רגב אינה עונה: סרטים שהשרה לא הייתה מממנת

שחקנים שמשחקים חיילים בלי ששירתו בצבא? בושה. סרט המציג את פקידות השלישות בצה"ל כמיותרות? זוועה. אסי דיין? נורא ואיום. רצינו לערוך רשימה של חמישה-שישה סרטים חשובים ואהובים ששרת התרבות החדשה לא הייתה מממנת. מצאנו הרבה יותר

שייקה, שים על עצמך משהו, אתה מבייש את צה''ל צילום: מתוך הסרט

סרט הביכורים של טליה לביא היה שובר קופות ענקי שעשה חיל גם בפסטיבלים בחו"ל: לאחר שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "טרייבקה", הגיע לארץ והפך לסרט הנצפה ביותר של 2014, מהישראלים והלועזיים יחד, וכמו כן קטף גם שישה פרסי אופיר.

אין שמחים מאתנו על כך שהוא הוציא את הישראלים לראות קצת תרבות, והוכיח בחו"ל שגם בישראל יש סצנת קולנוע ערה ושוקקת. הדבר היחיד שאנחנו לא מבינים זה למה להידבק דווקא לחיילות השלישות, מכל החיילים בצה"ל. כלומר, ברור שכל שירות הוא משמעותי, אבל לא חסרים גיבורים קרביים אמיתיים שיכולים להחזיק סרט באורך מלא.

על זה לבזבז כסף? ''אפס ביחסי אנוש'' צילום: באדיבות קולנוע לב

למשל, שלושת החתיכים של בופור - אושרי כהן, איתי טיראן ואיתי תורג'מן - בחורים אלף אלף, אם הבנתם מה עשינו פה.

נכון, הם לא סיימו שירות צבאי מלא, מה שהופך את השתתפותם בסרט לצבועה מעט, אבל הם כן קנו לסרט את המועמדות שלו לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, את זכיותיו בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין ובארבעה פרסי אופיר.

גם הוא היה לסרט הישראלי הנצפה ביותר באותה השנה, אבל אנחנו בטוחים שלא היינו היחידים שהתבלבלו קצת מכל השאלות וההתפלספויות המיותרות שהסרט מעלה. האם צריך לשלוט ברצועת הביטחון, למשל, או האם היו חיילים שהקריבו את חייהם לחינם. התשובות לשאלות האלה הרי ברורות מאליהן.

 

לא ברורה הנטייה של האמנים התלאביבים והשמאלנים להכפיש את צה"ל בצורה סדרתית כל כך, ועוד יותר לא ברורה הנטייה של הציבור להפוך את הסרטים האלה לקאלט. סרטו של אסי דיין אמנם זכה לביקורות שליליות בזמנו, אבל הביא 672,000 איש לבתי הקולנוע, ומאז הפך לקלאסיקה.

מדהים לראות שגם בסבנטיז היו סרטים שרמזו שיש מפקדים שאינם כליל היופי, החוכמה והכישרון, או שצה"ל אינו יעיל. אולי אם חיילות השלישות לא היו מבזבזות את זמנן בשבירת שיאים חדשים ב"שולי המוקשים" זה לא היה קורה.

 

באיזשהו שלב היינו חייבים להגיע לערבים. ואם כבר ערבים, אין ספק ש"עג'מי", שהיה מועמד גם הוא לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר וקטף ציון לשבח בפסטיבל קאן, ריגש לא מעט אנשים, אבל בנו הוא עורר רגשות מעורבים. למה החיים של הערבים ביפו מוצגים בו כקשים ורוויי סבל, כשהם חיים פה כמו מלכים?

 

גם סרט האנימציה של ארי פולמן זכה ללא מעט כבוד: הוא היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בסזאר לסרט הטוב ביותר, וזכה גם בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר. ההישגים המדהימים האלה, שמביאים לישראל הרבה כבוד, כמעט מסיחים את הדעת מהתוכן שלו. חיילים משוחררים עם טראומות זה לא דבר רווח וגם לא משהו שאמור לקרות. סתם נפלו על צמד בחורים רכי לבב. ואף מילה על סברה ושתילה. ממילא הכל שקרים.

 

כל זה לא היה קורה לו היינו בולמים את ההידרדרות הזו מלכתחילה. תשאלו כל נער ונערה ממוצעים והם יגידו לכם שהחלום שלהם הוא לשרת בצה"ל - חלום שאפילו הולך להתגשם. פציפיסטים שלא רוצים להתגייס, קרביים שרוצים להוריד פרופיל - מקרי קיצון כאלה לא צריכים לככב בנכסי צאן הברזל של הקולנוע הישראלי.

חבורה של היפים. ''בלוז לחופש הגדול'' צילום: יח''צ

ושוב דיין מפציץ באחד מסרטיו הנחשבים ביותר, שזכה בתשעה פרסי אופיר והיה מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, אבל השם הטוב שהוא הוציא לישראל מתבטל לגמרי בגלל תכניו.

החיילים שלנו הם לא בהמות. הם השכנים שלכם, האחיינים שלכם, הבנים שלכם - למעשה, הם אתם בעצמכם. חוץ מזה, נכון, אמנם יש פה אנשים עם יותר מדי דעות, אבל החברה הישראלית לא קרובה בכלל ללהיות שסועה כמו שהיא מוצגת בסרט הזה. כמו שנאמר, לא הכל שחור או לבן. מה, לא ככה?

ממזר היה האסי דיין הזה. ''החיים על פי אגפא'' ארכיון

סרטו של ערן ריקליס קטף את פרס בחירת הקהל בפסטיבל ברלין ואף זכה להקרנות מסחריות ברחבי העולם ולביקורות מהללות, אבל היטפלותו לדברים כל כך קטנים כמעט מגוחכת. אם שר הביטחון עובר לגור ליד גבול הגדה המערבית ורוצה להוריד את מטע עצי הלימון של השכנה הערבייה שלו - כנראה שיש לו סיבה טובה. ובכל מקרה, לא אומרים "לא" לאיש בעמדה בכירה כל כך.

עוכר ישראל. ערן ריקליס בפסטיבל ברלין צילום: איי פי

יחסים רומנטים בין חיילים במדים זה שיא האי-תקניות, אבל היינו מחליקים את זה לו היה מדובר בתמונה יפה של חייל וחיילת, האוהבים הצעירים שמגנים על המולדת. אבל שני גברים? מי שמע על דבר כזה? טוב, לפחות הוא זכה בפסטיבל הסרטים הלהט"בי בברלין, בפסטיבל טורינו ובפסטיבל ירושלים, אנחנו בטוחים שאיתן פוקס היה מרוצה למדי.

לא במשמרת שלן רגב. יוסי וג'אגר צילום: מתוך הסרט

ומילא שני גברים, אבל יהודי וערבי?! גם אם נשים את התועבה בצד, סרט שכל כך לא משקף את המציאות לא ראינו כבר הרבה זמן. והוא עוד יצא להקרנות מסחריות לא רק בישראל אלא גם בלונדון, פריז, ברלין, אמסטרדם, וינה, בריסל, דבלין, ברזיל, ארה"ב ומדינות נוספות. בושה!

 

מוסכם על כולם שמדובר בסרט יפהפה, לא סתם הוא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. ועדיין, אנחנו לא שוכחים ולא סולחים על כך שהוא מבוסס על סיפור של א"ב יהושע, הדוגמה החיה לכך שיש אמנים מוכשרים שעדיף שפשוט יתעסקו ביצירתם ולא יפתחו את הפה בנושאים שהם לא מבינים בהם.

יש סופרים מכובדים שעדיף שישתקו. ''שלושה ימים וילד''

וכמובן, החלק השני של הצמד-חמד הזה, דויד גרוסמן, לא הרבה יותר טוב ממנו, למרות שהסרט המבוסס על ספרו זכה בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו לקולנוע והיה מועמד לפרס התסריט באוסקר האסיאתי, כמו גם ל-12 פרסי אופיר. יש דברים שהצנזורה יפה להם.

אוולין קפלון ב''הדקדוק הפנימי'' צילום: קארין בר