ראשי » תרבות » קולנוע

"האישה בזהב": גם הלן מירן מועדת לפעמים

לדרמה, סיפור אמיתי על ניסיונה של יהודייה מזדקנת להשיב ציור יקר ערך שהוחרם בידי הנאצים, היה את כל הפוטנציאל שבעולם להיות סרט מצוין, במיוחד עם הלן מירן בתפקיד הראשי. במקום זה קיבלנו הרבה מאוד שמאלץ, פיהוקים וג'סטות שקופות

 
הלן מירן היא שחקנית נהדרת, אך גם היא מועדת לפעמים. לראיה, "האישה בזהב" - דרמה היסטורית שעוסקת בניסיונה של מריה אלטמן, יהודייה אוסטרו־אמריקנית מזדקנת, להשיב לידיה ציור אייקוני ויקר ערך של גוסטב קלימט, שהוחרם ממשפחתה בידי הנאצים.

עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בפועל מדובר אמנם בסיפור מרתק (ואמיתי) שהתרחש בשנות ה־90, אך הגירסה הקולנועית שלו, שבוימה בידי סיימון קרטיס ("השבוע שלי עם מרילין"), היא שמאלץ טלוויזיוני מזוקק. התסריט מצופה בשכבה עבה של סנטימנטליות מוגזמת והומור מביך. המסע המשפטי המופלא של מריה, שנעזרת בעורך דין יהודי צעיר, המגולם בידי ראיין ריינולדס, אינו מרגש או מעורר מחשבה לרגע.
 
המבטא האוסטרי של מירן סביר בהחלט, אבל המשחק שלה מבוסס כל כולו על ג'סטות שקופות (כגון סידור השיער), על אביזרים נלווים (כמו משקפי שמש לא אופנתיים) ועל הערות חסרות טקט. בסצנה אחת היא חוטפת את משקפיו של ריינולדס ההמום, יורקת על העדשה ומנקה אותם. בסצנה אחרת היא אומרת לו בהתלהבות: "זה ממש כמו סרט ג'יימס בונד!".

ריינולדס, לעומתה, הופך במהלך הסרט מלוזר סקפטי השקוע בחובות ליהודי נמרץ עם תחושת שליחות. כשהוא לא מגלגל עיניים בחוסר אונים למשמע הערותיה הצבעוניות של הלקוחה שלו, הוא נובר בארכיונים בנחישות בחיפוש אחר מסמכים ומסביר לאשתו (קייטי הולמס, משום מה) עד כמה הקייס הזה הפך משמעותי עבורו. המהפך שלו אולי מתבקש, אך הופעתו הדלוחה וחסרת הצבע של ריינולדס, שקצת נראה כאילו נקלע למקום בטעות, מונעת מהמהפך הזה להיות משכנע.

הסצנות האפקטיביות היחידות ב"האישה בזהב" הן סצנות הפלאשבק, שבמהלכן נזכרת מריה בשנותיה האחרונות בווינה, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כוחם של הנאצים מתחזק, ההתנכלויות נגד היהודים מתגברות, וחלק מבני משפחתה של מריה מחליטים להימלט מהמדינה, אך אביה מתעקש להישאר.

בניגוד לסצנות שמתרחשות ב"הווה", הטון של סצנות הפלאשבק ישיר, קודר ונטול התחכמויות, וכתוצאה מכך מתקבלת התחושה שהן לקוחות מסרט אחר, טוב יותר. בחלקים אלה, שמלווים את מריה בזמן שהיא נפרדת מהוריה ובורחת מאוסטריה - קרטיס דווקא מצליח לייצר מתח, אימה ועצב. מה חבל, אם כן, שכל שאר החלקים ב"האישה בזהב" מייצרים בעיקר פיהוקים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...