד לשירה המזרחית הצעירה באופן תדיר. אני הייתי מכנה את האקטיביזם של אחיי המשוררים המזרחים(קיסר, חסן, חכימי, חתוכה) כנחוש מאוד, לעיתים זועם, מאוד מודע לעצמו, לפעמים פורץ גבולות, אך באופן כללי מאוד מבורך. מבורך לא רק מן ההיבט החברתי מזרחי (העלאת המודעות לפרשת חטיפות ילדי תימן, למשל. או נחשלות הפריפריה הגיאורפית של מדינת ישראל, שרובה ככולה, מזרחית), כי אם גם מן ההיבט התרבותי ספרותי. החבר'ה הצעירים האלה אחראים למהפכה אדירה שמתרחשת בימים אלה בשדה הספרות העברית. הם הצליחו להשמיע ולהנגיש לקהלים עצומים בגודלם, קול פואטי חדש, שונה, רהוט, חכם מאוד, שאותי באופן אישי מרתק ומטלטל".
בשירה מודרנית, לצערי, פעמים רבות שירת נוף נחשבת לעסק נחות, אבל אצלך בהרבה מן השירים מופיעה התאנה? איך את רואה את הקשר שלך אליה? ובכלל השירים מרבים בשימוש בצמחים ובעצים, מדוע?
"אפשר שגם המשוררת היא תבנית נוף מולדתה. גדלתי כילדת טבע ועד היום הצמחייה סביבי היא חלק מרכזי, יומיומי, חשוב ביותר, בחיי, ואין פלא שעצים רבים מצאו להם
רבים מהשירים הרגישים סבּים סביב המשפחה: אבא בעיקר, אך גם אמא, ילדים, בן זוג, סבא וסבתא והיות אֵם. האם את רואה עצמך כמשוררת התא המשפחתי ואיך משתלב הרצון לשמור על הקיים עם הרצון למחאה?
"יעלי כרמי, קוראת נדיבה וחכמה, כתבה לי שהספר 'שחרחורת' מדמה הליכה לאורך מסדרון הבית, כשמפעם לפעם מציצים ממנו אל חדר הילדים, ואל חדר האורחים, ואל חדר השינה של ההורים. ומן המרפסת, אני מוסיפה, נשקפים הגן ונופי הכרמל. גם המחאה בספר הזה היא מחאה משפחתית מאוד, שקשורה באופן אינהרנטי למותו של אבי ולקריסת התא המשפחתי".
בחלק מן השירים יש טון חרישי של תפילה ופרפראזות מקוריות על לשון המקורות. מה מקום האלוהים בחייך ובשירייך?
"כתשובה לשאלה הזו אביא שורות שיר שכתבתי לאחרונה:
"אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי גַּרְגֵר/ רִמּוֹן אֶחָד הַמְּמָאֵן לְהִבָּתֵק מִן הַקְּלִפָּה/ אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי הָעֵשֶׂב, בֶּאֱלֹהֵי הַגַּלְעִינִים/ הַמֻּכְמָנִים בִּבְשַׂר הַפְּרִי, בֶּאֱלֹהֵי
הַתְּאֵנִים, בֶּאֱלֹהֵי פְּרִיחַת הַתַּפּוּחִים/ בַּגַּן, בֶּאֱלֹהֵי הָאֲדָמָה עַצְמָהּ הַחֲמִימָה
הָאַכְזָרִית, בֶּאֱלֹהֵי הַקֹּר, (תּוּכַל לִסְגֹּר/ אֶת הַחַלּוֹן?) בֶּאֱלֹהֵי הַתֹם אֲנִי מַאֲמִינָה
בֶּאֱלֹהֵי הַטּוֹב, הָרַע, בֶּאֱלֹהֵי הַמְּכֹעָר וְהַנִּסְעָר/ בֶּאֱלֹהֵי מְנוּסַת הָאַיָּלוֹת, הַצִּפֳּרִים הַנַּעֲלוֹת/ בֶּאֱלֹהֵי דִּמְעוֹת הַתַּנִּינִים, בֶּאֱלֹהֵי הַכָּאן/ וְהֶעָבָר אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי
הַזְּמָן וְהַשָּׁנִים, בֶּאֱלֹהֵי הַהֶרְיוֹנוֹת/ אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי הַהַפָּלוֹת,
בֶּאֱלֹהֵי הַיְּלָדִים (וּבְכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר/ קָדְמוּ לָהֶם) בֶּאֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים, הָעֲרָבִים
בֶּאֱלֹהֵי הַשֶּׁקֶט בַּמִּזְרָח אֲנִי /מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי הָאֲהָבוֹת/ בֶּאֱלֹהֵי הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלְּךָ וְהַתְּשׁוּבוֹת/ וּבַקְטַנִּים וּבַפְּשׁוּטִים בַּמֻּפְרָכִים/ בֶּאֱלֹהֵי הַקְּצָת וְהַמְּעַט הַרְבֵּה
אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי הַנִּצְחוֹנוֹת, הַחֲטָאִים/ וְהַשְּׁקָרִים וְהַשִּׁירִים, בֶּאֱלֹהֵי הַכַּדּוּרִים
הַנְּכוֹנִים, בֶּאֱלֹהֵי הָמַחְשַׁכִּים/ וְהַלֵּילוֹת אֲנִי מַאֲמִינָה/ בֶּאֱלֹהֵי הַחֲלוֹמוֹת בְּעֵת שֵׁנָה
וּבְהָקִיץ אֲנִי מַאֲמִינָה / בֶּאֱלֹהֵי הַבֶּהָלוֹת וְהַפְּחָדִים, בֶּאֱלֹהֵי
הַצְּעָדִים שֶׁלִּי הוֹלְכִים /קְרֵבִים מִתְעוֹרְרִים/ בֶּאֱלֹהֵי הָאוֹר הַנָּח עַל הַסְּפָרִים/ עַל הַבְּקָרִים אֲנִי מַאֲמִינָה / בֶּאֱלֹהֵי הַמְּחִילוֹת וֶאֱלֹהֵי יְמֵי/ הַכִּפּוּרִים, יַלְדִּי/ אֲנִי מַאֲמִינָה".
מדוע בחרת להוציא את הספר שלך בהוצאה עצמית ולגייס כסף דרך "הדסטארט"?
"אני חייבת להודות שההחלטה ללכת על פרויקט ההדסטארט הייתה די אימפולסיבית ולא מחושבת. התבוננתי בפליאה ובשמחה בהצלחת הפרויקטים של משוררי 'ערס-פואטיקה', שהזכרתי קודם, וחשבתי לעצמי, למה שלא אנסה גם אני. קיוויתי שקוראי הפרוזה שלי יאמינו בי, ויתמכו, ולמרבה אושרי, זה אכן קרה".
אקו"ם