קאן 2015: טוקסידו במקדונלדס ופורנו בקולנוע
המשפט 'לא מה שחשבתם' מסכם את פסטיבל קאן. לא כל השמועות נכונות, לא כל הסרטים איכותיים, לא תתקלו בסלבס ברחוב והסרט של פורטמן לא כזה גרוע. שלחנו את נטליה ירמין לצעוד בעקבים על השטיח האדום והיא חזרה עם הבטחה שלעולם לא תחזור לשם
פסטיבל קאן המפורסם קרוב לסיום, היאכטות של המיליארדרים שעגנו לאורך הריביירה בימי הפסטיבל כבר הפליגו לדרכן, הרחובות התרוקנו, וכעת ישנה תחושה באוויר כאילו שאלה מאיתנו שעדיין כאן שרדו סוג של הוריקן. יש שיגידו שמדובר בתחושה שאינה רחוקה מהאמת.עוד כותרות ב-nrg:
• אכזבה: "פיץ פרפקט 2" מזייפת
• "6 אמהות" עושה כבוד לערוץ 2
• חינוך מגיל 0: תהיי מזכירה ותשתקי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הרבה שמועות רצות על הפסטיבל מדי שנה. אומרים שהוא אקסקלוסיבי וממדר לשלל קבוצות, אומרים שהטרדות מיניות מצד זקנים עשירים הנן דבר שבשגרה, אומרים שאם אתם לא לובשים טוקסידו על השטיח האדום לא יתנו לכם להיכנס להקרנה בתוך תיאטרון הלומייר המפורסם. חלק מהדברים הללו נכונים, חלקם מוגזמים מעט.
ובכל זאת, העולם של פסטיבל קאן עובד על פי חוקים משל עצמו, ולא גמישים במיוחד. זה עולם שבו השטר החזק ביותר איננו היורו (אם כי גם ממנו צריך, והרבה) אלא ההזמנות למסיבות ולקוקטיילים. עולם שבו המיקום של כל אחד בשרשרת המזון נקבע על פי צבע התג שלו, כאשר המסכנים ביותר הם העיתונאים בעלי התג הצהוב שלא מצליחים להיכנס לשום הקרנה כמעט, והבלתי מנוצחים הם העיתונאים עונדי התג הלבן, שממנו יש כה מעט שבאיזשהו שלב אתם יכולים להתחיל לחשוב שהם מעין יצור פלא שקיים רק באגדות.
זהו עולם בו אנשים קונים מיץ תפוזים ב-15 יורו לכוס בלובי של מלונות היוקרה רק בשביל הסיכוי לראות את הסלב החביב עליהם נכנס בדלת (השנה ג׳ייק ג׳ילנהול כיכב). עולם בו המקדונלדס היחיד בעיר מלא בטוקסידואים ושמלות ערב. עולם בו בלי נעלי עקב לא יתנו לך לעלות על השטיח האדום. ויותר מהכל – זהו עולם בו מנוחה היא פריביליגה.
מכל הבחינות הללו פסטיבל קאן 2015 לא היה יוצא דופן. קשה לשבור מסורות ישנות. מה שבאמת מעניין לדבר עליו הוא כמות הסרטים העצומה שהוקרנה במהלך הפסטיבל הנוכחי, כמות שלא ניתן להתמודד איתה אפילו אם הנכם המבקר החרוץ ביותר בעולם, שאינו זקוק כלל לשעות מנוחה.
בהתאם לכך, נכון לרגע כתיבת סיקור זה, הספקתי לנכוח בפרימיירה אמיתית על השטיח (בעקבים) של Louder Than Bombs של יואקים טרייר, לצלם תמונות באיכות נוראית של איימי פולר ומינדי קיילינג יוצאות מהקרנת הבכורה של ״אינסייד אאוט״, הסרט החדש של פיקסאר (שקיבל ביקורות מהללות), ולהיכנס לכמה הקרנות של סרטים שסביר להניח לא יגיעו ארצה. חלקם נחמדים פלוס, אחרים כה מזעזעים שנאלצתי, עם רבים אחרים, לצאת מהאולם על מנת לחסוך מעצמי סבל מיותר.
את ״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן וידאתי שאראה, לאחר ביקורות קוטלות רבות מצד המבקרים הישראלים, וביקורת מהללת אחת ויחידה ששינתה אך מעט את המאזן. יצאתי מההקרנה עם ההבנה שהביקורות הקוטלות כנראה הגיעו ממניעים אחרים שאינם קשורים בסרט עצמו. כך נראה, שכן בבימויה של נטלי פורטמן, סיפורו של עמוס עוז דווקא הופך למקסים. הסרט בבירור איננו מושלם, אך הוא עשוי בצורה יפהפייה וניכר ממנו כי לפורטמן פוטנציאל רב כבמאית.
מבין סרטי התחרות, אחד הסרטים המהנים ביותר בפסטיבל היה ״הלובסטר״ של הבמאי היווני המבטיח יורגוס לנטימוס, וזאת בלי קשר להיותו כלול במסגרת היוקרתית. זהו סיפור המתרחש בעולם עתידני שבו בני אדם שאינם מצליחים למצוא בן או בת זוג תוך זמן קבוע מראש, נהפכים לבעלי חיים לבחירתם. לא הבחירה הטבעית לסרט זוכה בדקל הזהב, אך בשלב זה נראה כמועמד די טוב. הייתי שמחה להשוות את סיכויו לאלה של ״נוער״ של פאולו סורנטינו, אך מכיוון שעמדתי לא פחות משעה וחצי בתור להקרנה שלו ובסוף לא נכנסתי, כנראה שגם אני כמו רבים אחרים, אאלץ לתפוס אותו בבתי הקולנוע בארץ, הרבה אחרי שאשוב ממסעותיי הפרועים בדרום צרפת.
אם הגעתם עד הנה, בטח תהיתם לעצמכם איך אפשר לדבר על פסטיבל קאן בלי להזכיר פורנו. אחד הסרטים שעוררו באזז מרובה בקרב מבקרים וצופים כאחד היה סרטו החדש של הבמאי הקונטרוברסאלי גספר נואה, ״אהבה״ שמו, שהחליט שזה רעיון לא רע לעשות סרט אירוטי בתלת מימד באורך של יותר משעתיים. אולי סתם בשביל הצחוקים. אולי ביומרנותו חשב שפיצח את הנוסחה לאהבה (הוא לא). אולי כל הסרט, כפי שנעשים רוב הדברים כיום, נעשה באירוניה. מה שעצוב במיוחד הוא שאפילו כל סצנות הסקס המרובות, הארוכות והגרפיות (כשאנחנו אומרים פורנו אין זו הגזמה מתחסדת) לא מצליחות להסית את תשומת הלב מהעובדה שהסיפור חלש, התסריט כאילו נכתב בידי מתבגר פלצן במיוחד, והדמויות כולן, למרות נתוניהן הפיזיים המרשימים, בלתי נסבלות, טיפשות, ואינן מעוררות הזדהות. מביך.
איך ניתן לסכם את חוויית הביקור בקאן? היה כיף? היה טוב וטוב שהיה? רק ״היה״? בטח ייקח לי כמה זמן לעכל את זה כשכל זה יגיע לסיומו. בינתיים אגיד שהביקור בקאן, אפילו בשנה שבה רוב הסרטים היו פחות ממרגשים, היה ללא ספק חוויה אנתרופולוגית יוצאת דופן, שכמו הליכה על השטיח האדום, אין זה הכרחי לחזור עליה שוב. חוויה חד פעמית של למידה שעליה אשאר אסירת תודה, אפילו שלעיתים השיעור היחידי שהיא סיפקה, כך הרגיש, הוא שלא כל הנוצץ זהב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם