עם הפנים לעתיד: אביב נוימן הכי חשוף שיש
'דוד' של אביב נוימן היה מסע מרתק שבו העולם הפנימי מתחכך עם העולם שבחוץ בסימפוניה חשופה של עוצמה וצבע. אלבום חדש הוא ישחרר רק בזמן הנכון, אבל בינתיים הוא הסכים לפנק אותנו בסקיצה. שיחה על תהליכים ביצירה ועל מגע חי עם העולם, דווקא בבאר שבע
עוד כותרות ב-nrg:
הבוגד, האימפוטנט והאחמד שביניהם
על החברות הגברית בתרבות הישראלית
כל הסרטים שעוררו בלגנים בין מדינות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני מוצא את עצמי מתאהב בעיר הזאת, היא גדלה נכון מבחינה תרבותית, יש פה זמן וחברים קרובים נפשית ופיזית. המוזיקאים כאן הפכו למעין קהילה חמה, מנגנים באותן הלהקות, חוברים לפרויקטים משותפים. 'עשן הזמן' (בית קפה ומועדון להופעות) כבית רוחני ליצירה דרומית רעננה, הוא מקום שמהווה דוגמה טובה לדבר הזה שאני מנסה לתת לו מילים. אפשר לומר שזה אחד מאותם המקומות שמצליחים להחזיק רוח כמו שצריך להחזיק אותה, עם שיגעון".
תכירו, אביב נוימן (32), באר-שבעי, ג'ינג'י ומוכשר כשד. אביב הוא מה שנקרא בלעז 'סינגר-סונגרייטר' או בעברית פשוטה יוצר-מבצע. הוא כתב והלחין את כל שירי אלבום הבכורה שלו וגם שר, ניגן ואף עיבד אותם יחד עם נדב אזולאי. היום יוצרים רבים חוטאים בניסיון לעשות את כל החיבורים האלה בכוחות עצמם. יש לומר את האמת: לא כל אחד מסוגל להכין ולארוז לבד את כל החבילה. מנגד, כשזה עובד, אי אפשר לטעות בזה. זה חזק ועוצמתי ונוגע בדיוק בכל המקומות שמוזיקה צריכה לגעת בהם.
'דוד', אלבום הבכורה של אביב, הצליח לעשות את זה ובגדול. יש בו תשעה שירים מדויקים מבחינת צבע הסאונד והעיבודים. יש בו תשעה טקסטים מהודקים ויפהפיים שמטפלים במגוון נושאים. יש בו הלימה מפעימה בין טקסט למוזיקה. יש בו דמיון ותנועה וחיפוש וכנות חשופה. יש בו אביב.
אז למה בעצם 'דוד'?
"בסופו של דבר, מה שחשוב לי במוזיקה, ובכלל בחיים, זה ללכת לאן שהוא, לא להישאר במקום. ימים שאני מרגיש שלא קרה לי בהם כלום הם ימים גרועים מבחינתי. כמובן שאני לא מדבר על עשייה הישגית כפי שאנו רגילים למדוד אותה. איכשהו, דוד מייצג מבחינתי שני דברים. האחד - שאיבה מהעבר, שאלה דוד המלך ואבא שלי, ששמו וידיק דוד. ומהעבר השני - דוד זה גם הכיוון לעתיד. לאן אני מכוון את עצמי, לאן אני רוצה ללכת ומי אני רוצה להיות. הדמות הזו של דוד עושה לי הרבה סדר בראש".
איך דווקא מכולם דוד המלך מצליח לסדר לך את הראש?
"בדוד היה משהו רוקנרול, משהו עם ביצים, הוא אהב את הנשים שלו ערומות על הגג, הוא שלח את אוריה למלחמה והרג אותו, הוא עשה טעויות, והוא עשה דברים שהערימו על חייו לא מעט קשיים, אבל הקשיים האלה הגדילו אותו. אני רוצה לאמץ כלפי החיים את העמידה הזו של דוד - לחיות את העולם עם אומץ. להסתכל על החיים בעיניים פקוחות, להישיר אליהם מבט וכך לקבוע את העמדה שלי כלפיהם. כשהעשייה שלי, או לחלופין ההימנעות שלי, נובעת מתוך החלטה - יש בזה המון כוח".
מההאזנה לשירה שלך ולצורת ההגשה שלך עולה תחושה חזקה שאתה נורא חשוף, אתה מודע לזה?
"קשה לי לענות על השאלה הזאת, כי זה מה שאנשים תופסים מבחוץ על המוזיקה שלי. אני יכול לדבר רק על חוויית החיים שלי, ולגביה אני יכול לומר שאני באמת משתדל להיות חשוף כל הזמן, להיות פה בנוכחות שלי. אני אומר דבר נוסף - כגבר, אני מרגיש שיש סכנה גדולה יותר שאורבת לי בהימנעות ממגע חי עם העולם, כי היא עלולה להוביל לאלימות, אפילו אם היא תישאר בגבולות פנימיים. אם אדם ממאן להיות חשוף והוא סוגר את עצמו, הוא בעצם הופך להיות סטטי. אם אדם לא נותן לעולם ללמד אותו משהו חדש והוא לא מאפשר לו להתגלות דרכו, הוא פשוט נעלם".
וממגדל דוד שלך את יכולה לראות רחוק
את כותבת לי במכתבים
שחבל שאני לא אתך
שמעבר לחומותיש גם רמז לאלוהים
גם אני טעיתי שם בחול כשחשבתי
שיש שם משהו שידליק בי איזה רגש
גם אני טעיתי אבל מותק אני ראיתי כבר הכול
אין חדש תחת השמש
אני הייתי מלך על ירושלים
כשהייתי עוד בתוכך
שמתי את אצבעותיי לנגב את הדמעות שמתחת לעיניים
פתחתי חלון בשבילך
כמו שאת ממצמצת אל האור
ככה נסגרת ונפתחת השמש
אבל משהו בתוכי זוכר
שבסוף היא נפתחת לתמיד
אין חדש תחת השמש
ברקע בוקע מהרמקול קולו של אביתר בנאי, אני מוצאת את עצמי בשיחה חמה וקולחת עם אביב ומרשה לאסוציאטיביות שלי (בכל זאת אישה...) להתפרץ ולשאול על הקשר ביניהם. אביב השתתף בסדנת הלחנה של אביתר בנאי ב"המקום" בתל-אביב. הוא לא אוהב לדבר על זה, ובכל זאת אני מחלצת ממנו תובנות שליקט שם.
"השתתפתי בסדנה שבה היינו צריכים להכין תרגיל כל שבוע, וחלק מהעניין היה שאתה חייב לבוא ולעמוד עם שיר שלך, גם אם אתה לא מרוצה מהתוצאה. זה לימד אותי שלושה דברים חשובים מאוד. דבר ראשון, למדתי שאני יכול להושיב את עצמי לכתוב שיר, אני לא צריך לחכות לרוח אלוהים שתבוא ותרחף עליי, זה לימוד שרק התחלתי ללמוד אותו ואני עוד בדרך. דבר שני שקרה שם זה שגיליתי בעצמי את האפשרות להפסיק לפחד מהמכוער. העניין הזה זורק אותי לתהליך של יצירת האלבום, שעברתי עם נדב אזולאי וגיל נמט. להיות מוזיקאי זה לא טכני, השלב שבו מוזיקאי הופך להיות מוזיקאי באמת, מתרחש רק כאשר הוא לומד לעבוד ולהקשיב למוזיקאים אחרים. זה קורה כאשר אני לומד לשרת רעיון של מישהו אחר, כשאני לומד ללכת עד הסוף ולא לפחד.
"אזולאי כל הזמן צחק על זה שלקח לו הרבה זמן לעכל את הרעיונות המשוגעים שלי, כי אני אומר לו, השיר הזה שהיינו רגילים עד עכשיו לעשות ככה וככה, עכשיו אני רוצה שנעשה עליו תופי ברייק ביט ואני בעצם הופך את כל העולם של השיר למשהו שלכאורה נשמע מאוד לא רלוונטי לשיר הזה. להצליח לנגן רעיון שאתה לא מבין או לא אוהב ולנגן כאילו זה שלך, כאילו זה טוב בעיניך, זה בעצם ללכת אל המקום שבו אתה יכול לקרוא לעצמך מוזיקאי. ומה שקורה בסופו של דבר זה שהרעיונות המכוערים משרתים את המשהו הטוב שיבוא. הדבר האחרון שקרה לי הוא שפשוט התחלתי להקשיב לבן אדם שכתב את השיר, לבן אדם שעומד מולי. טמון פה הבדל גדול מאוד בצורת ההאזנה כי הקשב שלי התחדד מאוד, לא בצורה מוזיקלית אלא בצורה עמוקה ופנימית. זה פשוט פתח אותי כבן אדם".
אז מה עם אלבום חדש?
"כרגע אני לא מתחיל לעבוד ממש על אלבום חדש כי אני לא שלם, יש לי כל מיני דברים, כל מני חומרים ושירים שאני מתלבט האם הם אומרים משהו שאני רוצה להגיד, מתלבט אם זה משנה שהם אומרים מה שהם אומרים.
"הייתה איזו סקיצה שהייתי חייב להקליט לאיזה פרויקט, והייתה לי חוויה נוראית כי חבר נכנס לשמוע לפני שהשיר היה קרוב להיות מוכן מבחינתי. זה כמו שמישהו יכנס לראש שלך וישמע את המחשבות שלך עוד לפני שהן מתגבשות לתמונה שלמה, אבל הוא מבחינתו רואה אותה כך. רגע רגע, עוד לא בחרתי להגיד את זה. זה היה מאד חודרני עבורי, אבל אל תכתבי את זה" מבקש אביב, "זה אוף-דה-רקורד".
יותר מאוחר, כשאנחנו מדברים על יצירה וגבולות וכבלים שאנחנו שמים לעצמנו, הוא אומר "יאללה, תכתבי מה שאת רוצה, אני משחרר". זה בגלל הקסם האישי שלי כמובן, אבל זו גם דוגמא טובה לתהליכי העבודה והמחשבה של נוימן שכל הזמן מחפש בתוכו את הדיוק.
אז יש חומרים ויש שירים אז למה אתה מחזיק דברים בבטן?
אני תמיד רואה דברים מכל מיני כיוונים. מצד אחד זו ראייה מחיבת לראות דבר באופן חד צדדי, מצד שני, זה ובכן, חד צדדי. אבל בשביל להתאבד על משהו, בלי לראות
אז אביב לוקח שיעור באומנות השחרור, עושה ניסויים בכתיבה, כותב בלי לנסות לשמוע את הדברים כשירים עם לחן, חושב על לעשות מוסיקה כחלק מלהקה ומשחרר לכם סקיצה של שיר שהוקלט במשך שעתיים באולפן יחד עם אמיר גרומן ממריונטה סול.
אחרי שאני מסיימת את השיחה ומתפנה להקשיב לסקיצה, אני מקבלת סמס מאביב. "לא שמתי לב שהשיר ששלחתי לך מסתיים בתשחרר אוי, תשחרר אותי וזה שיר שכתבתי די מזמן, העולם הזה משונה". אני מקשיבה למוסיקה, היא באמת שונה מהדברים הקודמים שהוא עשה ומסמסת בחזרה "גדול. העולם משונה. אנחנו משונים. הולכים במעגלים, אולי בספירלות". הוא משיב "ההודעות האלו נשמעות כמו סיום הולם לכתבה, אבל אני כמובן משחרר".
האזינו בבכורה ל"למלא את החלל" כאן.
הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון החדש של מגזין 'כביש אחד' – מגזין עצמאי לתרבות ורוח.
לרכישת הגיליון המודפס: http://kvish1.co.il/offer/
'כביש אחד' הוא מגזין תרבות ורוח ועצמאי היוצא לאור ביוזמתם של חבורת צעירים. הוא מאגד בתוכו כתבות צבע וטורים אישיים, הנותנים ביטוי למגוון תנועות חיים ודמויות בחברה הישראלית.
כשמו כן הוא, 'כביש אחד' מעודד חיבורים בין קצוות; בין הרעיונות הגדולים לעולם המעשה, בין התרבות העברית ההיסטורית להלכי נפש עכשוויים ויצירה מקומית, בין העמוק לפשוט והממשי, בין דתיים לחילונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם