ההשתלטות הרשלנית של האסלאם על אירופה
בין ביקור אצל זונה לחימום ארוחה במיקרוגל, הקוראים הוותיקים ימצאו ברומן החדש של מישל וולבק את כל הצפוי והמוכר, כולל פיזור הדעת ודלות העלילה. הפעם חוסר המשמעות של החיים הוא רק רקע להשתלטות האסלאם על צרפת, לטוב ולרע ולחזרה בתשובה
''כניעה'', מישל וולבק
עוד כותרות ב-nrg:
• מה יקנה טל פרידמן בחצי מיליון ש"ח?
• רוג'ר ווטרס דרש להחרים, האמנים לא זרמו
• סערת התרבות מתחזקת: שאנן סטריט על הכוונת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כניעה", הרומן השישי של מישל וולבק, אולי הסופר הצרפתי המוכר ביותר בישראל כיום (מודיאנו מי?), גם ניחן בנושא מתסיס וגם יצא בתזמון בלתי ייאמן: רומן על השתלטות האסלאם על צרפת שראה אור בדיוק ביום הטבח במערכת "שארלי הבדו". אם זה לא היה כל כך נורא, זה היה כמעט מבריק.
פרנסואה, הדמות הראשית, לא יפתיע את קוראיו המנוסים של וולבק: גבר לבן בשנות הארבעים לחייו, מרצה בסורבון המתמחה בכתביו של ז'ק הויסמנס, אשר מנהל אורח חיים סטייל סקס-ניהליזם-ואלכוהול. בין ביקור אצל זונה צעירה לחימום ארוחה מוכנה במיקרו, הוא מהרהר אם כבר הקיץ הקץ על הקריירה האקדמית שלו ואם כדאי להתקשר למרים, סטודנטית יהודייה צעירה איתה הוא מנהל מה שניתן לכנות מערכת יחסים, בהיעדר מונח אחר. ואז זה קורה: האסלאם משתלט על צרפת. טה-דה-דה-דם.
כמובן, ההשתלטות הזו היא תהליך הדרגתי, עדין, מחושב וכמעט בלתי מורגש, לפי הדגם של השתלטות הנאצים על גרמניה: זהה חלל ריק בחברה, מלא אותו, כבוש את לבם של ההמונים בחזות מתונה ככל הניתן, והחל את חוקיך המגבילים בהדרגה. החלל הריק, לא מפתיע, הוא חוסר המשמעות של החיים המודרניים, שכרגיל בספריו של וולבק נראה מהמם בממדיו. יריית הפתיחה של החוקים המגבילים היא השוביניזם והחזרה לפטריארכיה, שוב נושא וולבקי תדיר, שהפעם מביא, כביכול, לתוצאות חיוביות: האבטלה יורדת, הפולגימיה רווחת, האליטות שוחות בכסף שתורמות המעצמות הערביות. הדרך להשתלטות הדת על צרפת המתגאה בחילוניותה היא החינוך: חינוך החובה מסתיים בגיל 12, וכל מערכת החינוך הציבורית הופכת לאלסאמית, כך שכל המורים חייבים להמיר את דתם כדי להמשיך ללמד - במשכורת משולשת.
ייאמר לזכותו של וולבק שהרומן שכתב אינו דיסטופיה פשוטה נוסח האסלאם-השתלט-כולנו-גמורים; כמתבקש משמו (שהוא, אגב, פירוש המילה "אסלאם" בערבית), האומה הצרפתית מתמסרת מרצונה לדת, שיש בה גם צדדים חיוביים, ותוכלו למצוא כאן פסקאות שלמות על יופיו של הקוראן. לחובתו, לעומת זאת, תיזקף ההתפתחות המעוכה והלא משכנעת שלו, כי למרות שהוא מנסה לשכנע אותנו שמדובר היה בתהליך אטי והדרגתי, זה ממש לא הרושם שהותיר. וכמובן, יש פה את כל שאר המאפיינים הוולבקיים, לטוב ולרע: דלילותם של העלילה ושל הדמויות לטובת התמקדות ברעיונות, שימוש מרגיז בסימני פיסוק, פיזור הדעת או חפירות של עמודים שלמים על נושאים אינטלקטואליים שקשורים לעלילה רק בעקיפין (למרבה הפלא, אלה הם מהעמודים המעניינים ביותר בספר). התרגום החפוז אמנם עזר לשמור על המומנטום, אבל הוביל לעבודה רשלנית וללא מעט שגיאות הגהה.
"כניעה" הוא, למעשה, רומן על חזרה המונית בתשובה. כשמנסחים את זה כך, את הצרפתים זה עדיין יזעזע, את הישראלים - פחות, אולי כי זאת קצת המציאות הקיימת ממילא. אותו הדבר תקף לגבי כניסתו האלגנטית של הפשיזם מהדלת האחורית. הקורא הישראלי גם לא יבין את המינוחים של עולם הפוליטיקה הצרפתי, בו הימין והשמאל נושאים משמעויות אחרות, כלכליות בעיקרן, ויתבלבל מעומס שמות הפוליטיקאים (הלא-פיקטיביים), שהערות השוליים הרבות מנסות לעשות בו סדר. הדבר המשמעותי שיש לישראל ואין לצרפתים, לפי הספר, הוא תחושת משמעות, שנראה שוולבק ממש מקנא בה - מבלי לדעת שגם היא הולכת ומתרוקנת. אפילו האכזבה הישראלית הזו מהטקסט מדכאת - אבל, לכל הפחות, ידענו לאן אנחנו נכנסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם