לגלם פדופיל: אורי פפר לא נרגע מ"פרינסס"
על אף התהליך הנפשי שעבר כדי להצליח לשחק את דמות הפדופיל בסרט "פרינסס", דבר לא הכין אותו להלם הצפייה בסרט המלא. אורי פפר מספר למה למרות הקושי חשוב לדון בסוגיות טעונות ומביא עמו מ"Dig" תובנות מפתיעות על ההבדלים בין הוליווד לקולנוע הישראלי
"צריך קודם כל לא לשפוט את הדמות, למצוא את הנקודות החיוביות שבמיכאל ולנסות להבין מה קורה שם בלי עדשות, להסתכל מתחת לעור", מספר אורי פפר, המגלם ב'פרינסס', סרטה של טלי שלום-עזר, את דמותו של גבר צעיר, שמשחקיו, בתחילה ספק תמימים ספק בעלי אופי מיני, עם ילדתה בת ה-12 של זוגתו, מרחיקים לכת ככל שהעלילה מתפתחת.
עוד כותרות ב-nrg:
• למה מאסטר שף VIP נכשלה?
• פרובוקציה? מסגד אל אקצה כמגן דוד
• כל הסרטים של טום הנקס בשבע דקות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"על מנת לעשות את זה, צריך ללמוד את הנושא, ולפתוח את עצמך לפסיכולוגיה שעומדת מאחורי אנשים כאלה. אני הופתעתי מאוד לגלות המון דברים, כמו זה שאצל הרבה פדופילים זו נטייה, כמו שאני מעדיף נשים, ומישהו אחר מעדיף גברים, יש אנשים שאצלם זה פשוט מולד – זו העדפה מינית. הם מודעים לזה שזה רע ולזה שהם פוגעים בילד, אבל הם פשוט מתאהבים.
"אני לרגע לא מצדיק את זה, כמובן", מדגיש פפר, "זה פשוט משהו שאף פעם לא חשבתי עליו – הקושי שאיתו אדם כזה צריך להתמודד, להיות מאוהב במישהו שאסור לו להיות מאוהב בו. אנשים כאלה נמצאים כל הזמן בקונפליקט, שאם הם יממשו את האהבה הזו, הם יהרסו למושא אהבתם את החיים".
מה גורם למיכאל לממש את התשוקה הזו, או האהבה הזו, אם תבחר לקרוא לזה כך?
"ברגע שפותחים את הפקק, כבר אי אפשר לסגור אותו. ברגע שאתה עובר את הגבול שאתה שם לעצמך, מאוד קשה לך לחזור אחורה", פפר משיב. "לא משנה כמה רגשות אשם יש לך, הטבע האנושי הוא להצדיק את מה שעשית, ועצם ההצדקה נותן לך דרור לעשות את הדבר הזה עוד פעם. אני חושב שבנקודה שהסרט נמצא בה, כשמיכאל כבר פוטר מהעבודה, ונמצא בבית, ופתאום יש את השעות הארוכות האלה שהוא מבלה בבית, הוא איכשהו נכנס למערבולת הזאת ומוצא את עצמו לוקח את המשחק בינו בין אדר, הילדה, רחוק מדי".
מדובר בנושאים שכלל לא קל לגשת אליהם. אילו קשיים ליוו אותך במהלך העבודה על הסרט?
"קודם כל, ההיחשפות למצב האנושי הזה, שזר לי. זה משהו שאף פעם לא חשבתי להתעמק בו. כשחקן, אני חייב להבין את מה שעובר על הדמות, לתת לה תלת-ממדיות ולא להסתפק ב'כי ככה' כתשובה לשאלה למה היא כפי שהיא. זה הצד הפסיכולוגי, ויש גם את הצד הפיזי, עם שירה האס, שמשחקת את אדר. זה מאוד הפחיד אותי, וכל הזמן חשבתי איך אנחנו הולכים לעשות את הסצנות הקשות האלה, ואיך במהלך הצילומים אני לא הולך לפגוע בה.
"אני חושב שהיו שני אלמנטים שמאוד עזרו", מוסיף פפר. "האחד, הוא ששירה לא באמת בת 12, כמו הדמות שהיא משחקת בסרט, כמובן, והשני, הוא שפשוט תכננו את זה כמו מבצע צבאי, וכשאני אומר 'מבצע צבאי', אני לא מתכוון למבצע של גולני, אלא יותר למבצע של סיירת מטכ"ל. עברנו על זה במשך שלושה חודשים, תנועה-תנועה, וזה הפך מסצנה לסוג של ריקוד - ריקוד מעייף, מתיש ולא כייפי, וככה הפכנו למנותקים ממנו רגשית. כשהתנועות היו כבר טבע שני, יכולתי ליצוק פנימה את הפסיכולוגיה".
"כשמצלמים סרט על פני יריעה של זמן, אתה בא ליום צילום, ויש לך סצנה קשה יותר או פחות, ואתה תוקף אותה באותו יום", אומר פפר. "זה לא נוחת עליך, עד שאתה רואה בסוף את הסרט כמכלול, עם כובד האפקט של הדבר הזה".
ואיך הרגשת כשצפית לראשונה בסרט המלא?
"היה לי מאוד קשה", הוא משיב. "אז זה באמת נחת עליי, וזו הייתה חוויה מאוד קשה לצפות בסרט. תראי, זה סרט קשה, גם לי וגם לכל אחד. אבל, אני חושב שהנושא מספיק חשוב שנטפל בו, והוא מטופל ועשוי בכזו עדינות ומנקודת מבט כל כך מקורית ואמיצה, שזה הצדיק את כל זה. זו לא הייתה פרובוקציה, לא היו שם אלמנטים קולנועיים אחרים שנועדו רק להעלות בצופה רגש כזה או אחר – הכל שירת את הסיפור של אדר, הילדה.
"על מנת לקחת צד בסיפור, אתה מוכרח לעבור עם הדמות גם את הרגעים הכי קשים ולא לנטוש אותה ברגעים האלה. הסצנה הקשה, סצנת האונס, לא הייתה בתסריט המקורי, זה משהו שעשינו בהשלמות. כשטלי עבדה על הסרט, היא הבינה בדיוק את הנקודה הזו, שלא להפקיר את הדמות ברגע הזה, ואז צילמנו את הסצנה הזו".
הצלחת לעשות את הסוויץ' בסוף יום צילומים, או שהמחשבה על הסוגיות המועלות בסרט ליוותה אותך והעסיקה אותך לאורך כל התקופה?
"היה לי מזל גדול, שבדיוק נולדה לי ילדה, וזה היה עולם חדש ושמח. היא הייתה ממש כמו טייפון – ברגע שנכנסתי הביתה, כל האוצר הזה פשוט שקשק ממני כל חוויה אחרת", אומר פפר וחיוך מתגנב אל קולו. "אז איכשהו, האיזון הזה היה מושלם עבורי".
כאב לשתי בנות, אני מניחה שההתעסקות עם חומרים כאלה עוררה אצלך לא מעט חששות מפני הסכנות האורבות לילדים ולנוער.
"כן. חד משמעית. בסך הכל, בתור הורה, ובתור אדם, הפריסקופ שלנו לאלוהות, למשהו גבוה מאיתנו, לאיזשהו טוהר, הוא ילדים. אתה רואה את כל הטוב שבעולם כשאתה מסתכל על ילד, וילד נולד טוב, הוא כולו טוב, ולרסק את הדבר הזה ולנצל את זה, גם אם זה חזק ממך, לא משנה באיזו קונסטלציה, זה בעיניי הדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות. אני לא יודע איך אפשר לאחות דברים כאלה. זה בלתי הפיך".
בעקבות הרעש התקשורתי שעוררה יציאת הסרט וזכייתו במקום הראשון בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אותו הוא חולק עם 'גט', טבעי שתתעורר ציפייה מצוות היוצרים והשחקנים לקחת חלק בפעולות הסברה והעלאת מודעות בנושא פדופיליה ואונס בקרב המשפחה.
"אני חושב שהסרט עצמו הוא ההסברה. אני מרגיש שיש לי איזשהו אינפוט להכניס כאן, אבל אם מישהו רוצה לשמוע הסברה אמיתית, מספיק לעשות 'גוגל' על הנושא ולמצוא כתבה או סרט דוקומנטרי או עדויות של אנשים שחוו את זה, כדי להתחנך ולהבין את סדר הגודל של התופעה", אומר פפר כאשר אני מעלה זאת בפניו.
"תראי, הדברים האלה קורים באחת מכל שש או שבע משפחות. עוד דבר שמאוד נגע בי בסרט, הוא שזה לא קורה באיזו עיר רחוקה, במקום שאתה יכול להגדיר ולתרץ למה זה קורה דווקא שם – לא. כאן האמא רופאה, מיכאל מורה. זה קורה במקום הכי לא מצופה, וככה זה לא רק בסרט, ככה זה גם בחיים".
זו אחת הנקודות החשובות העולות מן הסרט – מקרים מעין אלו עשויים לקרות גם בבית שאנחנו מכירים, גם בדירה ממול, גם בקרב משפחות הנתפסות כנורמטיביות.
"בכל מקום, לכל אחד. וזה לא רק יכול לקרות, זה גם קורה. תחשבי על זה ככה – כל אחד מהצופים בסרט, יש סיכוי שהוא מכיר משפחה שבה זה קרה, בסקאלה מאחת עד עשר, באיזשהו אופן, ע"י איזשהו קרוב משפחה. זה מאוד מפחיד, מאוד מטריד, ולנו רק נותר לנסות לחנך בצורה שתיתן לילד כלים ולהיות ערניים כמה שאנחנו יכולים".
אשתך, יעל גולדמן, אמרה שהיה לה קשה עם התפקיד שגילמת בסרט. אתם נוהגים להתייעץ אחד עם השנייה בנוגע לתפקידים טעונים מעין אלו?
"קודם כל, אני מתייעץ עם יעל תמיד בנוגע לתפקידים, והדעה והתמיכה שלה מאוד חשובות לי. אני חושב שיעל מאוד הבינה גם את הצד הארטיסטי של הסרט וגם את האמירה החשובה שבו, והיא תמכה בי. לחוויית הצפייה בסרט היא לא הייתה מוכנה, ממש כמוני".
על אף החששות שהעבודה על הסרט עוררה בפפר, והנושאים הקשים בו 'פרינסס' עוסק, הוא מספר כי לצד הקושי, הייתה בתהליך העבודה גם הנאה רבה, הנובעת בעיקר ממקצועיותם ומאישיותם של העושים במלאכה.
"טלי במאית יוצאת מן הכלל", מחמיא פפר לשלום-עזר, כפי שהוא עושה פעמים רבות לאורך הראיון. "הסרט הזה, לדעתי, נוגע בקצה הקרחון של היכולות הקולנועיות שלה. כמה שאני אוהב את הסרט, אני כבר לא יכול לחכות לראות את הסרט הבא שלה. היא יוצרת מקורית ומיוחדת, ויש לה כבוד גדול לשחקנים – היא נותנת להם את המקום, את הזמן ואת השקט שהם צריכים. זה הפך את חוויית העבודה לתענוג צרוף.
"בסופו של דבר" הוא מוסיף, "אתה עובד מול שלושה אלמנטים – צלם, במאי ושחקן, לא משנה באיזה סט, וכשיש לך את שלושת האלמנטים האלה בדרגה עשר מתוך עשר, אז הרבה יותר קל והרבה יותר כיף. קרן מור נותנת, כמובן, מאה אחוז מעצמה, ושירה נפלאה. בהתחלה, כל הזמן שאלתי את שירה אם היא בסדר ואמרתי לה שאני מקווה שאני לא פוגע בה, ובאיזשהו שלב, התהפכו התפקידים והיא הייתה זו ששאלה אותי 'אורי, אתה בסדר?'".
התקופה האחרונה הייתה עמוסה מאוד עבור פפר, שמלבד 'פרינסס' בכיכובו, ניתן לצפות בו כעת גם על גבי המסך הקטן בהפקה המשותפת האמריקאית-ישראלית "Dig", בה הוא מגלם את דמותו של שוטר ישראלי.
"'דיג' הוא בהחלט חלום שהתגשם, לגמרי פרויקט חלומותיי", אומר פפר. "את יודעת, מה שמפריד בין הקולנוע הישראלי או הטלוויזיה הישראלית ליצירה האמריקאית, זה עניין הכסף. יש שם סדרות טלוויזיה שהתקציב לפרק אחד שלהן עומד על חמישה מיליון דולר. היום יש לך כל כך הרבה אנשים מוכשרים כאן, שכבר הספיקו להיות בעולם וחזרו עם הכלים שלמדו, אם הם למדו בבית ספר בחו"ל ואם הם עבדו שם, ומממשים את אותם דברים כאן. יש באמת תנופה אדירה של יצירה כאן, אבל עדיין אין לנו כסף, זו עדיין לא תעשייה, במלוא מובן המילה.
"אבל בהחלט יש לנו מקום להיות אופטימיים", הוא מוסיף במהירות. "יש לנו שנה מופלאה בקולנוע הישראלי, יש לנו טלוויזיה בועטת שמייצרת גם תכניות שנמכרות לחו"ל. אני מרגיש שזה בהחלט תחום שאנו מדביקים בו פערים, ואין לי ספק שאחד מהדברים שיעזרו בכך הוא המהפכה הדיגיטלית, ששינתה את המשחק לחלוטין, הן מבחינת העלויות והן מבחינת האפשרויות".
מה אתה חושב שניתן לעשות על מנת להפנות תקציב נרחב יותר לעשייה קולנועית וטלוויזיונית ישראלית?
"אני חושב שאפשר ללמוד משהו מניר ברקת, ששם את זה כיעד ברור ומובנה באג'נדה שלו ומבין שקולנוע וטלוויזיה הם כרטיס ביקור לכל דבר, שהופכים את המקום ליותר אטרקטיבי. אני זוכר שראיתי את 'ג'יימס בונד' האחרון, בו הוא מטייל בכל כך הרבה מקומות, ובכל מדינה שהוא מגיע אליה, זו פשוט פרסומת. אני זוכר שהסתכלתי על מקומות שם ואמרתי 'וואו, אני פשוט חייב לנסוע לשם'. מספיק גם לראות את הפרק הראשון של 'דיג' כדי להסתכל על ירושלים ולחשוב 'איזה מגניב המקום הזה נראה'. אנחנו לא חייבים תמיד להיות בקונוטציה של הקונפליקט, בהחלט אפשר וכדאי להראות גם את כל היופי שיש כאן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם