"בוקסרפינג": המפגש הביתי שישנה את חייכם
החברה הישראלית שכחה איך לנהל שיח אישי ואמיתי. "בוקסרפינג", היא יוזמה חדשה, שמפגישה אנשים זרים לחלוטין ומאפשרת להם לקיים דיון אינטימי דרך הספרות ויוצאת "נגד מגמת הניתוק"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יש שיקראו לקבוצת האנשים שיושבים מסביב לשולחן פלצנים, אליטיסטים, היפים וסטלנים, אך אם מתבוננים מקרוב על התופעה אפשר לזהות את הסוד שגורם לה לגדול: להכיר אדם דרך טקסט שבחר להביא זה כנראה הדבר הטבעי ביותר שקיים בעידן של הסמארטפונים והרשתות החברתיות. מלבד זאת הטקסט הוא לא רק כרטיס הביקור של המשתתף בבוקסרפינג, אלא גם משמש כבסיס ונושא לדיון מרתק שנקלט במוחותיהם של שאר המשתתפים בדרך שאף פעם אינה משעממת.
בזמן שהמנות מוגשות והקשר שלהן לטקסטים מפוענח (למשל: הרוקי מורקמי לצד סלט וואקמה וקרוקט עם גזר וטופו), מתפזר מסך העשן שבין הזרים וכך גם המבוכה. גם אם מדובר בכמה שעות, נוצרת אווירה אינטימית בין המשתתפים, כשהרעיון שעומד בבסיסו של הבילוי הלא רגיל הוא להגיע למפגש כדי להקשיב לאנשים שאין לך דרך אחרת להכיר.
חשוב לציין שלא כל ה"סרפים" (מפגש בוק-סרפינג מכונה "סרף") מתרכזים באוכל, ושלא לכולם יש בכלל נושא. בסרף רגיל, המשתתפים מוזמנים להביא כל טקסט שעולה על דעתם באופן חופשי ואקלקטי. בסרפים בעלי נושא הם משתמשים במילה מרכזית מסוימת (אהבה, אוכל, מים, מין, צחוק...) כדי לצמצם או לכוון את סוג הטקסטים שיובאו. כך או אחרת, האישי והספרותי מתמזגים במפגשים הללו דרך הטקסטים שנעים בין רשימות-קניות, מכתבי אהבה, סטטוסים ב"Facebook", ערכים מ"ויקיפדיה" ועד לפרנץ קפקא, יונה וולך או מעשיות ברסלב ופרקים מהתנ"ך.
מלבד החשיפה לאנשים ולטקסטים לא מוכרים, ההשתתפות בבוקסרפינג מאפשרת לחברי הקהילה לנוע בחללים מגוונים מאוד. המפגשים נערכים בוילות ענקיות, גגות, ברחוב, בחדרים של מעונות סטודנטים, בבארים, פארקים, סטודיו של מוזיקאים, בית קפה עם בובות ללא ידיים ובלוני גז בחלון הראווה, חומוסייה בפלורנטין, פנטהאוז או מספרה שמעוצבת כמו סלון צרפתי מהמאה ה-19.
בין הדמויות הצבעוניות שפוקדות את בוק-סרפינג ישנו מוזיקאי בן 21 בשם אילון מלחי, גיטריסט המתמחה בסגנון הפלמנקו והרומבה. הקריירה המוסיקלית שלו הוקפצה בכמה דרגות מאז שהחל להגיע למפגשים, הוא הפך את הבוקסרפינג האישי שלו, מבלי לדעת או לתכנן זאת מראש, לנטוורקינג ודרך יעילה ליצירת שיתופי פעולה בתחום המוזיקה. "אני בא מתחום המנגינה ובשביל שאגיע לשם היה דרוש אומץ, כי רובם שם דווקא אנשי מילה", אומר מלחי, "בהתחלה פחדתי לחשוף שם את היצירה שלי, אבל אז נרגעתי והבנתי שהכול חוויה. הקראתי שיר אחד שלי כי הייתי חייב לדעת איך הוא פועל כטקסט ללא המנגינה".
באופן טבעי, המשתתפים הביעו עניין בטקסט וביקשו שמלחי ינגן אותו לפניהם. לאחר כמה מפגשים שבהם נחשפו עוד משתתפים לשיריו, הוא יצר מופע שלם בעזרת האנשים שפגש; מתופף שהצטרף ללהקה שיצר, משוררת שכתבה מילים לשיריו ומעצבת גרפית ומפיקת אירועים. לא רק מלחי גילה את הפוטנציאל הטמון בקשרים החברתיים שבבוקסרפינג. באופן טבעי, האינטימיות שנוצרת במפגשים הארוכים הללו (סרף אורך כ3-4 שעות) מאפשרת מגוון עצום של היכרויות ושיתופי פעולה.
"זה דבר שעזר לי לגדול וששינה לי את החיים", מספר מלחי, "מבחינתי זה להראות את העולם האישי שלי. אמן צריך לבדר אנשים מהבמה ולפעמים המחשבה הזאת יכולה להלחיץ ולגרום לו להפסיק להופיע, ודווקא לסרף אני מגיע בלי צורך לבדר, אלא רק בשביל להוציא החוצה את עולמי הפנימי. אם הייתי פוגש את אותם אנשים במקום אחר, סביר להניח שלא היינו מתחברים ולא הייתי זוכה לשתף איתם פעולה. אבל משהו בסרף מאפשר לקשר להיווצר". מלבד זאת דרך כתיבת השירים של מלחי השתנתה מאז שהגיע למפגשים: "אני רגיל לכך שהמנגינה דופקת לי בדלת ורק אז מגיעות המילים. עכשיו מבחינתי זה הפוך. ה'סרף' שינה לי את כל הפאזה".
בימים שבהם שיח תרבותי-ספרותי כמעט ונכחד ומפגשים בעלי אופי נוודי-ביטניקי בישראל הפכו למאיימים עקב המצב הביטחוני-מדיני, החליט הסופר רז ספקטור להקים את מה שקרא לו "בוקסרפינג". לאחר כמעט עשר שנים שבהן שהה בדרום מזרח אסיה הוא חזר לבדו ארצה, ובדומה לשירו של מאיר אריאל הבין ש"מי בכלל זוכר אותך עכשיו? לך תתחיל למצוא שוב את הקשר". מה שהפך כרגע לפרויקט חייו נוצר למעשה בלי לדעת מה מתרחש בימים אלה במדינה, מי זאת נינט, ומהי האופנה הבאה. הוא פשוט החליט ליצור קשרים עם אנשים לגמרי לא מוכרים לו, דרך המילה הכתובה.
"לקראת החזרה שלי לארץ אחרי שנים של מסע, התחלתי לחשוב במובן הכי הישרדותי. הרי הרעיונות הכי טובים מגיעים אלינו כשאנחנו מנסים לממש צורך בסיסי. כך הפוטנציאל שלנו ממוצה", אומר הסופר רז ספקטור, שייסד את "בוקסרפינג" אחרי שחי במהלך עשור בדרום מזרח אסיה. "אנשים בחברה שלנו רגילים לגמרי לפורמט של הופעה, או של הקראה, שבו מישהו שנמצא במרכז, מרצה או אמן, בא להציג משהו בפנינו כקהל, והוא נמצא על במה בעוד שאנחנו בעמדה פסיבית".
חשבתי על הצורה השוויונית הזאת שבה כולם, במעגל קטן, גם נמצאים במרכז וגם מקשיבים, גם מופיעים וגם קהל, בזרימה דינמית. בגלל שכולם הופכים להיות שווים זה לזה במסגרת המפגש, בשונה מערב-שירה למשל, מתעוררת אמפטיה טבעית בין המשתתפים וזה התיקון או הערבוב האנושי שאני מנסה לאפשר. חוץ מזה כולנו יצורים מאוד טקסטואליים. גם אנשים שאינם משכילים במיוחד או שאינם קוראים הרבה משתמשים בטקסטים וקשורים רגשית לטקסטים כמו תפילות או שירים פופולאריים או ספרים שקראו בתור ילדים, ובבוקסרפינג הם יודעים שאף אחד לא ישפוט אותם ואת הטקסט שהם מביאים".
נראה כי מדובר בסיפור הצלחה. בדפי הפייסבוק האזוריים של בוקסרפינג רשומים כבר למעלה מ-3,000 חברים. רובם המכריע הם זרים שנפגשים זה עם זה בפעם הראשונה. ספקטור חושב שמה שגורם למשתתפים לבוא ולהרגיש בטוחים ומפויסים במחיצת אנשים שזרים להם הם הטקסטים שהם מביאים. "הטקסטים עוזרים לקרב בין אנשים מכמה סיבות: ראשית, אתה בא למפגש בידיעה מראש שתצטרך להקשיב, כי גם תרצה שיקשיבו לך כשאור הזרקור יגיע אליך. בנוסף, העובדה שאתה נמצא בחלל עם אנשים שאוהבים טקסטים שגם אתה אוהב, מרגיעה את המתח שיוצרת הזרות.
"סיבה נוספת היא שבספרות יש חסינות מוסרית לדמויות. ב'חטא ועונשו' קוראים על רוצח וב'לוליטה' על פדופיל ועדיין הקורא רוצה לדעת מה קורה לדמויות הללו ובאופן בסיסי הוא בעדן ואינו שופט אותן. לאנשים שבאים למפגש יש לכן מידה מסוימת של חסינות, כי הספרות וההתעסקות בספרות מביאה איתה סובלנות. התחושה היא של הימצאות באזור אנושי אקס-טריטוריאלי וחסין".
מלבד הגורמים הללו, מה שמאפשר לכל המשתתפים בבוקסרפינג לחוש מוגנים הם מנחי המפגשים (הרוב הן דווקא מנחות) המשמשים כמין משתתפים-תורנים שמתחלפים ביניהם. למנחים אין מעמד מיוחד. הם מקריאים ומדברים בדיוק כמו שאר המשתתפים, אולם הם ממלאים תפקיד בהכנת המפגשים, מוודאים שכל משתתף יקבל את זמן הבמה שלו, שהשיחה לא תגלוש למקומות מאיימים ושאף משתתף לא ישתלט על הדינמיקה.
למרות הפופולאריות הגואה של המעגלים התרבותיים-חברתיים הספונטניים האלה והרצון של אנשים להפוך למנחים ללא קבלת תמורה על כך, נתקל בוקסרפינג בחומת המציאות: כסף. ספקטור מווסת ובולם את קצב גדילת התופעה משום שאין לו תקציב שיאפשר גדילה מהירה יותר שלה (ולא מדובר בסכום יומרני למדי שנדרש לסטארט-אפ שכזה: בערך 200,000 שקל לשנה).
מסתבר שלא רק סטודנטים צעירים משכילים משתתפים בערבים שכאלו. בני נוער, קשישים, חרדים, ערבים, פגועי נפש, עיוורים ועוד קבוצות שמוצאות עצמן ממודרות מן הזרם המרכזי של החברה בישראל, מוצאות בבוק סרפינג בית ופוקדות את המפגשים במספרים הולכים וגדלים.
ענבל אשל כהנסקי, משוררת שסובלת בעצמה מתסמונת נוירולוגית מוטורית נדירה, מנחה מפגשים באזור השרון כבר מזה שנה, "כשהתחלתי להביא חולי וחולות CP למפגשים היו כאלה שהיו מופתעים ולא ידעו איך להתייחס אליהם. אחר כך הם הפשירו ותקשרו ביניהם בצורה מאוד טבעית ומעניינת", נזכרת כהנסקי, "המפגשים האלה מאוד תורמים לחולים כי זה מאפשר להם להיפגש באופן לא מטווח ובאופן חברותי ונינוח עם אנשים שבדרך כלל לא היו פוגשים בהקשרים אחרים. הם מקשיבים להם ושומעים אותם. נוצר חלל שמוקדש להם. אני מאמינה שזה תורם במובן החברתי להשתלבות של החולים, במיוחד בגלל שזה מגע אנושי חם ואותנטי".
גם בקרב פלגי אוכלוסייה שמנותקים זה מזה מסיבות פוליטיות או אידיאולוגיות (דתיים-חילוניים, יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים) הבוקסרפינג מתגלה כחלל מוגן שמרוחק מן הסטריאוטיפים השטחיים שנמצאים בחיי היום-יום ובכלי התקשורת. "מפגשי בוק-סרפינג בין יהודים לערבים התחילו בזמן צוק-איתן", נזכר ספקטור, "התחלתי את זה בלי שום קשר לדעה פוליטית, ואני חושב שכל מי שמגיע למפגשים הללו מודע לחשיבותם. יש פה בישראל 2014 שתי אוכלוסיות מרכזיות שחיות בשכנות גיאוגרפית אבל בנתק תרבותי ומנטלי, כמו במדינות מקבילות. נתק כזה מעודד פחד, שנאה, ובסופו של דבר אלימות. אז אמרנו 'ניפגש, נגד המגמה של הנתק, ניפגש דווקא בגלל שאי אפשר להיפגש'. ובאמת נפגשנו".
המפגשים זכו להצלחה ונפוצו ליפו, אבו גוש, חיפה, מרר, אזור המשולש ונצרת. רוב הקהל היהודי שנכח באותם מפגשים נחשף לראשונה למשוררים וסופרים ערבים ממגוון של ארצות, שלעברית כמעט ואינם מתורגמים - מחמוד דרוויש, אחמד מטר, ע'סאן כנאפני, ניזאר קבאני ונוואל סעדאווי.. "אנחנו שומעים בפעם הראשונה על המון ספרות ערבית שאינה מוכרת ליהודים כאן", אומר ספקטור. "אנחנו איכשהו נעים כיהודים אינסטינקטיבית לכיוון אירופה ואמריקה למרות שאנחנו חיים פה במזרח התיכון. זה ממקם אותנו, בהדרגה, במרחב תרבותי מקומי ומגוון יותר".
עם התפשטות המפגשים של יהודים-ערבים בסרפים ברחבי הארץ, הפך איש העסקים ועולם הייעוץ לוסיאן לוסיא למנחה של מפגשים בחיפה:
לסיום מסביר ספקטור למה בוקסרפינג הוא, למרבה האירוניה והפלא, המצאה כחול-לבן: "תרבות הדיון בישראל היא, בלשון המעטה, לא הכי רגועה, קשובה, מפרגנת, סבלנית וסלחנית. כנראה שבדיוק בגלל זה בוקסרפינג התחיל כאן בארץ – בדיוק בגלל שאנחנו ממש ממש צריכים את זה"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם