מארז תרבות 44: אלבומי השנה 2014
מעל הקאמבק של אפקס טווין, הקוליות של אלט ג'יי והגאונות של דיימון אלברן - האלבום החדש של סיינט וינסנט נבחר לאלבום השנה של מארז תרבות, בזכות יצירתיות עצומה ונגישה כאחת
עוד כותרות ב-nrg:
סיפור מצחיק: סיכום השנה בספרות
אלבום השנה שכמעט היה
הסרטים שעשו לנו את השנה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכל זאת, סוויפט לא תכנס למארז אלבומי השנה 2014, לא משנה כמה מעריכים את יכולותיה (שלא מוטלות בספק) לאחד את כל האוזניים בעולם תחת מטרייה אחת של קאנטרי מתקתק, או של פופ מתוקתק, או מה שלא יהיה שהיא עושה עכשיו. המארז, סנוב ככל שיהיה, לא יכול להכיל או לעכל את מה שהיא עושה או לאפיין את זה כמשהו איכותי מספיק בשביל להיחשב כאחד מאלבומי השנה. זה מה יש.
אבל זה לא אומר שאין פופ טוב בעולם, או מיינסטרים ראוי. לראייה, אם היה מדובר ברשימה של שירי השנה, אזי אמינם עם Rap God, קנדריק לאמר עם i, סיה עם השאנדליר שלה ואפילו, כן, כן, קווין בי, הפרפורמרית הטובה בעולם, נכון לימינו אנו, לטוב ולרע ועל כל המשמעויות הנלוזות והעסקיות אך גם המבדרות והמרתקות הנלוות לכך, הייתה נכנסת בקלות לפסגת הרשימה. עם איזה שיר? זה לא משנה, האלבום האחרון שלה, שיצא בהפתעה וסמוך כל כך לסוף השנה האזרחית הקודמת ועל כן נשאר מחוץ למצעדים, ראוי לקבל את הכבוד הראוי לו השנה, ועל כן הוא מקבל את תואר אלבום הפופ הטוב לרשימה זו. גם בגלל שמאז שהוא יצא לא נתקלנו באף אלבום טוב יותר מהז'אנר, וגם בגלל שוואלה, מגיע לה. כל הסליזיות והבולשיט בצד, בין אם תקראו לזה פופ, או רית'ם אנד בלוז, או וואטאבר, מדובר בהפקה מרהיבה ונדירה באיכותה, בנוסף ליכולות ווקאליות מדהימות של אחת הדיוות הגדולות בכל הזמנים. וזו עובדה.
אבל עד פופ. נעבור לאלבומים שעשו את השנה לשנה מוזיקלית מוזרה וטובה כל כך, תוך העזה לחשוב מחוץ לקופסה ומבלי לחשוף ישבנים. השנה, כאמור, התאפיינה בקיצוניות. בכל זאת, הרשימה שלפניכם מנסה למצות את הטוב ביותר שנשמע השנה, בין המרכז המשעמם לשוליים הרחוקים.
פעם אחד הפרסים הנחשבים ביותר בעולם המוזיקה אם לא ה-, והיום הפרס המושמץ ביותר בעולם המוזיקה, נקודה - הגראמי המשיך לאכזב ולפספס ולעשות צחוק מהתעשייה המוזיקלית העולמית בעודו מפרסם גם השנה עוד רשימת מועמדים לפרס שגם אדם חירש יכול היה לנחש בתשעים אחוזי הצלחה. כמו כל שנה, גם הפעם מי שכיכב ממילא במצעדים גם נכנס כמועמד באחת או יותר מהקטגוריות של פרסי הגראמי (להוציא, אולי, המצאותו של בק ו-"Morning Phase" המצוין שלו בקטגוריית אלבום השנה), ונדמה שמעט מאוד מועמדים בקטגוריות השונות אכן מבטאים משהו עם טעם שיפוטי ולא רק דעת קהל.
אחת הקטגוריות היחידות ששורבבו אליה חמישה שמות ראויים בהחלט היא קטגורית האלבום האלטרנטיבי הטוב של השנה. ג'ק ווייט, Cage the Elephant, Arcade Fire ו-Alt J (שעליה עוד ידובר בהמשך), כולם ראויים, טובים, מעניינים ואלטרנטיביים. אבל כניסתה של סט. וינסנט, החמישית בקטגוריה, היא הראויה ביותר מבין החמישה לתפוס שם מקום, ותכלס, גם הכי מגיע לה לזכות.
הגיחה לחיינו בתחילת ה-2000 עם ה"פוליפוניק ספרי", הרכב מקורי ומעניין אך מעייף ומעצבן באותה המידה בערך, המשיכה עם שלושה אלבומי סולו חמודים והגיעה, למה שאז נדמה היה כפסגת הקריירה שלה, בפרויקט המשותף עם דיוויד באיירן Love This Giant, המארז לא ציפה שגברת אנני קלרק תוציא יצירה סוחפת ומרתקת אף יותר שנתיים אחר כך.
11 שירים. כולם מצוינים. את הרעיונות לכולם אספה היוצרת מחוץ לקופסה והרכיבה אותם בתוכה. על כן St. Vincent הוא אלבום נגיש מאוד על אף מקוריותו ורעננותו, ואחד הראויים ביותר לפסגת רשימות אלבומי השנה של 2014.
חסד הנעורים ששמור לאפקס טווין, אחד מהאלקטרונאים המוערכים ביותר בכל הזמנים עבור המארז, מטה אולי קצת את התוצאות לטובתו. אבל רק קצת, כי לא משנה מה, מדובר באלבום נפלא.
בשורת אלבומו החדש, שנים מאז Drukqs המדהים, התקבלה בפה פעור, אוזניים בוערות ופיק ברכיים. בין אם היה משחזר חומרים מוקדמים ובין אם היה מפתיע בצירופי ביטים כל כך חדשניים שאפילו הוא בעצמו עדיין לא ייצר, עדיין היה מדובר ב... פאקינג אלבום חדש של אפקס טווין. מתנה אמיתית.
חצי משוחזר וחצי מפתיע, Syro הוא לא האלבום הטוב בקריירה של אפקס. ועדיין, 13 שנים אחרי יצירתו האחרונה, אפקס בהחלט מצליח לרענן את הסאונד הייחודי שלו, להתעדכן מבלי לצאת מדי מהמסגרות שבנה בעשרות כלי נגינה אנלוגיים ודיגיטליים בשילובים שגרתיים יותר ופחות בשנות התשעים, והכי חשוב – יותר מכל אמן מוזיקה אלקטרונית אחר, להכניס פיסות מחודדות של רגשות ספציפיים ללא מילים, בשלוש דקות מהודקות, מוזרות, לפעמים מרקידות, ותמיד גאוניות.
לא טוב כמו An Awesome Wave ועדיין אחד הדברים המעניינים ששוחררו השנה, Alt J ממשיכה לבסס את עצמה כאחת הלהקות הקוליות והשובבות אך גם החשובות ביותר (כן, עד כדי כך) של העשור הנוכחי. בלי להיטים גדולים אבל עם לא מעט בשורות מוזיקליות אמיצות ומגניבות אש, גם אם This Is All Yours לא נכנס ללב כמו אלבום הבכורה מ-2012, נדמה שאלט ג'יי פגעה בול במטרה, פעם שנייה ברציפות.
זו לא חכמה להכניס את האלבום החדש של דיימון אלברן לרשימת אלבומי השנה, מאחר ונדמה שהוא מעולם לא עזב אותה. הרוקר המטושטש לא מפסיק לעבוד, וגם כשהוא לא חורש את אפריקה או את טוקיו בחיפוש אחר סאונד חדש או מלחים ג'אז עם פאנק ורוק למען יצירת צליל שעדיין לא נשמע, הוא עדיין מרתק.
גם מבלי לחדש הפעם יותר מדי, אווירת ה"מראה שחורה" באלבום החדש של אלברן בכל זאת מרגישה שהיוצר הצליח לרענן איזשהו פסיק תרבותי בצורה חסרת תקדים. הטקסטים שקולעים לתחושת האדם שהולך לאיבוד בנבכי הטכנולוגיה של שנות האלפיים בשילוב הלחנים האלברניים המוכרים חברו יחד ליצירה שחודרת מתחת לעור ולתוככי השכל.
במקרה הזה באמת שאין צורך להכביר במילים. לאונרד כהן הוציא את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו בגיל 79, ימים בודדים לפני יום הולדת 80, ועם הרזומה של מאסטר המילים הזה, מדובר בתואר שמדבר בעד עצמו. רק שימשיך ליצור. ושיחיה לנצח. או לפחות עוד 80 שנה. אמן.
הפאנק רוק של Against Me הגיע לשלמות אחרי שסולן הלהקה הגיע להשלמה עם זהותו המינית ויצא בגלוי כטרנסג'נדר, ולמעשה, כאישה. עסיסי ככל שיהיה הסיפור הזה, הוא כאין וכאפס לעומת הקוצים העסיסיים שנשלחים מכל שיר מושלם באלבום המושלם הזה, שלא חוסך בביקורת חברתית ובדיסטורשן חצוף. תענוג צרוף.
את האלבום הזה קרוב לודאי שלא תמצאו בשום רשימה אחרת, אבל ההערכה העצומה שיש למארז לגיטריסט העל, לנפש הרגישה ויותר מכל – למדען המוזיקלי הזה,
Enclosure, אלבום הסולו התריסר של ג'ון פרושיאנטה, הוא לא הטוב ביותר שלו, אבל עם רזומה כמו של פרושיאנטה, איך בכלל אפשר להשוות ביניהם? היוצר הזה מתפקד כמו גלאי צלילים ואלכימאי סאונד, מחדד סגנון חסר כל פשרות אמנותיות מדי שנה, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את אשר נפשו חפצה בו.
סביר להניח שלעולם לא ימצא, ותכלס, הרווח כולו שלנו. הוא ימשיך בניסויים המוזיקליים המרתקים שלו ואנחנו נמשיך ליהנות מאלבום חדש שתוקף את האוזניים מכיוונים לא מוכרים, אחת לשנה בממוצע.
אלבום הסולו השני של היוצר קישי באשי (קיצור מתבקש לקאורו אישיבאשי) ממשיך במסע אותו התחיל באלבום הסולו הראשון והמצוין שלו, 151a. באשי הוא כנר לפני היותו זמר, וככזה שמלחין את כל שיריו על הכלי הלא שגרתי הוא אחראי לכמה מהיצירות המתוקות והיפות ביותר של העשור הנוכחי.
באלבום החדש ניקז האמן מערבולות של קשתות וקולות שמיימיים, השפעות של פסיכדליה וג'אז, ותיבל בקצת קצב והמון חלומות, לכדי עוד יצירה רעננה, מקורית ומתוקה בלי להתאמץ. אחד האמנים המרתקים שיש לפופ האלטרנטיבי להציע.
אם לומר את האמת, אלבום הבכורה של FKA Twigs אמור היה לכבוש את לב המארז בלי להתאמץ, אבל לא לגמרי הצליח, בטח שלא בהאזנה ראשונה. החדשנויות והמקוריות שלו נגעו ללב, אבל בלי תמיכה מלודית יציבה מספיק, הוא לא כבש את האוזניים.
עם זאת, מדובר באחד האלבומים שבלטו השנה לטובה בזכות החדשנות והמקוריות הנלווים אליו, שאי אפשר להתעלם מהם. על כן ראוי הוא להמצא ברשימה, עם הסתייגות קלה ותקווה לאלבום שני אמיץ ונועז באותה המידה, רק מבלי לוותר על מה שעושה קטע מקורי וחביב לשיר מוצלח באמת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם