גברי זה הכי: חברות גברית בתרבות הישראלית
אשכול נבו, אמיר גוטפרוינד וצמד הכותבים של ספר חדש העוסק ביחידת דובדבן, הניצב מאחורי שמות בדויים, מספרים לנו על החברות הגברית כפי שהיא מוצגת ביצירותיהם ומאפשרים לנו להציץ אל החברויות שבחייהם שלהם
עוד כותרות ב-nrg:
"אנחנו לא שקופות": למען נשים ערביות
בין הסמים לזנות: דנינו הולט הלך לאיבוד
איך חג המולד נראה היה בבימויו של טרנטינו?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באופן טבעי, אחד הייצוגים השכיחים ביותר הוא זה של החברות הנוצרת במסגרת הצבאית וזוכה להילה הירואית, בחלקה בשל עוצמתה של חברות הנוצרת בתנאים של קרבה יומיומית, חוויית הישרדות משותפת ומסע התבגרות מגבש, אך לא פחות מכך בשל הצורך הלאומי לקדש את רעיון אחוות הלוחמים ולהעלותו על נס.
הספר 'התגנבות יחידים' של יהושע קנז, שעובד גם לסרט ע"י דובר קוסאשווילי, הסדרות 'טירונות' ו'מילואים' והסרט וההצגה 'אחד משלנו', כולם מבית האחים ברבש, הם רק חלק קטן מן התוצרים התרבותיים העוסקים בפן זה של החברות הגברית, הנולדת בשדה הקרב.
ספר חדש בשם 'כי בתחבולות', שלאחרונה ראה אור בהוצאת 'ידיעות ספרים', פותח לקוראים צוהר אל הנעשה ביחידת דובדבן, ולצד תיאורי פעולות מבצעיות, מעצרים ומשימות של יחידת המסתערבים, מציג את הירקמותן של חברויות בין חברי היחידה, העומדות בפני אתגרים לא מעטים. היחסים בין חברי היחידה מורכבים, מושפעים כל העת מן ההתרחשויות והחוויות הטעונות שהן מנת חלקם, והופכים לקשר בין אנושי יחיד מסוגו, שרק מי שחווה אותו מסוגל להבין.
נוצר חיץ בין המסגרת הצבאית וכל מה שקורה בה ובין בנות הזוג שבבית, המשפחה והחברים מהשכונה, לא רק משום שעל קורותיהם בשלוש השנים הללו חלה סודיות מוחלטת, אלא גם משום שהטלטלה הרגשית שהם חווים, המלווה בלא מעט צלקות, היא כזו שבזמן אמת הם מתקשים לפענח ולתרגם למילים, אפילו בפני עצמם.
שוחחתי עם כותבי 'כי בתחבולות', שבחרו בשמות הבדויים 'עידו' ו'עינב', על החוויה האישית שלהם, שמצאה דרכה אל הספר, על הייחודיות שבחברות הגברית הצבאית ועל השינוי שהיא עשויה לעבור כאשר היא יוצאת מן המסגרת הצבאית וזולגת אל החיים האזרחיים.
"אין דומה לחברות הנוצרת בין לוחמים", אומרים עידו ועינב. "זוהי חברות ייחודית שמקבלת גוון עמוק וחזק יותר כל שהחיים חולפים. הניסיון שרכשת לצד חבריך בשירות הצבאי וההתנסות במצבי קיצון נדירים יוצרים קשר כל כך ייחודי, שלא ניתן להשוות אותו עם כל קשר חברי אחר. בחרנו לגעת בספר גם בחברויות ובהתמודדויות של הלוחמים עם החברים והחברות מהבית ועם המשפחה".
האם החברים מהבית, איתם גדלתם, הבינו מה אתם חווים ומרגישים, או שרק חברי היחידה הצליחו להבין ללבכם?
"לחברים מהבית יש פינה חמה מאד בלב שלנו. אלו חברים שמעורבים בכל זיכרונות הילדות שלנו", הם משיבים. "החברויות החזקות מהבית מלוות אותנו גם לאחר הגיוס, ונוצר לעיתים דבר מאד ייחודי, שהחברים מהמסגרות השונות הופכים ביחד לחבורה גדולה - כך קרה גם אצלנו. השירות הצבאי הוא פרק משמעותי, אבל קצר, שממנו מתווספים לך חברים נוספים, שחוויתם יחד חוויות מיוחדות, אבל מקומם של החברויות מהבית נשאר תמיד איתך".
כיצד השתנתה החברות הזו במעבר מהמסגרת הצבאית לאזרחות, כאשר יצאה מהסביבה ומהמסגרת שבה התגבשה?
"המסגרת הצבאית היוותה את הבסיס ליצירת החברות, הרעות. ברגע שנוצרו האמון העמוק וההבנה הדדית, החברות מתפתחת עם מסלול החיים. ההבנה שהחברות עמדה
מהם המבחנים שהמציאות וחלוף השנים זימנו לחברות שלכם עם אנשי היחידה?
"המבחנים הינם מבחינת הזמן ומסלול החיים", הם משיבים. "אנחנו יכולים לא לחיות באותה עיר או מדינה, להיות עסוקים במטלות היומיום, במשפחה, בקריירה. כל אלו, לכאורה, יכולים ליצור ניתוק מהחברים מהצבא, אבל אנחנו רואים שככל שעוברות השנים ואנחנו מתבגרים, הקשר העמוק עומד בפני כל מבחן. גם אם לא נתראה עם חברי הצוות הצבאי שלנו מספר חודשים, בעת המפגש, ההבנה ההדדית והתמיכה הן דבר שאין לו אח ורע במסגרות אחרות.
"כיום, כשהטכנולוגיה מאפשרת קשר שוטף מכל מקום בעולם, הפורום של החברים מהצבא זה משהו שאינו ניתן לניתוק. אף יותר מכך, ההבנה שהחברים מהצוות נמצאים שם ותומכים, מאפשרת לכל אחד מחברי הצוות ללכת בביטחון קדימה, ומהווה כר להצלחה ופרגון ללא תנאי".
אני מניחה שיצרתם מערכות יחסים חבריות חדשות במהלך חייכם, במסגרת הלימודים ובמקומות העבודה. האם לעיתים אתם מוצאים עצמכם משווים חברויות אחרות לאותה חברות שנוצרה במהלך השירות הצבאי?
"כמובן שבמסגרות אזרחיות נוצרות חברויות, אולם קשה לחברויות אלו להתמודד מול העומק והאמון שנוצר עם החברים מהצבא. במסגרות אזרחיות, נוטים להקל בבסיס ליצירת גיבוש בין חברי הצוות. לעיתים קרובות מנסים במקומות עבודה ליצור גיבוש על ידי אירועים חברתיים, או במונח השחוק 'ימי גיבוש'. זוהי חברות שטחית, שאינה עומדת ברוב המקרים במבחן המציאות, לעומת הגיבוש העמוק והחזק שנוצר במסגרת הצבאית. שותפות הגורל, העמידה במבחנים קשים וההגנה על חיי האחד של השני, מהווים בסיס איתן לחברות, שלא קיים במסגרות אזרחיות".
הרשו לי לגעת לרגע בנקודה כאובה במיוחד – מהו טיבה של מערכת היחסים ביניכם ובין משפחותיהם של חברי היחידה שנהרגו במסגרת השירות?
"הקשר עם המשפחות השכולות של היחידה הוא מאבני היסוד של היחידה, זה משהו שאתה גדל לתוכו מיומך הראשון ביחידה", אומרים השניים. "בכל טקס ובכל אירוע וגם במהלך השגרה ביחידה, אנחנו תמיד מזמינים את המשפחות, ואלו מכירות את כל פעם מחדש את הלוחמים החדשים, וכך הקשרים האלו מתמשכים. למרבה הצער", הם מוסיפים, "מדי שנה מתווספות עוד ועוד משפחות למשפחת השכול, ובעניין הזה ראוי לציין את עמותת בוגרי היחידה, בה אנו חברים, שמקיימת מידי שנה אירוע בהשתתפות המשפחות השכולות ומפקדי היחידה".
בניגוד לצמד הכותבים, הנמנים על שורה ארוכה של יוצרים ישראלים העוסקים בפן זה של חברות בין גברים, אשכול נבו, שהקדיש את ספרו 'משאלה אחת ימינה' לחברות הגברית, סבור שלאחוות הלוחמים יש ייצוג מספיק בתרבות, ודווקא סוגים אחרים של חברויות גבריות אינם זוכים לייצוג ולביטוי מספקים. בספרו, הוא מפרק את החברות בין ארבעת הגיבורים לחלקיה הקטנים ביותר, בוחן את המרכיבים ממנה היא עשויה ומציב אותה בפני התמודדויות שאחריהן, לא בטוח שניתן יהיה לחברה מחדש באותו האופן בדיוק.
מסע ההישרדות של החברים אינו משותף ברובו, וכל אחד מהם מתמודד עם משוכות החיים שהמציאות הפרטית שלו זימנה לו. האם חברות אמיצה יכולה לאתגרים, למשברים ולשינויים שמזמנים החיים? זו השאלה המהדהדת מבין הדפים, הספוגים כמיהה לשמר את החברות כפי שהייתה ברגע השיא שלה, מבלי להקפיא את התהליכים החיוביים שעברו כל אחד מן החברים בחייהם.
"כששאלתי את גלעד קמחי, הבמאי של ההצגה המבוססת על הספר, למה הוא מעוניין לעשות את ההצגה, הוא אמר לי: 'תראה, אני מכיר מהחיים שלי חברות גברית מסוימת, ואני מרגיש שאין לה בכלל ייצוג בתרבות הישראלית'. זה נכון, וזאת גם אחת הסיבות שהניעו אותי לכתוב את הספר", אומר נבו. "יש די והותר ייצוג בתרבות שלנו לחברות צבאית, כלומר, לקבוצה של גברים שמטרתם לשרוד ביחד. ויש גם די והותר ייצוג לחברות ה'רמזורית', קבוצה של גברים שמריצים קטעים ביחד. אבל יש גם חברות גברית אחרת, וכמו שיש לה מקום בעולם, יש לה מקום גם בתרבות".
בחירתו של נבו לציין דווקא את הסדרה 'רמזור' מעניינת, משום שהחברות המוצגת בה רחוקה מזו של הדמויות המאכלסות את דפי 'משאלה אחת ימינה' מרחק שנות אור. בעוד שאמיר, איצקו וחפר, הדמויות פרי עטם של אדיר מילר ורן שריג, מביאים אל המסך חברות גברית קלילה למדי, המתמקדת בהומור ובסיטואציות קומיות, ומותירה את רגעי המשבר והקושי, ברוב המקרים, מחוץ לחברות, גיבוריו של נבו – יובל, יואב, עמיחי ואופיר, מתעמתים עם משברים של ממש, הגורמים לבקיעים בחברות ביניהם. ובעוד שהחברות ב'רמזור' מתבססת בעיקרה על השילוב בין השלושה, ב'משאלה אחת ימינה' יש דגש גם על מערכת היחסים המתקיימת בין כל שניים מן החברים.
"אחת מההצלחות של ההצגה, היא שיש בה איזון מדויק בין רגעים שמציגים את החבורה הצוהלת, לבין רגעים אינטימיים של אחד על אחד, בהם אנשים מתקרבים באמת אחד לשני וערבים זה לזה בשעת צרה", מתייחס נבו לנקודה זו.
על אף שלא מדובר בחוויה אישית מתחילתה ועד סופה, כמו ב'כי בתחבולות', גם 'משאלה אחת ימינה' נבט מגרעין במציאות חייו של כותבו. "ישבנו, קבוצה של חברים, וצפינו בגמר משחקי היורו", מספר נבו על ההשראה לטקס הפתקים הפותח את הספר. "לאחד מאתנו היה רעיון, שניקח פתקים וכל אחד יכתוב על פתק שלוש משאלות שיש לו לשנים הקרובות, ונפתח את הפתקים כעבור ארבע שנים ונראה אם הגשמנו את המשאלות שלנו או לא.
"מה שקרה בחיים האמיתיים, זה שבעצם לא פתחנו את הפתקים עד היום. בכל פעם שעמדנו לפתוח אותם, הייתה סיבה אחרת שגרמה לנו לא לעשות את זה", נבו מחייך. "כך נוצר מסתורין סביב התוכן של הפתקים. וזה מה שמשך אותי לכתוב את 'משאלה אחת ימינה'. תוך כדי כתיבה, התחלתי להבין שבעצם אני כותב לא רק על משאלות, אלא גם על חברות גברית, ושזה עומד להיות הנושא שאותו אחקור בספר.
"החברים שאיתם כתבתי את הפתקים, הם חברים שהולכים איתי הרבה מאוד שנים. כשיצא הספר הבאתי לכל אחד מהם עותק עם הקדשה, בה כתבתי להם שהם לימדו אותי כל מה כל מה שאני יודע על חברות", הוא מספר בהתרגשות.
בספר, אתה בוחן את החברות בחלוף ארבע שנים ומעמיד אותה במבחן לנוכח כמה וכמה שינויים ומשברים.
"בין השאר, הספר עוסק באופן שבו הזמן מעצב את החברויות שלנו מחדש. האם אנחנו יכולים לשאת את זה שחבר עבר שינוי אמיתי? ומה קורה כשיש לו בת זוג חדשה שלא קל לנו איתה? ומה עושים כשחבר שלנו מצליח? האם אפשר לשאת את הקנאה? על כל השאלות האלה ניסיתי להסתכל בקפסולת זמן של ארבע שנים.
"הם בני 28 כשהספר מתחיל, ובני 32 כשהוא מסתיים. אילנה הבוכייה, אשתו של אחד הגיבורים, מכנה את השנים האלה 'שנות הגבס' - השנים שבהן מתגבשת האישיות של החברים ונעשות הבחירות שמעצבות את חייהם. מהפרספקטיבה שלי היום, כמה שנים טובות אחרי כתיבת הספר, אין באמת 'שנות גבס', יש תהליך מתמיד של שינוי, שלא באמת מפסיק. אנשים עוברים משברים בכל מיני גילאים".
אם כך, מסקרן אותך לשוב ולבחון את מערכת היחסים ביניהם בגיל מבוגר יותר, אחרי משוכות והתמודדויות נוספות שיפגשו בהן במהלך חייהם?
"אני יכול להגיד לך ש'משאלה אחת ימינה' הוא הספר היחיד שלי, שאני שוקל ברצינות לכתוב לו ספר המשך", הוא מוסיף לאחר מחשבה קצרה, "כלומר, לפגוש את החבורה הזו בעוד עשרים שנה ולראות מה עשה הזמן לחברויות שלהם ולמשאלות שלהם.
"את יודעת, בזכות ההצגה, שוב הייתה לי הזדמנות להביט בחבורה, ממרחק השנים. פתאום, עשור לאחר שכתבתי אותם, החברים קמו לתחייה וניצבו מולי על הבמה. אגב, הזמנתי את חבורת הפתקים האמיתית לבכורה. ישבנו בשורה אחת כולנו, וגם שעה ארוכה אחרי שהמסך ירד התקשינו לדבר מרוב התרגשות", שוב נשמע החיוך בקולו.
בשעה שנבו רואה את סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים כנקודת מפתח בחברות, אמיר גוטפרוינד, מחבר הספר 'בשבילה גיבורים עפים', סבור כי חברות אמת, החפה מאינטרס ומתחרות, קיימת רק בגילים צעירים יותר ומשנה את פניה לאחר השירות הצבאי, נקודת זמן בה נשאבים אנשים למרוץ החיים ומעניקים יוקרה רבה לערכים כמו הישגיות ותחרותיות.
בניגוד לנבו, המהלך בעדינות רבה על הקו הדק שבין שאיבת השראה מהחברויות שבחייו שלו ובין אלו שהן פרי הדמיון, גוטפרוינד, שספרו עוסק בהתבגרותה של חבורת ילדים-נערים בחיפה, מספר כי אינו משתייך לחבורה כזו או אחרת, וכי ייתכן וברא את החבורה שבספר מתוך כמיהה לסוג זה של קשר.
"נתחיל מוידוי אישי וכואב - לי כבר אין חבר'ה", מספר גוטפרוינד. "מי שהיו אמורים להיות החבר'ה שלי אבדו לי מסיבות טכניות, לפחות בחלקן. היו לי החבר'ה הצמודים שלי מגיל ארבע, והיה החוג החברתי שהקיף אותי בצורה צמודה, חבר'ה של ממש, מכיתה א'. כשהייתי לקראת כיתה י"א, עברה משפחתי משכונת נווה שאנן בחיפה לקריית ביאליק, ובתהליך איטי אך ברור התנתקתי מהחבר'ה, גם מהחברים הכי קרובים, אלה שהכרתי בגיל ארבע. לאורך שנות הצבא נשמר הקשר, לפחות בסופי השבוע, אבל לבסוף מצאתי חברים חדשים וכך גם הם.
"אני עדיין מצוי בקשר רופף איתם, אבל חבר'ה זה לא. אולי דווקא משום כך, כתבתי באהבה ובגעגועים על חבורה מדומיינת, מה שיכול היה להיות", הוא אומר. "כנטול חבר'ה, התעצם אצלי רצון ההתבוננות בתופעה הזו, שבזהירות אגיד עליה שהיא ייחודית בעולם. החבורה המתוארת ב'בשבילה גיבורים עפים' מבוססת במידת מה על הרביעייה שהיינו בבלוק בשיכון, אבל למעשה שונה מאד - אין גדעון ואין אריק ואין יורם, אבל כל אחד שואב את תכונותיו מאנשים שהכרתי בבלוק ובסביבתו".
מהם המבחנים שהמציאות וחלוף השנים זימנו לחברות הזו?
"כסופר, אני יצור נטול אחריות, ואיני צריך להצדיק, להוכיח או לנקוט בדרך מתודית דוגמת הסוציולוג או חוקר חברתי אחר, וזה מה שכייף בתחום העיסוק שלי - חוסר האחריות", הוא אומר. "ובכל זאת, נדמה לי שבדרך כלל אנשים 'מתרבדים' עם השנים על פי סטאטוס השכלתי או כלכלי או שיוך אתני או שיוך מעמדי אחר. גם אם יש חברות קסומה בגיל צעיר בין שניים ממעמדות מרוחקים, בסופו של דבר הם ייפרדו.
"והנה, למפגש השנתי של החבר'ה שלי, שאליו אני לא מגיע, מגיעים באדיקות אנשים השומרים זה עם זה על קשר - לעיתים נפגשים באופן אישי, לעיתים רק שואלים מה נשמע בחגים ומסתפקים במפגש שנתי, שיש ביניהם בבגרותם הבדלים עצומים ברמת ההשכלה, תחום העיסוק, השכר וכו'. חברות בין מישהו שהוא בעל חברת מנופים ובין פרופסור לכלכלה המייעץ במגזר הבנקאי, למשל - האם ניתן לראות משהו כזה בעולם? אולי. אני אישית איני מכיר ואיני רוצה להסתכן בהכללות, למרות החירות חסרת האחריות של סופר".
האם, לדעתך, החברות הגברית הישראלית שונה מחברות גברית במקום אחר ובעלת מאפיינים ייחודיים?
"התופעה הזו מדהימה למדי. מדוע היא מתרחשת בישראל? לא יודע. כאמור, איני סוציולוג ואין לי מתודה. אבל אני חש שיש משהו בחוויית הצבא שאחרי התיכון, שמשהה עדיין את האטמוספרה של 'ביחד' ומעכב מעט או מרכך את האטמוספרה של תחרות החיים - לא מיד קולג', אוניברסיטה, עסקים והישגים. אנשים משרתים שלוש שנים יחד בגולני, ונפגשים בסופי שבוע בשכונה עם חבריהם, והם עדיין תחת קסם היחסים שאין בהן אינטרס. האם אני צודק? אולי. אין לי מושג".
יש גיל שבו, לדעתך, כבר קשה יותר ליצור חבר'ה של ממש, ואופי החברות משתנה, או שקבוצת חברים מגובשת יכולה להיווצר בכל גיל ובכל פרק זמן בחיים?
"בסדרה 'סיינפלד' יש פרק שמוקדש לרעיון הזה, שאין אפשרות לרכוש חברים אמיתיים לאחר גיל הילדות. ובאמת, נדמה שבחברות המתגבשת בילדות יש משהו שאין לו תחליף. כל ילד עובר את תהליך הגדילה ורוכש את העולם גם כתהליך אישי וגם בתהליך משותף של חבורת ילדים הבונה לעצמה תת תשתית משותפת, שיש לה מאפיינים ייחודיים לשכונה, לבניין, לחצר. גם בגיל חמישים יהיו להם דברים משותפים, נפרדים משאר בני האדם, בשפת הדקדוק הפנימי שלהם, ואני במכוון משתמש בביטוי המופלא של גרוסמן.
"בנוסף לכל אלו, יש את אלמנט אי התחרות והעדר האינטרס בתקופת הילדות. ברור לחלוטין שהילדות מלאה רשעות ותחרות והתחברויות אינטרסנטיות - מרגרט אטווד כתבה על זה להפליא בספר 'עין החתול'. אבל, יש גם את האלמנט שאין בו תועלת, אינטרס, או תחרות. למרות שהילדות היא הכנה למאבק החיים הבוגרים, ומאחורי כל משחק תמים יש את האימון למלחמת ההישרדות, עדיין, יש בילדים ונערים דבר מה חזק, שאינו קשור לכל אלו. וזה מה שיוצר את חברי הילדות, ובמקרה הישראלי, את החבר'ה".
במהלך הכתיבה, הייתה נקודה בה הרגשת שהיית רוצה להיות חבר של הדמויות שבראת, של אריק ושל בני החבורה?
"במהלך הכתיבה אני כותב, זה הכל. אבל כן, במהלך הכתיבה תיארתי את הדיאלוגים בין החברים והמאורעות העוברים עליהם, ובהחלט חשתי שהייתי רוצה להיות שותף לאטמוספרה כזו", מודה גוטפרוינד. "לא שאריק וחבריו הם שיא השיאים - הם לא ממש מושלמים, כל אחד מהם פסיכי בדרכו, אבל הטמעות לתוך יחסים כאלה מעניקה לי משהו שאין לי כרגע בחיי, ואולי בגלל זה כתבתי עליהם", הוא מוסיף.
החברה הישראלית מספקת שלל הזדמנויות להיווצרותה של חברות כל-גברית, החל מהפרדה בין בנים ובנות בשיעורי ספורט עוד בבית הספר היסודי, דרך הבנייה חברתית על פיה יש תחומי לימוד המזוהים יותר עם אחד מן המינים, ומובילה לרוב של בנים או של בנות במגמות השונות בתיכון, ועד ליחידות צבאיות המיועדות לבנים בלבד. בהמשך, עשוי הגבר הישראלי למצוא עצמו עוסק במקצוע המזוהה עם גברים בלבד, או בעיקר, ולהחליף סביבה כל-גברית אחת באחרת.
ובכל זאת, השינוי התפיסתי בכל הנוגע למגדר מתחיל לחלחל גם אל המקומות האלו, וייתכן ובעתיד נראה עירוב הולך וגדל של שני המינים בסביבות שעד כה נחשבו לדיכוטומיות מבחינה מגדרית.
מעניין לראות האם בקבוצות מעורבות מגדרית, כמו מקומות עבודה המורכבים מיחס דומה של גברים ונשים, או יחידות צה"ליות בהן משרתים חיילים וחיילות אלו לצד אלו, נוטות להיווצר תת-קבוצות המורכבות מגברים, ומתארגנות באופן ספונטני ובלתי מכוון. ולא פחות מכך, מעניין לראות איזה ביטוי יקבלו תת-קבוצות אלה ביצירה המקומית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם