זלדה: המשוררת הנשכחת שהציבור התעקש לזכור
שפה דתית שמובנת למעטים, אמא שלא התלהבה מנטיות אמנותיות, חיים אפורים בין הכיתה לסירים, ובעיקר רתיעה מכל חשיפה. סרט חדש מנסה לפענח את סודה של המשוררת זלדה
"בלילה ההוא כשישבתי לבדי / בחצר הדוממת / גיליתי פתאום / שאף ביתי בנוי על החוף, / שחיה אני על שפת הירח / והמזלות, / על שפת הזריחות והשקיעות" (מתוך השיר "בלילה ההוא", קובץ השירים "פנאי")
כשהונח קובץ השירים "פנאי" על מדפי חנויות הספרים ועל שולחנם של מבקרי ספרות - כריכה כחולה חפה מקישוטים, ועליה מתנוסס שם פרטי בלבד באותיות כמו־זהובות - זלדה מישקובסקי לבית שניאורסון הייתה כבר בת 53. "סינדרלה הופיעה ממשכנות החרדים", יתאר מאוחר יותר חיים באר את החיבוק שקיבלה משוררת עטוית שביס מתושבי מחוזות תרבותיים רחוקים ממנה שנות אור.
שירים כתבה עוד בנערותה, פרסומים של יצירות ב"דבר הפועלת", ב"דבר", ב"במעלה" ובכתבי־עת בודדים כבר הופיעו בשנות הארבעים. החברים שאספה זכו ליהנות מזיו המילים ששיגרה אליהם מבלי להשאיר לעצמה עותקים, ושירים שהגיעו לידיהם של עורכים ספרותיים, כלפיהם חשה זלדה יראת כבוד גדולה, צדו מפעם לפעם את תשומת לבם.
כבר באפריל של שנת 1960, במדור הספרות של העיתון "דבר", הקדיש המשורר והעורך ישורון קשת רשימה למשוררת שטיפח. קשת כתב שם על הופעתם של "שירים ליריים, חרישים, כמעט אפשר לומר שתקנים, בחתימת שם זלדה, מורה צעירה בירושלים שנולדה באוקראינה, גדלה על מסורת היהדות - מוצאה ממשפחת רבנים מיוחסת מבית שניאורסון - אבל קלטה גם את מיטב הספרות הרוסית (...) קטעים אלה גם בריפיונם ובחיוורונם היה להם צליל של אמת, של רחמים לזולת ושל אהבת לרעך כמוך".
אבל גם אם התפעל מיצירתה התמה והמזוקקת, שִכתב וערך למענה, אורח חייה של זלדה נראה לקשת דל ומצומצם מדי, ולא רווי טלטלות פנימיות וסערות חיצוניות כמו שראוי לה למשוררת. אישה נשואה שסועדת את אמה החולה, מצטופפת איתה ועם בעלה בדירה בת שני חדרים בשכונת כרם־אברהם, וכותבת שירים על פתקונים מזדמנים, לא יכולה להוליד יצירה עשירה דייה – חשב הוא, וחשבו גם אחרים.
אבל גם קשת ידע שבתוככי הבית הדל, בין המרצפות המעוקמות, המסדרון האפלולי, ריבוי העכברים ו"החצר הדחויה" – כך תיאר אותה חיים באר – זלדה מצאה עולם שלם. "לא הייתי מחליפה את חיי באף חיים בעולם", כתבה לו במכתב.
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• אמנים שאתם חייבים להכיר, והם מעדיפים שלא
• מותר להיות שמאלני: תעזבו את אחינועם ניני בשקט
שבע שנים אחרי הביקורת ב"דבר", כשהמדינה אפופה בשיכרון ניצחון ששת הימים, פותח קובץ השירים "פנאי" בתיאור הבית הישן ברחוב צפניה 31, שמתחת לרצפתו "חי את חייו הטמירים, את חייו המיוחדים, העפר, וכל מה שטמון בתוכו – זרעים, שורשים, מעיינות". זלדה לא הצטרכה לצאת מהבית כדי לעוף למחוזות רחוקים, גם כך לא אהבה את ההמולה הבלתי צפויה ופחדה באופן פתולוגי מהכבישים.
- איך חשדו בזלדה בגניבה: מנחם בן על השיר "שבת וחול" מאת זלדה
ב"פנאי" הופיעו בין היתר השירים "הירח מלמד תנ"ך", "הדליקו נר" ו"קידוש", שירים שקשה לדמיין אותם חודרים ללב אנשים שלא דוברים את השפה הזלדאית ("הרליגיוזיות הצרופה שלה", הגדיר אותה קשת). קבלת הפנים החמה והתגובות העזות הפתיעו גם את זלדה, שהיססה והשתהתה בהוצאת הספר לאור. קיבוצניקים, עולים מרוסיה, משוררי אוונגרד, ציבור אקדמי ומבקרי ספרות לא ידעו נפשם מהתלהבות.
מאיר ויזלטיר, משורר צעיר ומודרני, כתב עם הופעתו של קובץ השירים מאמר ב"הארץ" הנושא את הכותרת "יפעתה של זלדה". "לא כדאי להתאפק ונעים להגיד לקורא בפתח הרשימה: ספר השירים 'פנאי' הוא אוצר יקר שכדאי למהר לחנות, לקנותו קודם כניסת השבת ולהקדיש לו את שעות הקריאה השבועיות", הפליג בתשבחות. "אפשר בהחלט להזניח, לכבודו, את המוספים הספרותיים ואת הרשימה דלהלן".
"השמחה על 'פנאי' היא בראש ובראשונה שמחה אובייקטיבית, שמחת הגילוי של כישרון ודאי", כתב המשורר והעיתונאי משה דור במעריב, באוגוסט של אותה שנה. "אין לי ספק כי רבים יירתעו משיריה של זלדה, אבל תהא זו נסיגתו של הממוצע, של שווה הנפש והקומה, מיוצא הדופן". יונה וולך, המשוררת הסוערת שהתגוררה אז באחד מחדרי מנזר נוטרדאם והייתה אולי היפוכה הגמור של זלדה, כתבה לה במכתב יפהפה: "את מעמידה עולם, זלדה, זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות".
המהדורה הראשונה של פנאי אזלה במהרה. כשבתחילת שנות השבעים נמכר הקובץ הזה לצד קובץ השירים הבא, "הכרמל האי־נראה" - 6.80 לירות עלה התענוג - התמקמה זלדה ברשימת רבי־המכר לצד יונתן גפן, ליאונרד כהן ורילקה, ולא פעם מעליהם ברשימה.
הזמן חלף. גלים רבים נשברו בחוף המטאפורי ששכן לצד החצר הדוממת, ספריה של זלדה המשיכו להימכר ולאזול, פרסים נתנו הכרה רשמית, ושיריה המשיכו לזכות בלחנים: נורית הירש, שולי נתן, חנן יובל ואפילו קרני פוסטל בחרו דווקא במילותיה למנגינות שלהם.
ובכל זאת, מקומה של זלדה בתרבות הישראלית לא הובטח, לפחות לא בעיני כולם. בשנת 2004 ציין העולם הספרותי עשרים שנה ללכתה, ובעיתון הארץ ערכה עלית קרפ משאל הדן בשאלה האם זלדה היא משוררת נשכחת. כבר בתחילת המאמר (ובניגוד למה שטוענים בהמשך משתתפי המשאל) קבעה ש"זלדה היא בעיקר משוררת נשכחת מאוד":
"הדור הצעיר אינו מכיר אותה מכיוון ששיריה מופיעים אמנם בתוכנית הבחירה של בתי הספר הממלכתיים, אבל המורים והתלמידים אינם בוחרים בהם. הדור שכבר איננו צעיר שכח ואולי העדיף לשכוח את הציפור הצבעונית שהבליחה מתוך העולם הירושלמי החרדי, אבל מעולם לא עמדה במרכז המילייה הספרותי, ואולי אפילו לא בשוליו. ומי בכל זאת זוכר? חוקרי הספרות, הנוער הדתי, ששיריה מופיעים בתוכנית הלימודים שלו, ובערב שהתקיים לא מזמן לזכרה בירושלים היה רוב מוחץ לכיפות הסרוגות, וגם אוהביה האישיים שהכירוה כילדים או כאנשים שיצירתה נגעה בהם אישית ולפעמים מקצועית".
כל זה לא הפריע לבמאי והדוקומנטריסט יאיר קדר לשרבב בטבעיות באותו זמן את זלדה לרשימה הבלתי־סופית ששרטט ובה 15 דמויות קאנוניות בתרבות העברית. "העברים" של קדר, מיזם עצמאי ומבורך הכולל סרטים, ספרים וראיונות וידאו שנועדו לשמר פיסות היסטוריה תרבותית, יצא לדרך עם הסרט והספר "לאה גולדברג בחמישה בתים".
"כשיצרתי את הסרט הראשון בסדרה, התקשרה אליי כתבת של עיתון מסוים ושאלה אותי 'מה אתה מחדש? מה יש לך להגיד?', כי אחרת זה משעמם", משחזר קדר. "הייתי חסר אונים מולה. אני לא מחדש, אין לי תגליות מסעירות, אבל אני חושב שהפרויקט רחוק מלשעמם. יש לי זכות לנבור בתיבות האוצר של התרבות שלנו, לפשפש בהן, לשכפל את חוויית הגילוי ולהעביר הלאה.
"דווקא בזמן העבודה על 'זלדה', מעבר לריאיונות שהקלטתי עם דמויות מפתח בעברה, ציפתה לי הפתעה בסרטיית הערוץ הראשון. זו סרטייה גדולה מאוד, יש בה חומר עצום שלא כולו מקוטלג כמו שצריך, וכשנברתי בה שמחתי לגלות כמה קטעים ארכיוניים לא ידועים של זלדה. הם צולמו בשנות השבעים, ולא ברור אם שודרו אי פעם או לא, אבל הם הופיעו בקטלוג מחודש שנבנה שם. איתרתי למשל סליל אחד של ריאיון איתה שנמצא במקום אחד, והסאונד היה במקום אחר. עשינו תהליך מעניין של שחזור והצלה של אותו ריאיון. היה מרגש מאוד לראות אותו בפעם הראשונה, ממש תקשורת ישירה עם זלדה".
ואכן, למי שלא נמנה על אנשי חצרה, בחוויית הצפייה בזלדה יש חידוש. לראות אותה מקריאה משיריה בקולה העדין, עונה במבוכה לשאלות בהיגוי הסלאבי הרך עם הרי"ש הגרונית המודגשת והלמ"ד מגרדת החך – יש בזה כוח להעביר לצופה משהו מהשבריריות שלה ששכנה לצד העוצמה, מקור המשיכה. התצלומים שלה כבחורה צעירה, שמוצגים לפרקים במהלך הסרט, מנפצים משהו מהתמונות המוכרות יותר של אישה מבוגרת, מיושבת, במטפחת או פאה לראשה. כאן אפשר לקבל הצצה ויזואלית ל"מורה־זלדה" שהרעידה את ה"מטרונום הפנימי" של התלמיד עמוס עוז בן השמונה, כמתואר ב"סיפור על אהבה וחושך".
"זלדה היא היפה ביותר מכל 'העברים', ומשום מה זה כאילו מפתיע לגביה", אומר קדר. "כשנחשפים לחן שלה ולביישנות שלה, אי אפשר שלא להתאהב בה. באופן כללי אני חושב שהאימוץ של השיר 'לכל איש יש שם' על ידי המדינה, והניכוס שלו לטקסי הזיכרון, מונע מאנשים להתפעל יותר מהשירה שלה.
"דבר מיוחד נוסף שגיליתי לגביה בזמן העבודה, הוא שזלדה מהווה דגם אחר של אמן לעומת יתר האנשים בפרויקט. הדגם המוכר, של ביאליק ולאה גולדברג למשל, הוא של אנשים שמתייסרים בחיים הרגילים, שואפים מאוד להיות אמנים, ומתוך כך מעורבים בענייני תהילה ואגו. כל האישיות שלהם משוקעת בפרסום וב'אני האדם המתייסר והכותב'. בראייה של זלדה, 'איך אני מתנהגת בחיים' חשוב יותר מ'איך אני כותבת'. הדגם הזה קיים גם אצל ברנר, והם יוצאי הדופן בתוך החבורה של העברים. הם אמנים מוסריים, ואצלי באופן אישי זה מעורר התפעלות".
שלוש שנים קודם מותה, בריאיון לידיעות אחרונות שערך עמה מנחם מיכלסון, הדגימה זלדה יפה את טענתו של קדר: "אם בא אדם רעב ומבקש ממשורר פרוסת לחם, המשורר אינו יכול לגרש אותו ולומר כי בדיוק ברגע זה הוא עובד על חרוז. כי לתת פרוסת לחם לרעב, חשוב יותר מכל שיר".
"יש משהו בשירים שלה שמבקש להתיידד איתם. היא פותחת את הדלת. כשאני חוזרת אליה אני יודעת שאני בבית" (חוה אלברשטיין, מתוך "אישה פשוטה זלדה")
אין צורך לגלות בקיאות יתרה בתולדות חייה של זלדה כדי למצוא נתיב להתחבר ליצירתה. "שירי זלדה" בעיצוב המוצנע במכוון - קובץ בעל עטיפה כחולה־ירוקה עם כותרת נעלמת - יושב על רבים ממדפי הספרים בישראל. זלדה עצמה הקפידה לברור בקפדנות מה לחשוף מחייה האישיים, ולמרות העניין והנבירה הבלתי פוסקים, עדיין קיימים חורים ביוגרפיים. "עיוות העובדות הממשיות הנוגעות לחייה החריד ודיכא אותה", כתבה חמוטל בר־יוסף במבוא לספרה "על שירת זלדה". "ספק רב אם הייתה דעתה נוחה מכיוון זרקורים אחרי מותה אל פרטי פרטים בחייה".
זלדה אף ביקשה מידידיה שלא לפרסם את מכתביה האישיים עד שימלאו עשרים שנה למותה. חלק ניכר מעיזבונה ביקשה מפורשות שישרפו. בשנת 2004 הגיע מועד "שמיטת" הכתבים, אבל רק ב־2014 הושיעו אותם יונדב קפלון, ראובן קסל ורבקה גולדברג מיתמותם. "עברו עשר שנים נוספות (...) עד שקם בי האומץ לפתוח את תיבת גנזיה ולעמוד מול הכתבים שעלו מן התהום, בדחילו ורחימו", כתב קסל, חברה הקרוב, בספר "ציפור אחוזת קסם".
הספר, המאגד את כתביה האישיים וציוריה, ביקר ברשימות רבי־המכר וגם הושם בשורה אחת לצד אילנות גבוהים: הסופר דרור בורשטיין כתב עליו ש"מקומו של הספר הזה לצד קבצים כמו מכתבי ואן־גוך, אמרות רבי נחמן מברסלב ומורי הזן הגדולים... דפים אלה ממקמים את זלדה כאחת הדמויות הרוחניות המשמעותיות ביותר בשירת שנות השישים והשבעים בישראל, ובעצם לא רק בתקופה זו".
זלדה שניאורסון נולדה ביקטרינוסלב שבאוקראינה ב־כ' סיוון תרע"ד, 16 ביוני 1914. בת יחידה להוריה, אחרי שמונה שנות נישואין וציפייה. על אף ששורשיה החב"דניקים מוכרים, לא כולם מודעים לגודל הייחוס: אביה, הרב שלום שלמה שניאורסון, היה נצר לאדמורי חב"ד שמטפסים מעלה באילן היוחסין היישר לשניאור זלמן מלאדי, "בעל התניא". בן דודה היה מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שאיתו ניהלה תכתובת במשך שנים. "לזלדה שארת בשרי", היה פונה אליה בדרך כלל.
אמה, רחל חן, באה גם היא משושלת רבנים חב"דניקית ידועה. עד מותה הרגישה רחל צורך ללכת בדרך התואמת את המעמד המחייב, ולנהוג כראוי למשפחה בעלת מורשת כזו, מה שדחה אולי את הפריצה האמנותית של בתה. גם לסבה של זלדה, הרב דוד צבי חן (הרד"ץ), שבביתו העבירה חלק נכבד מילדותה, הייתה השפעה מכרעת על עיצובה. לא רק הדמיון הפיזי והחיוך הזהה חיברו ביניהם, אלא גם היחס לנדכאים ולאומללים.
זה אסף אל שולחנו את היושבים בשולי החברה, וזו המשיכה את דרכו כשהכניסה לביתה את "הקבצן הקיטע", זה ש"תובע שאתן לו לאכול מן הכרמל שבנפשי ומן הים". מאוחר יותר נלכדה משיכתה אל הקבצנים במצלמתו של דוד פרלוב, בסרט "בירושלים" (1963). זלדה טענה שם ש"כל קבצן הוא אולי המשיח", וזכתה לתגובות חריפות מפי מבקרים, שהחמיצו את המשמעות היהודית שעמדה מאחורי אמירה זו.
מיקטרינוסלב עברה המשפחה לצ'רניגוב, עיר יפהפייה עמוסה בפארקים ובוסתנים, מופת של ארכיטקטורה. שליש מתושביה היו יהודים שחיו בין שכניהם הרוסים. זלדה והוריה, הסב והסבתא פגועת השבץ, וגם אחד מאחיה של רחל עם משפחתו, התגוררו כולם בדירה אחת. למרות פשטות הבית, תמיד היה מלא אדם, וכך ייראה גם ביתה של זלדה כאישה בוגרת.
בין כותליו היא ידעה שנות אושר שיצקו את שיר הנושא של קובץ השירים הראשון: "היה לנו אוצר סמוי של פנאי / עדין כאוויר הבוקר / פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות / וחגים. / פנאי של אמא, סבתא והדודות / יושבות בנחת בסירה / של זיו". הסב סיפר אגדות חסידיות והאם הקריאה סיפורים בלשיים משל קונן־דויל. רוחם של טולסטוי, דוסטויבסקי וטורגנייב שכנה בדירה לא פחות מזו של הבעל שם־טוב או תלמידו ר' אריה לייב שרה'ס. אלא שכבר אז התנחל המוות בחייה, בשרשרת טרגדיות שפקדה את המשפחה. זלדה עוד תנהל איתו דיאלוג ישיר עד מותה שלה: "דיבר אליי המוות", כתבה בשיר "עמדתי בירושלים", "הלא אני אחיך השקט והגדול".
בשנת 1913 מתו שניים מילדי המשפחה המורחבת - נערה שנפטרה בגלל טעות מצערת של רופא, ובחור שמת במהלך חגיגות ימי המשתה שלאחר חופתו. שש שנים אחר כך, בלהט הפרעות נגד יהודים שהתחוללו ברוח המהפכה, נרצח דודה שכיהן כרב. בשנת 1925, עם היפתחו של חלון לעלייה לארץ ישראל, הגיעה המשפחה לארץ ושק של צער על גבה. באותה שנה, בערב חנוכה תרפ"ו, מת סבה האהוב של זלדה. וכאילו לא די במכה האנושה, שישה שבועות אחר כך מת אביה מדלקת ריאות.
יום־יום היתה פוסעת זלדה הצעירה לבית הכנסת הגרוזיני להגיד קדיש. את התקופה הזו תתאר מאוחר יותר כגיהנום. "נטש סבי אותנו כי כלתה נפשו אל בנו שבגן עדן", כתבה בקובץ הכרמל האי־נראה. "ובעוד אמי יושבת על שרפרף האבלים, בטרם רחצנו את פנינו מן הדמעות, חלה אבי ולא קם מחוליו".
"משונה להיות אישה / פשוטה, ביתית, רפה, / בדור עז, דור אלימות, / להיות ביישנית, לאה, בדור קר" (מתוך "רצון שיכור, מסוכסך", פנאי)
בארץ למדה זלדה בבית הספר "שפיצר" הירושלמי, חוויה שונה ומנוונת מבחינתה לעומת הפתיחות שעל ברכיה גדלה. בסמינר לבנות בשכונת מוסררה כבר שבה אליה תחושת האווריריות. חברותיה לספסל הלימודים היו חילוניות ודתיות, חלקן מתנועות הנוער החלוציות שסקרנו אותה. עם סיום הלימודים עברה לגור עם אמה בתל־אביב, וגילתה את חדוות הציור. חברתה החדשה, הפסלת יעל דוריאן־וייסמן, תיארה אותה כנערה זקופה, בעלת צמה עבותה ועיניים שחורות, גדולות ונוצצות, שניבטות בתמונות השחור־לבן מאותן שנים.
בתל־אביב למדה זלדה ציור, והתבשמה מהאווירה האמנותית שהסתובבה בה. אבל כשאמה התחתנה בשנית, עברה בעקבותיה לחיפה ונשבתה ב"כרמל האי־נראה / שהוא כולו שלי / כולו תמצית האושר / שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו / חקוקים בבשרי". החלום ללמוד בבצלאל לא נתן מנוח ושלח אותה שוב לירושלים, אבל התנפץ כעבור זמן קצר כשנקראה לטפל באמה החולה ובבעלה. התשוקה לציור עוד תקבל ביטוי בציורים שממלאים את "ציפור אחוזת קסם". כדי להתפרנס התנסתה זלדה לראשונה בהוראה – ובכתיבה. ב"דבר הפועלת" היא משתפת ברשמים מהכיתה, וכמו ממעוף הציפור היא מתארת בפשטות את הדינמיקה בין הבנות.
כשאמה התאלמנה בשנית חזרה איתה זלדה לירושלים, הפעם לרחוב צפניה 31. אחד מתלמידיה בבית ספר יסודי בירושלים היה ילד חולמני כחול עיניים, שגמע כל מילה שנהגתה ב"עברית מוזרה, אנרכית, עברית של סיפורי יראים ושל מעשיות חסידיות ומשלים עממיים... עברית מרושלת ואף מבולבלת, אבל איזו חיוניות הייתה במעשיות ההן!".
לא מעט מילים הקדיש עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" למורה שהרטיטה את לבו, אבל "מורה־זלדה" כתבה אז לישורון קשת כי "ההוראה ממיתה בי את השירים". "ומאין, מאין אשאב את האור?" היא תוהה בשיר משנות הארבעים, "מקירות חדרי? מהתקרה הצהובה?". במכתב שפורסם לאחרונה, ומוען לידידתה עזה צבי - אושיה ספרותית ומי שסייעה בהוצאת "פנאי" - סיפרה זלדה שאינה כותבת בשל העבודה, ולכן היא נמצאת "ברוגז עצבים ובדיכאון".
גם כאישה נשואה, גרה זלדה עם אמה שהאריכה ימים. הקשר היה קרוב, אבל האם, שהאמינה במודל המסורתי, לא תמכה בשאיפות האמנותיות של בתה. זלדה כותבת לה, באחד מהשירים הקשים ביותר שיכולה לכתוב בת לאמה, ודאי כשהיא רוחשת כלפיה כבוד ואהבה: "האינך רואה שמחלומות האושר שלך כומשים חיי?"
הפשטות האישיותית והצניעות היו טבועות בזלדה; הפשטות הטכנית, ההיגררות אחרי מטלות בית ופרנסה - היו אילוץ. לא לשווא קרא קדר לסרטו "אישה פשוטה". "כמו בשיר שכתבה, כך זלדה ראתה את עצמה, אישה פשוטה", אומרת אסתר אטינגר, משוררת וכותבת המונוגרפיה על זלדה. "במכתביה אפשר לראות שהיא באמת הייתה רוב הזמן בבית, מחוברת לאמה, מחוברת לבעלה, ואז לשניהם כשנזקקו לטיפול.
- "רק המחשבה על אלוקים היא אי במערבולת": שליפות עם אסתר אטינגר
עושר גדול לא היה כאן, הזמנים היו אחרים, ונדרשה כמובן הרבה עבודה בבית. היא לא אהבה את זה, אבל אלה היו תנאי החיים שלה והיא קיבלה אותם. היא ראתה בעצמה אפילו עליבות מסוימת. יחד עם זה, החלומות וכל ההתנהלות הרוחנית שלה היו בגבהים. היה איזה ניגוד בין תנאי החיים הפשוטים, ההצטנעות והדימוי העצמי הנמוך – שהיה מאוד קשה, כמו שאפשר לראות במכתבים שאני מצטטת - לבין כל השאיפות הרוחניות שלה והשיטוט בעולמות עליונים. היה לה עולם פנימי עשיר ומגוון".
באחת הנסיעות של זלדה ואמה לקרוביהן בחיפה, פגשה המשוררת בשידוך שהוזמן בשבילה, כ"אישה מיוחדת". חיים מישקובסקי, תלמיד ישיבת חברון לשעבר שהפך רואה חשבון, היה איש גבוה מאוד שלא לשווא זכה לכינוי "חיים ארוכים", בכ"ף רפה ובמלעיליות. הוא היה בן 42, זלדה הייתה בת 36 כשנישאה לזה שאהבה נפשה - גיל מופלג ביחס לסביבה שהתחנכה בה. יחד עם אמה, כאמור, התגוררו בדירה הירושלמית.
האישה שכּוחה במילים והאיש שחיפש אחריהן בספריית בני ברית, לא נדרשו לדבר הרבה כדי לחוות יחד.
"חיים היה איש מקסים עם מבט מחבק בעיניים", מספרת רפא לסר, שהייתה קרובה־רחוקה של זלדה, אבל הרבתה לבקר בביתה כאחיינית לכל דבר. "כשבאתי אליהם הוא היה מושיב אותי על כיסא שאהבתי להסתובב עליו, ומודד כמה גדלתי, כמה התקרבו הרגליים לרצפה. הוא היה דוד של ממש. הוא לא דיבר הרבה - שניהם לא - אבל היה ממש חג לבוא אליהם הביתה".
"פעם בריאיון עיתונאי מישהו שאל אותה 'מה זו אהבה בשבילך, זלדה?'", מספר יונדב קפלון בסרט. "אני זוכר שהיא הסמיקה. הייתי נוכח. דבר כל כך אישי, אף אחד לא שאל אותה. אבל היא ענתה, באומץ. היא אמרה 'לשבת עם בעלי במרפסת ולשתות קפה ביחד בשתיקה. זאת אהבה'".
21 שנה חיו זלדה וחיים ארוכים באהבה ובשיתוף. ילדים לא זכו לחבוק. שיריה היו מקור גאוותו של חיים, וכשיצאה מהחדר היה בחטף מקריא אותם למבקרים. חיים עודד אותה לכתוב, וקשה לחשוב מה היה עולה בגורל כתביה לולא הוא. במשך רוב שנותיהם המשותפות הייתה בריאותו רפה, עד שבשנת 1971 נפטר, בן 62 במותו. כששוב זוחל המוות אל שיריה והצער מענה, יצא "הכרמל האי־נראה" שהוקדש לחיים. "כאשר היית עמדי / בתוך הדברים החולפים / היו הקירות בני בית קשישים / שסיפרו מעשיות עתיקות בערב / כאשר שתינו תה. / עכשיו הקירות אינם מחסה / (...) עכשיו הקירות סיד ומלט / יסוד זר / חומר לא עוֹנֶה כמוות".
"המוות שלו היה נורא", אומרת לסר. "זלדה אהבה אותו כל כך, והיה לה קשה מאוד. אמא שלי, שהכירה אותה עוד בצ'רניגוב, עטפה אותה בתקופה הזאת. זלדה הייתה באה אלינו לשבתות. לכולם היה קשה לראות קשר כזה מקסים ומושלם מתפרק".
"גם כאשר ניגש אליי המוות / קרוב עד אימה / הייתי רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה / מן החידה" ("בבית החולים", מתוך הקובץ "שנבדלו מכל מרחק")
זלדה, מעידים מכריה, לא אהבה את הלבד. אט־אט התמלא הבית בבני משפחה, חברים, אמנים ואנשי התיישבות, פרחי שירה ונזקקי סעד, ומעריצים שבאו להתאבק בעפר רגליה וחיפשו עוגן רוחני בדמותה.
"היא הייתה הכי עממית שיש, בלי שום מניירות, חמה מאוד גם בשקט שלה, מאוד מקבלת", אומרת לסר. "הבית שלה תמיד היה מלא אנשים מכל חתכי הציבור, דתיים וחילונים, בכל הגילאים ובכל המעגלים. היה לה לב גדול והיא חוותה את החיים היומיומיים כמו כל אדם. את הסנדלר שהיא כתבה עליו, או התוכי שהיא מתארת, הרי הכרנו. לא היה סממן לזה שהיא אישה מפורסמת, מדוברת. היא הייתה מאוד מכונסת בתוך הבית שלה".
המעבר מהבית ספוג־הצער למעונה החדש ברחוב הקליר בשערי־חסד הכניס אור לחייה. בבת אחת הפך הבית אבן שואבת.
"לזלדה היה כישרון פנטסטי לידידוּת. היו לה חברים עוד מתקופת הסמינר, והיא שמרה על קשר עם אנשים מכל מיני סוגים", מספרת גם אטינגר. "היו רגעים של בדידות, והיא נתנה להם ביטוי בשירים ובמכתבים, אבל אי אפשר להגיד שהיא הייתה בודדה בחייה. היו לה בנות דודות, המון חברים, וקשרי מכתבים מדהימים.
"אחרי שסיימתי את העבודה על הספר גיליתי צרור מכתבים אצל צילה סונינו, קיבוצניקית מכברי. היא הייתה צעירה מזלדה, והן שמרו על קשר כל חייה של המשוררת. היכולת של זלדה לשמור על קשרים ולטפח אותם, היכולת לכתוב מכתבים שמראים פתיחות מאוד גדולה ביחס למצב שלה, הייתה יוצאת דופן. לא פלא שאנשים שיחרו לפתחה".
המלנומה תקפה את זלדה בשנת 1982. שנתיים סבלה מהמחלה, ובמהלכן זכתה לא רק לליווי אנושי תמידי, אלא גם לחבוק את ספרה האחרון "שנבדלו מכל מרחק". בין שיטיו הופיע "בבית החולים", שיר שמסתעף לחמישה חלקים. בחלקו הרביעי כתבה "נפשי הציצה מן החרכים(...) משבייה קראה, להיה הווה ויהיה, בחושך לחשה, בידך אפקיד רוחי, את כאבי, את כבודי, את חיי, ואת מותי".
כדי ללמוד על המחלה שגרמה לזלדה להיפרד מהעולם בגיל 70 נדרשתי לפשפש בביוגרפיות; תשובה ברורה לא מצאתי בסרט. "אישה פשוטה זלדה" מנפק אמירה כללית בלבד על מבנה בריאותי רעוע, לא יותר. ב"שבעה סלילים", סרטו של קדר שעסק בדמותה של וולך, מציג מאיר ויזלטיר אמירה על ההתנהלות הציבורית בנוגע לאנשי ספרות: "התרבות התקשורתית הישראלית לא יודעת מה לעשות עם סופרים ומשוררים כל כך, אבל מוות של סופרים ומשוררים, הם יודעים. זה מעניין". אם זה טראגי, ירמוז ויזלטיר, מה טוב.
"תוך כדי העבודה על הסרט שאלנו את עצמנו האם הדרמה של המוות עצמו חשובה בסיפור שאנחנו מספרים – בסרט, כמובן, לא במציאות - והסכמנו שלא", מספר קדר. "בזמן המוגבל שיש לי לסרט, המוות לא דרמטי כמו איך היא נפרדת מהחיים, כמה חוכמה נדירה יש לה בפרידה הזו, מה היא בוחרת לעשות קודם מותה, הפנייה למקורביה. הדרך שבה זלדה בוחרת להיפרד היא מה שמיוחד בה, והיא זו שרציתי להעביר לצופה".
דילגת על תחנות ביוגרפיות. בכל ששת הסרטים אתה נותן רק נגיעות. האם זו החלטה מודעת, לא להתיימר להכיל הכול?
"זה נכון מצד אחד, ומצד שני יש לי אחריות. רק פעם במאה שנה יוצאת פה ביוגרפיה. אין משאבים, אין זיכרון היסטורי. לא רק שאין תקציב - אין עניין בנושאים כבדים ותרבותיים. זו הידלדלות הרוח. הטלוויזיה רוצה משהו אחר, ולכן לי יש אחריות לספר את הסיפור ולהמחיש את היצירה, להנכיח אותה. חלק מזה הוא לקחת החלטה שהרבה דברים לא ייכנסו. זה לא ערך בוויקיפדיה או רשימת מצאי, זה סיפור קולנועי אגדתי על דמות שחיה פה ועל היצירה הנפלאה שלה. אני מנסה לחשוב איך בשנת 2015, בעזרת אנשים מאוד מוכשרים שאני עובד איתם, אני מספר סיפור של זלדה: איך ניתן להמציא את השפה החדשה שתביא שוב את החיוניות שלה".
היו מפעם לפעם עיתונאים ומבקרים, כמו בני ציפר למשל, ששאלו האם שירי זלדה הם נכס אמיתי או אופנה שתחלוף. נראה שמבחינתם מובן שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
"שמעתי את טענת ה'לא־רלוונטי' על כל אחת מהדמויות שנכנסו לרשימה שלי, ואני לא מתרגש ממנה. האנשים האלה היו המצפן של הדור שהם חיו בו, הסיסמוגרף, הדבר הכי עדין והכי רגיש בתקופתם. הם הפכו למיתוסים משמעותיים, ואז עברו תהליך של קאנוניזציה שהוא לאו דווקא טוב, כי כך הופכים אותם לפסלים, והדבר החיוני והמכשף שהיה בהתחלה נעלם.
"לגבי זלדה אני לא מודאג: יש עכשיו גל חדש של גילוי זלדה. ראשית, כי אנחנו בעידן של פוליטיקה של זהויות, וזלדה מייצגת זהות מסוימת שהיא גם המייסדת שלה. שנית, צריך לזכור שהיא אישה יוצרת עצמאית, עובדה שמוערכת יותר בזמננו".
"הדמות של זלדה ממשיכה לחיות, כאילו היא נפטרה רק לפני שנה או שנתיים", מתפעלת לסר. "בכל יום זיכרון שלה, אנשים באים ומעלים סיפורים כאילו זה קרה עכשיו. משהו בזיכרון שלה מאוד חי. את שואלת למה? ראשית, כי מקורביה דואגים לשמור את הזיכרון שלה, ושנית - כנראה היה משהו בשירים שלה שהפך אותם לעל־זמניים.
"אני מסתכלת על נתוני המכירות של 'ציפור אחוזת קסם', ואני המומה מהכמויות. כבר יצאה מהדורה רביעית, איפה נמצא ספר מהז'אנר שנמכר בכמויות כאלה? כל ערב שמוקדש לזלדה מפוצץ, ואנשים עומדים מחוץ לדלת ומבקשים שיתנו להם להיכנס. זלדה ממשיכה לדבר אלינו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם