ראשי » תרבות » מוזיקה

להקת לבד בעדר: רוק בעברית זו לא מילה גסה

לא מתכוונים להתחנחן ואומרים את מה שיש להם בבטן, כותבים על ביצ'יות תל אביביות אך למעשה מאוד רומנטיים ונמצאים רגע לפני קו הסיום של פרויקט קליפים שטרם נראה בארץ. חברי לבד בעדר הם הילדים הרעים של השכונה, והם עושים את זה ממש טוב

"הקהל שלנו זה מי שעבורו רוק בעברית זו לא מילה גסה, ללא קשר לחתך גילאים או כל חתך אוכלוסיה שהוא. מי שאוהב מוזיקה בועטת ולא מתחנחנת, כנראה זה בשבילו", מצהיר צבי וקנין מהלהקה 'לבד בעדר', שאכן אוהבת לבעוט, והרבה – הן בתבניות המוסיקליות המוכרות, הן במוסכמות והן במוסדות המוסיקאליים בארץ.

עוד כותרות ב-nrg:
הלהקה הישראלית מבית המעצר בגמביה
געגועים עזים: 50 שנה לגשש החיוור
לונדון וקירשנבאום פסימיים מאי פעם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מה אתה מגדיר כמוסיקה מתחנחנת?

"תראי, אני לא אומר שכולם צריכים לשיר על כמה שרע להם במקום על כמה שטוב להם, כמה שהם אופטימיים או כמה שהם אוהבים בחורה מסוימת למרות שהיא לא אוהבת אותם בחזרה", אומר וקנין, "אבל כשמוסיקאי עושה את המוסיקה שלו במחשבה ישירה על מה אנשים כאלו או אחרים יחשבו עליה, ישר מרגישים את זה. יש לך משהו לומר? תגיד אותו עד הסוף! אל תעצור את עצמך בגלל המחשבה על צנזורה כזו או אחרת.

"אנשים שמתעסקים במוסיקה נוטים לנתח כל יצירה ברמה המוסיקלית, אבל גם הם מרגישים את מה שהקהל הרגיל מרגיש, וכששיר מסוים שאמור להיכתב מבפנים נכתב על מנת לשרת מטרה אחרת, זה מורגש".

וקנין וחבריו ללהקה מסרבים להתחנחן למאזינים או לקובעי הטעם המוסיקלי, ויוצרים מוסיקה בלי ברקסים ועם המון אומץ. עם הופעות אנרגטיות במיוחד על הבמה, קליפים עתירי פרובוקציה ושירים הנושאים שמות כמו 'תחתונים' ו'כלבה תל אביבית', הם מסתמנים כבחורים הכי מעניינים בסביבה, שאפשר לעלות לשמוע איתם תקליטים, אבל אי אפשר להכיר אותם לאמא.

בואו נדבר רגע על האמירות כלפי נשים בשירים שלכם – אתם מציגים אותן כביצ'יות, משחקות בגברים. מאיפה זה בא?

"פה ושם יש כאלה שסוברים שיש לנו משהו נגד נשים או שאנחנו מחפיצים נשים, אם זה בשירים ואם זה בקליפים, אבל זה כל כך רחוק מהאמת שזה אבסורד", אומר תוקי (תומר שוחט), סולן הלהקה. "אנחנו כל כך לא שוביניסטים! חלקנו אפילו מאוד רומנטיים. מבחינתי, אם אני שר על בחורה שהיא כלבה תל אביבית, זה בדיוק אותו הדבר אם אשיר על חבר שהוא היפסטר אידיוט. כתיבת שיר נעשית על מקרה או חוויה ספציפית, ותסריט לקליפ נכתב כמו תסריט לסרט. וכן, לפעמים יש בסרטים נשים ביצ׳יות, אידיוטים, אלימות ומין".

"טבעי שיתייחסו אלינו בתור להקה שוביניסטית שמחפיצה נשים ומציגה אותן באופן שלילי", מוסיף וקנין. "אם היינו משאירים את הליריקה מילה במילה ופשוט הופכים את השיר כך שידבר על גברים, האם היו מחשיבים את השירים האלו כהעצמה נשית? האם הם היו נראים פתאום באור טוב יותר?

"תראי", הוא מוסיף לאחר מחשבה קצרה, "אם היינו כותבים שירי אהבה או שירים חיוביים שהיו מדברים אל ארבעתנו ומצליחים גם להלחין אותם למשהו מגניב בשבילנו, גם הם היו נכנסים לאלבום. אבל זה לא קרה, ובמקום זה יש שירים על חוויות שליליות מבחורות מסוימות. חלק מאיתנו נמצא בזוגיות ארוכה ומוצלחת, ובנות הזוג חיות עם השירים האלו בכיף ושרות את המילים בהופעות. קרה המקרה ואנחנו להקה של גברים, אז אנחנו כותבים שירים על חוויות עם נשים".

קיבלתם תגובות זועמות מנשים ששמעו את השירים הספציפיים האלה?

"ברור!", משיב וקנין. "לא רק מנשים, אגב - גם גברים הביעו בפנינו את חוסר שביעות רצונם ממילים מסוימות בשירים, וזה טבעי ולגיטימי לגמרי. אפילו במשפחה הקרובה שלי הזדעזעו ממילים מסוימות, אבל הם ייאלצו להתמודד ולחיות עם מה שיש. מצד שני, קיבלתי לא מעט תגובות מנשים שהביעו זעם על הנשים הזועמות, ועל כך שהן סתם מחפשות על מה להיתפס. 'תחתונים' היה השיר שעשה הכי הרבה רעש במובן הזה, ודווקא זה הקליפ הכי נצפה שלנו עד היום, ואחד השירים שעליהם קיבלתי פידבק יותר חיובי. כן, גם מלא מעט נשים. אנחנו מכבדים את כל התגובות, שמחות וזועמות, אולי כי זה עוד לא הגיע לשיימינג אינטרנט בסטטוסים מצייצים ואיומים על החיים שלנו, מי יודע".

 

נראה שהישירות, גם במחיר של יצירת אנטגוניזם כלפיכם בקרב קהל פוטנציאלי, היא חלק בלתי נפרד ממהות הלהקה. האם, לדעתכם, הבוטות הזו תעמוד בדרככם למעוזי המיינסטרים, כמו גלגל"צ, למשל?

"ללא ספק, אבל לדעתי זה לא עניין של טקסטים, אלא יותר של סגנון המוסיקה וההפקה", משיב תוקי. "המדיות השונות שמשדרות מיינסטרים לא מעוניינות, בדרך כלל, בשירים עם גיטרות רועשות ומקצבים בועטים. אבל, אם היו לוקחים שיר שלנו ומעבדים אותו לבלדה שקטה, אני בטוח שהיה מתקבל בברכה בכל מדיה שהיא. זה לא מפריע לי, כמו שזה מאכזב אותי, מאכזב שזה המיינסטרים שיש לנו בארץ בתקופה הזו. זה לא ככה במדינות אחרות, ואולי בשנות ה-90 זה היה אחרת אפילו כאן".

"לא נראה לי שהיה רגע לכל אורך הקיום של הלהקה הזו, שעשינו דברים במחשבה על להיכנס לגלגל"צ או לכל תחנה אחרת", מוסיף וקנין. "ממוסיקה מקורית בעברית בארץ לא נעשה כסף, לפחות לא יותר מדי, אז המעט שאנחנו יכולים לעשות עם חומר מקורי, זה לעשות אותו כשאוהבים אותו עד הסוף, מבלי להתחשב באפיקי תקשורת או עורכים מוסיקליים כאלו ואחרים או עד כמה לא נוח לאנשים עם הביקורת שלנו על דברים וכמה היא נוקבת ובוטה".

את מילות השירים ואת תכני הקליפים הנלווים אליהם ניתן לכנות 'פרובוקטיביים' או 'בוטים', אך באותה מידה ניתן לקרוא להם פשוט 'כנים'. "אתם מחייכים בזמן שהפצצות נופלות, אוכלים אחד את השני בזמן שהפצצות נופלות, מלקקים את הפצעים בזמן שהפצצות נופלות, עכשיו זה הזמן להתמודד עם המפלצת שיצרתם", אומרות מילות השיר 'פצצות', והקליפ המלווה אותו, שיצא לפני ימים ספורים בלבד, מציג מטוסי קרב, טנקים ורקטות מתפוצצות. אם כל זה נשמע לכם מוכר, זה משום שהשיר הזה מדבר עלינו.

בשירם 'אנשים בשקל', שמצליח לגעת באופן מדויק במה שנראה על מסך הטלוויזיה שלנו בפשטות נטולת יומרות, שר תוקי: "הכל במצלמה, עכשיו הם מוקפים עם כל החיוכים הכי מזויפים, ומנסים לזכור תמיד להיות יפים, להיות הכוכבים שנופלים עלינו".

"את יודעת, לכולם עוברות מחשבות בראש על דברים שאנחנו מדברים עליהם בשירים שלנו, רק לא תמיד נוח לבטא את זה בקול", אומר וקנין. "אין מה לעשות, אנחנו כועסים על הרבה דברים שהטריפו אותנו לאורך כל כך הרבה שנים. אם גלגל"צ או כל תחנה אחרת ירצו לתת לנו את הבמה, כמובן שנשמח ונעריך את זה מאוד, אבל למען האמת, אנחנו לא ממש סומכים על זה שזה יקרה. לא כל עוד דברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים כרגע, בכל מקרה".

מיינסטרים אתם לא, אבל המוסיקה שלכם מסקרנת, מפתיעה, בולטת בנוף. אם כך, מדוע, לדעתכם, לא זכיתם עד כה לחשיפה תקשורתית? הרי יש פלטפורמות פחות מיינסטרימיות באופיין.

"למרבה הצער, הרבה אנשים שמחזיקים בסמכות כזו או אחרת מקבלים חלחלה רק ממשמע המילה דיסטורשן, אבל דיסטורשן אמיתי, לא הגרסה המסורסת ששומעים היום ברוב מיינסטרים ומעיזים לקרוא לה רוק", אומר וקנין. "הבעיה עם רוב תקשורת המוסיקה היום בארץ, היא שעדיין כביכול מכתיבים לאנשים מה מגניב לאהוב היום. הקהל כאן, בניגוד למה שחושבים, לא כזה מטומטם. כל אחד יכול לבחור בעצמו מה הוא אוהב, בתנאי שתתנו לו את האופציה לעשות את זה".

ללא יחסי ציבור קשה להגיע לקהל דרך הצינורות האלה, ואתם מטפלים ביחסי הציבור שלכם בעצמכם, ללא איש מקצוע. אתם לא מעדיפים להתרכז במוסיקה ולהפקיד את הטיפול בקידום ובשיווק בידיו של איש יחסי ציבור מקצועי?

"יכול מאוד להיות שלא זכינו לחשיפה תקשורתית כי לא פעלנו נכון מבחינה שיווקית, אין ספק", הוא מודה, "אבל חלק לא מבוטל מזה הוא שהיום, בתכניות של מדורת השבט, עומדים

אנשים מסוימים וטוענים שז'אנרים מסוימים מתו, ושהם ארכאיים ולא מתאימים יותר למציאות של היום. מי אתה, לעזאזל, שתחליט כזה דבר? יש עוד המון אמנים מדהימים ומוכשרים שיש להם כל כך הרבה מה לצעוק לעולם, אבל כל עוד לא יתחולל כאן שינוי ענק, בעיקר באופן העבודה ובאנשים שמנהלים את העסק, אף אחד לא ישמע אותם. אף אחד לא יילך להופעות שלהם, כי אף אחד לא יהיה מודע לקיומם, ובעלים של מקומות להופעות יסתכלו עליהם בתור הימור במקום פוטנציאל. זה מעגל קסמים מעוות שכל עוד הוא לא יישבר, עדיין סטאטוס מסוים יישאר בגדר תקרת זכוכית, וזה עצוב ומתסכל מאוד".

על אף שעד כה התקשורת לא מצאה לנכון לשלוח זרקור אל עבר 'לבד בעדר', ארבעת חברי הלהקה מצאו דרכם אל לבו של קהל לא קטן, המתאסף סביבם, פוקד את ההופעות, עוקב באדיקות אחר הקליפים היוצאים מדי חודש ויודע בעל פה את מילות השירים.

"כמעט תמיד בהופעות שלנו אנחנו מחלקים מתנות מהבמה - חולצות, בנדנות, מפרטים, מדבקות - אנחנו אוהבים לתת לקהל כמה שיותר. קרו כמה מקרים, שקיבלתי מאנשים שאני לא מכיר הודעות תמונה לטלפון כשבתמונה רואים אותם לובשים את החולצה שלנו ומחייכים", מספר תוקי, והחיוך מהקהל מדבק, כנראה, משום שהוא נשמע כעת גם בקולו שלו.

מהו מקומן של הרשתות החברתיות בקשר שלכם עם הקהל?

"המדיה החברתית היא בעצם הכל בתקופה הזאת, והכל מתנהל דרכה. האמת שפרויקט הקליפים שלנו מהווה דרך נהדרת לשמור על קשר עם הקהל, כי אנחנו מספקים להם הרבה תוכן, תמיד יש שיח על משהו, תמיד יש משהו חדש לדבר עליו. יש אנשים שפונים אלינו בהודעות פרטיות ומבקשים שנודיע להם באופן אישי כשיש הופעה או קליפ חדש. כנראה, הקצב שהמדיה החברתית מכתיבה מאוד מהיר, ואנשים חוששים לפספס בדרך דברים שהם אוהבים".

 

פרויקט הקליפים עליו מדבר תוקי הוא אחד השאפתנים שנראו במחוזותינו - ארבעת חברי הלהקה הציבו לעצמם אתגר להפיק תוך שנה בלבד קליפים עבור כל אחד מ- 12 השירים שבאלבומם. תשעה קליפים כבר מאחוריהם, ואת שלושת הנותרים הם מתכוונים לסיים עד תאריך יעד סימבולי במיוחד, ה-31 בדצמבר.

"כשהתחלנו לעבוד על הקליפ הראשון בתחילת השנה, הבנו שהוא כנראה ייצא בחודש ינואר", מספר תוקי, והתלהבות מתגנבת אל קולו. "זה היה בדיוק בתקופה שבה קבענו את סדר השירים באלבום, ושמתי לב שיש לנו 12 שירים, כמספר חודשי השנה. הצעתי שבכל חודש נוציא קליפ לשיר אחר מהאלבום ועד סוף השנה יהיה לכל שיר מהאלבום קליפ. האמת, לא הצלחתי למצוא אפילו אדם אחד שחשב שהרעיון הזה בר ביצוע, גם לא המשפחה או החברה, אף אחד, מה שגרם לי רק לרצות עוד יותר ללכת עם הרעיון הזה עד הסוף".

וקנין: "אם אני לא טועה, לא עשו בעבר שום דבר שאפילו דומה לזה. בטח שלא בארץ, לפחות. הרבה מהאנרגיות שלנו, בעיקר של תוקי, הלכו לאורך השנה האחרונה על העניין הזה של הקליפים".

על מנת שלא תטעו לחשוב שמדובר רק בעבודה קשה, שאין הנאה בצידה, השניים מנדבים פרטים עסיסיים בנוגע למתרחש על הסט, כאילו הקליפים עצמם אינם עסיסיים גם כך.

"בקליפ לשיר 'כבשים' נאלצתי לצלם את לביא מהלהקה בסיטואציות מאוד מביכות לשנינו, אם זו סצנת האמבטיה, או בובת המין, לא חסר", מספר תוקי. "בקליפ לשיר 'קצת הרבה' רואים אותי בורח ואחר כך צולע וגורר רגל - הצליעה הייתה אמיתית, קרעתי את שריר הירך לאחר רבע שעה בלבד של ריצה. לאחר מכן, באותו הערב, הצלם שלנו, רן כהן, שבר אצבע ברגל. כנראה שספורטאים אנחנו לא. חוץ מזה, בקליפ לשיר 'הגרושה' נאלצתי לחפון את ישבנו של לביא, בנוסף לכך שישבננו כולנו קשורים ללא חלק תחתון בסצנה האחרונה של הקליפ. יש עוד המון קטעים כאלה שקרו לנו בצילומים", הוא מוסיף. "אולי, יום אחד, נוציא קליפ או ספיישל שמרכז את כל החוויות האלה".

עד שייצא הספיישל, אתם מוזמנים לצפות בסדרת הקליפים המושקעת של 'לבד בעדר':

 

 

 

 

 

 

 

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...