המטרה הבאה של ג'ורג' קלוני: הבית הלבן?
"שכבתי עם יותר מדי נשים, עשיתי יותר מדי סמים והייתי ביותר מדי מסיבות", עונה ג'ורג' קלוני לשאלה האם ייכנס לפוליטיקה. עם אישה חדשה וסרט עתידני חדש לכל המשפחה, "בחזרה למחר", הרווק הפרוע לשעבר כבר נראה ונשמע כמו פוליטיקאי משופשף
נינוח, מבודח ונאה עד גיחוך, ג'ורג' קלוני נכנס לחדר הישיבות של מלון קלרידג'ס היוקרתי בלונדון ותופס את מקומו במרכז הבמה. הוא לובש מעיל עור שחור ומתחתיו חולצת טי שחורה, שעליה הלוגו של חברת הטקילה המועדפת עליו. על אצבעו טבעת נישואים דקה ונוצצת. על פרצופו חיוך קורן.עוד כותרות ב-nrg:
• זוכת אירוויזיון 2014: לנדב גדג' סיכוי טוב
• מבקר המוזיקה נרדם בהופעה של הבקסטריט בויז
• והמעריצה ההיסטרית תלשה שערות באותה הופעה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"זו בהחלט תקופה נהדרת עבורי", מודה הכוכב, שנישא בשנית בנובמבר האחרון, בחגיגה צנועה שעלותה נאמדה ב־13 מיליון דולר. "תמיד הייתי אדם אופטימי. היה לי המון מזל בחיים עד עכשיו ויצא לי לעשות הרבה דברים שלא הייתי מסוגל להעלות בדמיוני, אבל אני בר מזל שפגשתי מישהי כה מיוחדת ואני מאוד אופטימי לגבי ההמשך".
"אופטימיות" היא מילה שתיזרק לחלל החדר לא מעט פעמים. גם מפני שהסרט שהוא מקדם, "בחזרה למחר", של הבמאי זוכה האוסקר בראד בירד ("משפחת סופר־על", "רטטוי"), הוא סרט פנטזיה אוטופי שמבקש להציע חלופה שטופת שמש ומלאת תקווה לחזיונות הקודרים שהשתלטו על מסכי הקולנוע והטלוויזיה לאחרונה (ע"ע "משחקי הרעב", "מפוצלים", "הרץ במבוך" ועוד ועוד) - אבל גם מפני שקלוני (54) באמת במצב רוח מרומם מהרגיל.
הסיבה לכך היא אמל אלמודין בת ה־37, עורכת דין לזכויות אדם ממוצא לבנוני־אנגלי, שהגשימה את חלומן של מרבית נשות העולם (ושל לא מעט גברים) וגרמה לרווק הנחשק והנצחי (שהתגרש ב־1993, תוך כדי שהוא נשבע שלעולם לא יחזור על הטעות) לכרוע ברך ולשלוף מהכיס טבעת. "לא תיכננתי להתחתן", אמר הכוכב זה מכבר, "אבל אז פגשתי מישהי שגרמה לי לרצות לבלות איתה את שארית חיי. כל מה שיכולתי לעשות הוא לקוות שהיא מרגישה אותו דבר. אני הכי מאושר שאפשר, יש לי פרטנרית נהדרת".
אז כן, קלוני אופטימי. והוא גם מעיד על עצמו שהוא פחות ציני משהיה. תהליך השיקום החל כבר בסרטו הקודם (והכושל) "ציידי האוצרות", שעלה למסכים בראשית השנה שעברה. "אני אוהב סרטים ציניים", אמר אז, "הם פשוט מעניינים יותר. אבל הפעם, לשם שינוי, רצינו לעשות סרט שבו הטובים מנצחים".
המגמה הזאת רק הולכת ומתחזקת ב"בחזרה למחר", סרט קיץ בתקציב של 200 מיליון דולר, שהפיקו אולפני דיסני. לא רק שזאת הפעם הראשונה זה עידנים שקלוני ניאות להופיע בסרט המיועד "לכל המשפחה", אלא שהמסר הנאיבי, שמועבר לקהל היעד באופן אגרסיבי למדי, שונה בתכלית מהמסרים שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות.
"נמשכתי ל'פרויקט הקטן' הזה כי זה סרט עם מודעות חברתית", מסביר קלוני, הידוע בדעותיו הליברליות, "כשהייתי צעיר היה מקובל לחשוב שהקול של היחיד - הקול שלך, לא של פוליטיקאי או של מישהו מפורסם - יכול להוביל לשינוי. ראינו את זה קורה - כמו במקרה של רוזה פארקס - וכתוצאה מכך באמת חווינו שינויים. אני חושב שעם הזמן קצת שכחנו מזה, אך תמיד טוב להיזכר.
"העתיד אינו דבר בלתי נמנע, ומה שנראה אפל וחסר תקווה לא באמת חייב להיות כזה. אנו יצרנו את המצב הזה, ואנחנו יכולים לשנות אותו. לא מוכרחים לחכות לבעלי הכוח כדי להתחיל לעשות את זה".
כמובן שקלוני כבר "התחיל לעשות את זה" לפני שנים. לצד פעילותו הקולנועית, הוא משקיע אינספור שעות מהשבוע שלו בפעילות הומניטרית מגוונת. בין השאר, גייס עשרות מיליוני דולרים למען נפגעי הצונאמי באסיה ונפגעי רעידת האדמה בהאיטי, הסתובב באזורי העימות בדארפור ועמד בפני ועדות שונות של האו"ם, בתקווה שיוכל לעזור במשהו לשיפור חייהם של האנשים שפגש במסעותיו. איך הוא גם מספיק לעשות כל כך הרבה סרטים תוך כדי? לא ברור.
"אני יודע שהבעיות האיומות שפוקדות את אזורי העימות לא ייפתרו בזמן הקרוב", הוא אומר, "אני אמות הרבה לפני שהן ייפתרו. אבל להיות מעורב זה חלק מהמשחק. צריך לקחת חלק.
"אבא שלי היה קריין חדשות, ואם נהיה כנים, אני גדלתי בתקופה שבה החדשות היו די רעות. ההתנקשויות באחים קנדי ובמרטין לותר קינג, המהומות הבין־גזעיות, המאבק של התנועה לזכויות האזרח - בשנות השישים חשבנו שהעולם מתפרק. אבל היו גם נקודות אור בדרך, כמו המסעות לחלל. ואיכשהו, תמיד הצלחנו להאמין שהדברים יסתדרו בסוף.
"כשאבי היה מגיש חדשות, הוא היה מנסה לשים דברים בפרספקטיבה. נניח, יש שבעה גלוחי ראש שעושים בלאגן בסינסינטי, אוהיו, ואתה מסקר את זה כי זה סיפור חדשותי. אבל אז אתה מטפס על המגדל הכי גבוה בסביבה ומצלם מהקומה הארבעים את האנשים האלה, ואתה מבין את החלק שלהם בתמונה הגדולה".
קלוני - ללא ספק הדבר הקרוב ביותר לכוכב קולנוע מהזן הקלאסי שיש להוליווד להציע - הגיח אל חיינו לפני קצת יותר משני עשורים כד"ר דאג רוס בדרמת הטלוויזיה "אי.אר". בנעוריו חלם להיות שחקן כדורסל מקצועי, אבל אחרי שהבין שהוא לא מספיק טוב החליט ללכת בעקבות אביו ופנה ללימודי עיתונאות. את שנות הקולג' העביר בעיקר במסיבות, ומעולם לא סיים את לימודיו. בסוף שנות השבעים לוהק לתפקיד קטנטן בסרט שצולם בסביבה ונדבק בחיידק המשחק. הוא החליט לעבור ללוס אנג'לס. בכיסו היו 300 דולר.
הפופולריות של אביו באזור מגוריו - עיירה בת 1,500 תושבים בסינסינטי - סייעה לו ללמוד את חוקי "המשחק" והכינה אותו לתהילה. גם דודתו, הזמרת רוזמרי קלוני, שהיתה מפורסמת וירדה מגדולתה, סיפקה לו לא מעט לקחים. "קיבלתי שיעור בסלבריטאות בגיל צעיר והבנתי עד כמה מעט זה קשור בך. היא אף פעם לא אמרה לי 'תעשה את זה' או 'אל תעשה את זה', אבל מהסתכלות עליה הבנתי שלא מומלץ לעשן שלוש חפיסות ביום, שמאוד כדאי לעשות קצת התעמלות פה ושם ושאסור להאמין לכל מה שאומרים לך; לא כשאומרים לך שאתה גאון בגיל 21, ולא כשאומרים לך שזמנך עבר בגיל 27".
לאחר שנים שבהן התבזבז בתפקידי משנה ובתפקידי אורח בסדרות כמו "עובדות החיים", "בנות הזהב" ו"רוזאן" ובסרטים זבליים במיוחד (כמו "Return of the Killer Tomatoes" ב־1988), הבין שאם לא יעשה את המהלך שלו בקרוב, יתויג ככישלון. ב־1993 הוא התגרש מאשתו, השחקנית טליה בלסם, לאחר ארבע שנים לא מאושרות, והסתער בכל הכוח על תפקיד ד"ר רוס ב"אי.אר".
"זו היתה דמות טלוויזיונית מושלמת", סיפר בעבר, "וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. כמה שבועות לאחר שהסידרה עלתה לאוויר, חיי השתנו לנצח. הגעתי לניו יורק לביקור, ואנשים פתאום צעקו לי, 'היי ג'ורג'!'. הם הכירו את השם שלי! לא את השם של הדמות שלי, אלא את השם שלי! חבר שלי הסתובב אלי ואמר: 'זהו, הפכת למפורסם'. אני מניח שזה מסוג הרגעים שאנחנו מחפשים לעצמנו בחיים".
כבר בשלב מוקדם ביקש קלוני למנף את ההצלחה שלו על המסך הקטן ולעבור לקולנוע. ניסיונותיהם הכושלים של שחקנים כמו דיוויד קרוזו ("NYPD Blue") ודיוויד דוכובני ("תיקים באפלה") לא הרתיעו אותו. לאחר תפקיד ראשי לצד קוונטין טרנטינו בסרט הערפדים "מעלות החמה עד צאת הנשמה" וכמה סרטים גנריים ולא מאוד מוצלחים, כגון הקומדיה הרומנטית "יום בהיר אחד" (1996) ומותחן הפעולה "פיסמייקר" (1997), זכה קלוני בלוטו ולוהק לתפקיד באטמן.
לרוע המזל, "באטמן ורובין", שיצא למסכים בקיץ 1997, התרסק בכל החזיתות, וכמעט הביא לסיום הקריירה שלו. אבל לחוויה הטראומטית היה גם צד חיובי: היא גרמה לו להבין שהוא רוצה לעבוד עם במאים רציניים ולעשות סרטים שיוכל להתגאות בהם.
כך החל קלוני ברצף מרשים של סרטים שזיכו אותו בשבחי הביקורת. ב־1998 כיכב לצד ג'ניפר לופז ב"רומן לא חוקי" (שהיה ונותר אחד מסרטיו המוצלחים ביותר), כעבור שנה נטל חלק ב"שלושה מלכים", וב־2000 הפתיע בתפקיד קומי מבריק ב"אחי, איפה אתה?" של האחים כהן (שהביא לו את פרס גלובוס הזהב). בתחילת שנות האלפיים חווה גם הצלחה קופתית בזכות "הסערה המושלמת" ו"אושן 11", שמיצב אותו כגירסה המודרנית של פרנק סינטרה וביסס את מערכת היחסים הפורה והאינטנסיבית עם הבמאי סודרברג.
ב־2002 שלח קלוני את ידו בבימוי לראשונה, עם הסרט "וידויים של מוח מסוכן", ומאז הוא מקפיד לביים סרט בכל שלוש שנים. "לילה טוב ובהצלחה" (2005), שעסק במאבק בין מגיש החדשות אדוארד מורו לסנאטור הימני ג'ו מקארתי, הוא המוערך בסרטיו עד היום.
לצד זאת, הוא גם כותב תסריטים ומפיק, ולא יהיה מוגזם לומר כי הוא נהנה מהצלחה יוצאת דופן. לראיה, קלוני הוא האדם היחיד בתולדות הוליווד שהיה מועמד לאוסקר בשש קטגוריות שונות: סרט (הפקה), שחקן, שחקן משנה, במאי, תסריט מקורי ותסריט מעובד.
ב־2005 זכה באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"סוריאנה", וב־2013 חלק עם בן אפלק את פסלון הסרט הטוב ביותר עבור "ארגו" (קלוני היה אמור לביים את הסרט, אך בסופו של דבר הסתפק בהפקתו). סרטים בולטים נוספים שנטל בהם חלק במהלך העשור האחרון הם סרט האנימציה "מר שועל המהולל" (2009), "מייקל קלייטון" (2007), "תלוי באוויר" (2009) ו"היורשים" (2011), שהביאו לו שלוש מועמדויות נוספות לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי, והלהיט ההיסטרי "כוח משיכה" עם סנדרה בולוק (2013).
ב"בחזרה למחר" מגלם קלוני את פרנק ווקר - ילד פלא בעבר ואדם מריר בהווה, שנאלץ לשוב ולהאמין בפוטנציאל של המין האנושי לאחר מפגש גורלי עם נערה סקרנית בשם קייסי (בריט רוברטסון), שמאוד מזכירה לו את הילד שהיה פעם. זהו תפקיד משנה פר אקסלנס (למרות הדומיננטיות שלו בקדימונים, קלוני מופיע על המסך לראשונה רק לאחר כשעה), וקווי הדמיון לדוק בראון, הדמות המוטרפת שכריסטופר לויד גילם בטרילוגיית "בחזרה לעתיד", ניכרים לעין.
"פרנק הוא גבר נרגן שהתפכח מאשליותיו. כילד הוא היה מדען קטן עם חלומות גדולים, ואיכשהו הוא הגיע למקום סודי וחבוי מהעין, שלדעתו הוא המקום הכי מדהים ביקום. בשלב מסוים הוא האמין שהעולם יהיה טוב יותר בזכות המקום המיוחד הזה, אבל אחרי שהוא מגלה שטעה, הוא הופך למאוד ציני, מבודד את עצמו בחווה שלו ומתכנן להעביר את שארית חייו לבד. ואז קייסי מופיעה ומכריחה אותו להתמודד עם העבר שלו".
יחד השניים יוצאים למסע שלוקח אותם חזרה אל העולם המסתורי והמופלא, שמתקיים במימד מקביל. מתברר שהעולם העתידני הנ"ל נמצא בסכנה גדולה ושרק פרנק וקייסי יכולים להציל אותו. במקרה שלו, לפחות, זה כרוך בלחטוף הרבה מכות.
"כשהייתי בשנות השלושים שלי הייתי זה שמחטיף", צוחק קלוני, "וזה לא הכל - אחר כך גם הייתי מתרחק מהזירה בזמן שמשהו מתפוצץ ועולה בלהבות מאחוריי. היום אני בעיקר זה שחוטף, אבל האמת היא שאני די נהנה מזה".
"האופטימיות של ג'ורג' מעוגנת במציאות", מסביר לי התסריטאי דיימון לינדלוף, שמוכר בעיקר בתור מי שיצר את סידרת הטלוויזיה "אבודים" עם ג'יי.ג'יי אברהמס, "ולכן התעקשנו ללהק אותו לתפקיד. הוא ממש לא הטיפוס הנאיבי החולמני. הוא לוחם".
"הוא לא רק מדבר את הדיבור, הוא גם הולך את ההליכה", מוסיף גאון האנימציה בראד בירד, שזה סרט הלייב־אקשן השני שהוא מביים אחרי "משימה בלתי אפשרית 4", "הציבור מרגיש שלג'ורג' באמת אכפת מהעולם ומהדרך שבה אנחנו מתנהגים זה לזה".
כמו במקרה של סרטי "שודדי הקאריביים", גם הפעם ההשראה הגיעה ישירות מהמורשת הבידורית של וולט דיסני, ששילב רעיונות פוטוריסטיים רבים במתקני השעשועים שיצר בשנות החמישים והשישים. למעשה, שם הסרט באנגלית, "Tomorrowland", הוא מחווה לא מאוד מעודנת לאזור ותיק של דיסני וורלד, שנפתח כחצי שנה לאחר שדיסני הלך לעולמו.
אף שאחת מסצנות הפתיחה מתרחשת על המתקן המוכר של "זה עולם קטן מאוד", "בחזרה למחר" אינו מתפקד רק כפרסומת ארוכה לפארק השעשועים הפופולרי, והוא בהחלט עשוי לעודד את צופיו הצעירים לדון ברעיונות האקטיביסטיים והמעט מפתיעים שמתדלקים אותו. "סרטים הם בידור", אומר קלוני, "לרוב הם אמורים לספק לצופים הזדמנות לברוח מחייהם לשעתיים, אבל אם סרט גם מצליח לגרום לך לנהל שיחה רצינית עם ילדיך לאחר שהוא מסתיים - זה בונוס".
ממש עכשיו סיים קלוני לצלם את "Hail Caesar" - קומדיית שואו ביז עטורת כוכבים של האחים כהן, שמתרחשת בהוליווד בשנות החמישים. זהו שיתוף הפעולה הרביעי שלו עם הכהנים, שתמיד הצליחו להפיק ממנו את המיטב. סרט נוסף שנמצא בקנה שלו הוא המותחן הפיננסי "Money Monster", ששב ומאחד אותו עם הסוויטהארט (במיל') של אמריקה, ג'וליה רוברטס.
הפרויקט הבא שלו כתסריטאי/במאי יעסוק בסקנדל האזנות הסתר שהביא לסגירתו של העיתון הבריטי "News of the World". "יש לסיפור הזה את כל האלמנטים הדרושים", אמר לאחרונה, "שקרים, שחיתות, סחיטה, והעובדה שהכל אמיתי היא החלק הכי טוב".
לאחרונה גם שבו להקיף אותו שמועות עקשניות שהוא מתכנן מעבר לפוליטיקה ב־2018, תחילה כמושל, ואחר כך, אם ירצה השם, כסנאטור. לפני כמה שנים, כשגילם מועמד אידיאליסט ומבטיח לנשיאות ארה"ב ב"משחקי שלטון", עשה קלוני מאמצים עילאיים להכחיש שהוא רוצה לחצות את הקווים ("שכבתי עם יותר מדי נשים, עשיתי יותר מדי סמים והייתי ביותר מדי מסיבות"), אבל אין זה אומר שזה לא יקרה בסוף. בכל זאת, לכל כוכב הוליוודי יש תאריך תפוגה, וקלוני כבר עשה מספיק כדי להעניק את הרושם ששאיפותיו לא מסתכמות בקולנוע.
ומה החזון שלו לעתיד הקצת יותר רחוק? כיצד הוא רואה את עולם המחר? "האמת היא שאני מקווה שככל שנתרגל לטכנולוגיות החדשות שלנו, כך נוכל ללמוד להתרחק מהן קצת. לפני כמה שנים הייתי באירוע התרמה עם הנשיא אובאמה, וכל הנוכחים, ללא יוצא מן הכלל, צילמו עם הסמארטפון בזמן שלחצו את ידו. האנשים האלה בעצם לא יכולים להגיד שהם פגשו את הנשיא, הם מקסימום יכולים להגיד שהם צילמו אותו.
"אני מרגיש שאנחנו מאבדים משהו מהחוויה של לחיות. מצלמים הכל, ואולי צופים בזה אחר כך. כשאתה הולך היום להופעה, כולם מצלמים. אף אחד לא מסתכל על מה שמתרחש מולו. אז אני מקווה שבעתיד נהיה קצת פחות מאוהבים בטכנולוגיה ונשקיע קצת יותר זה בזה, בשיחות פנים אל פנים. אני מייחל לארוחות ערב משפחתיות, שבהן הפרצופים של בני המשפחה לא קבורים במכשירים שלהם, ואני מייחל שכולנו נחזור לכתוב מכתבים זה לזה. לא יודע, אולי אני לגמרי מפספס משהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם