הנסיכה והעדשה: "פרינסס" לא ראוי לכתר
הבמאית טלי שלום עזר זכתה לשבחים רבים עבור "פרינסס", כמו גם קרן מור ושירה האס הצעירה בזכות משחק מפעים. אבל מחמאות ראויות ושחקנים מוכשרים בצד, קשה להתעלם מההרגשה ששוב מנסים להאכיל אותנו בכפית באותו נושא מכובס ובלי הרבה תחכום
''פרינסס'', במאית: טלי שלום עזר
מזה שנים שתופסים מטלי שלום עזר כאחת הבמאיות המבטיחות ביותר בארץ, ו"פרינסס" כנראה יחזק את מעמדה ככזו. הסרט קטף את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים בקיץ 2014, ולא הייתה זו הפעם הראשונה בה זכתה הבמאית לשבחים. סרטיה הקודמים זכו להצלחה בפסטיבלים גדולים כמו דוקאביב ואף בפסטיבל קאן היוקרתי.
עוד כותרות ב-nrg:
• לוסי אהריש, לתפארת מדינת ישראל
• המירוץ למיליון: מתי זה יסתיים?
• לקסיקון בחירות 2015 השלם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"פרינסס" הוא סיפורה של אדר בת ה-12, שחיה עם אמה (קרן מור) ובן זוגה של האם (אורי פפר), איתו מתחילה אדר לפתח מערכת יחסים שאיננה בריאה לילדה בגילה, בלשון המעטה. כאשר אדר פוגשת באלן (אדר זהר הנץ), ילד רחוב מסתורי אותו היא מביאה לביתה, יחסי הכוחות מתחילים להשתנות.
את אדר מגלמת שירה האס, שהופעתה המטלטלת בסרט אף זיכתה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים, ובמועמדות לפרס אופיר, והיא אפילו לא בת 20 (אבל גם לא באמת בת 12, פרט שחשוב לזכור במהלך הצפייה בסרט).
כאמור, "פרינסס" זכה לשבחים רבים מאז הקרנת הבכורה שלו. לא שנבוא לחלוק על דעת המבקרים האחרים, חלילה, אבל כן נצביע על האפשרות שמרוב רעב ליצירה מקומית איכותית (למרות שהשנה האכילו אותנו היטב), הפעם הייתה נטייה להיסחפות.
אין מה להגיד - הופעותיהן של שירה האס וקרן מור מושלמות ומערכת היחסים בין אדר לאלן מרגשת. הכימיה הנפלאה בין השחקנים הצעירים בולטת בכל סצנה משותפת של השניים, אחראית לסערת הרגשות הנוצרת בקרב הצופים ולחלוטין המאפיין הטוב ביותר של הסרט.
אבל במערכת היחסים בין שני הילדים טמון גם אחד הפגמים הבולטים של הסרט – האכלה בכפית שקצת מעיבה על ההנאה. עבור רוב הצופים, טיבה של אותה מערכת יחסים כנראה יהיה ברור בשלב די מוקדם בסרט, אך משום מה, לכל אורכו ממשיכות להיערם לנו רמיזות על גבי רמיזות אודות "כוונתו האמיתית של המשורר". ראשית, הבנו, תאמינו לנו, הבנו. ושנית, למה בסרט שמורכב כולו מניואנסים ודקויות מאלצים אותנו להבין את עיקר העלילה בדרך אחת בלבד?
עוד מסקרנת, או ליתר דיוק תמוהה, ההתעסקות בתמה המכובסת הזו של טראומה מינית והשפעתה על זהות מגדרית והתפתחות. נכון, הדבר הכי נוראי שאתם מסוגלים לדמיין אכן קיים בעולם, וזה מזעזע ונוראי, אבל היינו מצפים ומקווים שסרט העוסק בנושא (הסרט המיליון שעוסק בנושא, אם נהיה כנים, אפילו אם הפעם פחות בעקיפין או בדרך יותר אמיצה) יהיה קצת יותר חמקמק ומחוכם ממשהו שבסופו של יום נראה כמו הגרסה הקולנועית של "מבוא לפרויד", רק עם שחקנים מוכשרים במיוחד ופסקול זוכה פרסים.
מעניין שגם "פרינסס" וגם "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, שעסק גם הוא במערכת יחסים הרסנית בין אישה צעירה ואב אלים, קיבלו מחמאות על אופן התמודדותם עם התמה הזו. אבל האמת היא שרוב ההמולה היא לא בגלל שהיוצרות הללו עשו משהו חדש או יוצא דופן, אלא משום שרובנו נהנים להגיב לנושאים הנתפסים כטאבו חברתי. וכשמסתכלים על זה ככה, "פריננס" אינו פריצת דרך קולנועית, אלא סרט סביר שמספר סיפור מטריד, עם אסתטיקה ויזואלית מעניינת, מלווה במוזיקה יפה ומשחק מרשים. זה לא רע בכלל, אבל גם לא מבריק.
לפחות בסרט הזה אף אחד לא אמר "אז בתחת ואחר כך אני יוצא" (דמותו של צחי גראד לבתו בסרט של ידעיה). הדברים הקטנים האלה שבכל זאת אפשר להתנחם בהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם