ארוטיקה בשכונה חרדית: 50 גוונים של ז'קונט
שיחה של אמנון ז'קונט עם אישה מסתורית הולידה רומן ארוטי שאינו חוסך בפרטים, ממשחקי שליטה בקהילה חסידית ועד רומן עם אם הבית במעון לנערות. את הספר בחר להוציא באופן דיגיטלי, והוא סבור שהוצאות שלא יערכו לפורמט החדש, יתפסו עם המכנסיים למטה
"יום אחד צלצל הטלפון בבית, והיא הייתה מעבר לקו, מאוד נרגשת. היא אמרה לי: 'יש לי סיפור מעניין, ואני רוצה שתכתוב את הסיפור שלי'", מתאר אמנון ז'קונט את הפעם הראשונה בה שוחח עם האישה שמאחורי הספר הארוטי שראה אור לאחרונה - 'הצדפה שבין ירכיי', ובחרה בשם העט 'אן ג'ייקובסון' על מנת לטשטש את זהותה האמתית.עוד כותרות ב-nrg:
• טבעונים למיכל אנסקי: שתפשטי את הרגל
• איימי ווינהאוס: הסיפור האמיתי והסיפור הסתמי
• ג'יי קיי רולינג בת 50: הכל על הארי פוטר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הרבה אנשים מבקשים ממני לכתוב את הסיפור שלהם, והתשובה הקבועה שלי היא שיש לי את הסיפורים שלי, ואני לא כותב סיפורים של אנשים אחרים. אבל אז היא אמרה: 'כדאי לך לראות, יש לי סיפור מיוחד'. אמרתי לה: 'טוב, תשלחי לי במייל', והיא אמרה לי: 'אין לי מייל'. אז אמרתי לה: 'אז תשלחי לי בדואר'. ובאמת, הגיעה בדואר מעטפה ובה שלושה עמודים באנגלית, בכתב צפוף, שהיו מאוד מעניינים.
"היא גרה בשכונה חרדית. על סף השכונה, הייתה חנות ספרים שבה היא קראה ספר שלי, וכך החליטה שאני האיש המתאים", הוא מספר בחיוך כיצד עלה בדעתה הרעיון לפנות דווקא אליו על מנת שיערוך את קורותיה לכדי ספר. "היא פחדה להיפגש, אבל אמרתי לה שאני צריך איתה לפחות פגישה אחת, אני צריך לראות דמות, לראות פנים. הדרך היחידה להשיג אותה הייתה דרך אותה חנות ספרים - להתקשר לשם ולהודיע לה שאני רוצה לדבר איתה. היא הודיעה דרך בעל החנות באיזה שעה ויום היא תהיה שם.
"קבענו בתחנה המרכזית בתל אביב", מתאר ז'קונט את המפגש. "בהתחלה לא זיהיתי אותה, כי לפי הטקסטים, ציפיתי לאישה צעירה ונאה, והיא הייתה בוגרת יותר ממה שציפיתי, ומלאה יותר, וגם הייתה לבושה כחרדית. כשמצאנו אחד את השנייה, הלכנו לשבת בבית קפה, שעליו היא אמרה: 'כאן אף אחד לא יזהה אותי'", הוא אומר, ונדמה כי סיפור פגישתם יכול היה לשמש אף הוא כעלילתו של ספר מסקרן ומותח.
"לדעתי, אגב, אף אחד לא יזהה אותה בשום מקום – החברה שהיא משתייכת אליה לא מסתובבת במקומות כאלה. ישבנו, היא סיפרה לי את הסיפור שלה והביאה עוד חומר, ואמרתי לה שאני מוכן לכתוב את זה, אבל החומרים שלה בלתי אפשריים לפרסום כפי שהם – בלי התחלה וסוף, בלי שיטתיות. ההצעה שלי הייתה: 'תני לי לעשות מה שאני מבין, תני לי להפוך את זה לרומן'.
הרומן פרי עטם של השניים מגולל את סיפורה של ג'ייקובסון, שעל אף שעד לנעוריה הייתה חברה בקהילה חסידית אמריקאית, חוותה במהלך חייה כמה וכמה מפגשים אינטימיים סוערים ומפתיעים, העומדים בניגוד גמור למקובל בחברה אליה השתייכה. בין הדפים, ימצאו הקוראים, בין היתר, גם משחקי שליטה בחדר המיטות ורומן עם אם הבית במעון לנערות. חלק מהמתואר, לדברי ז'קונט, התרחש במציאות חייה של המחברת, בשעה שיש בו גם קווי עלילה שהינם פרי הדמיון.
"יש לה סיפור באמת מפתיע – היא עברה המון, עברה תהליך של העצמה והיום היא הרבה יותר בטוחה בעצמה, אם כי היא חרדה מאוד מהמחשבה שאולי יזהו אותה בעקבות פרסום הספר", הוא אומר.
אם הייתה מידה של סיכון בפרסום הספר ואם צאתו לאור לוותה בחששות רבים מצידה, מה בכל זאת גרם לה לאזור אומץ והניע אותה לפרסם את הספר?
"יש לכך שתי תשובות. קודם כל, היא מאוד מוגנת. כל הפרטים עליה שונו. הסיבה השנייה, היא אותה סיבה שגורמת לאנשים להתיישב לכתוב – הם רוצים שהסיפור שלהם יישמע", הוא משיב. "אני מאמין, וכך אני גם מלמד, שברגע שספר יוצא לאור, הוא נכתב פעמיים – פעם אחת ע"י הכותב ופעם שנייה ע"י הקורא. ואז, ברגע שיש קורא, יש לך הרגשה שחייך לא היו לשווא, שגם לטעויות שלך וגם לזמנים הקשים שלך יש פתאום משמעות, יש להם ערך.
"היו הרבה נסיגות במשך הדרך, שבהן היא אמרה 'לא, בעצם אני לא רוצה', ופעם אחת היא אמרה את זה כשזה כבר היה גמור. זו הייתה הפעם שאמרתי לה: 'עד עכשיו, בכל פעם נתתי לך כמה ימים לחשוב על זה, והייתי במתח – לא ידעתי אם תחזרי או לא. עכשיו די, את כבר לא יכולה להגיד דבר כזה, אנחנו מושקעים בזה, אנחנו לקראת הסוף, אז תני לרוץ עם זה'. אני מוכרח לציין שהטקסטים שהיא שלחה לי היו מאוד גלויי לב בנוגע לכל מה שקרה לה. יש בה איזו תמימות, היא יצרה לעצמה עולם שגורם לה להגיד את האמת".
רוב האנשים יוצרים לעצמם מגננות ומצנזרים חלקים מחייהם כאשר הם בוחרים לחשוף את חייהם לציבור.
"נכון. יש לה מגננות, היא מאוד פוחדת מהשכנים שלה. בדיוק עכשיו היא כותבת בלוג על זה. אמרתי לה: 'את תכתבי לי הכל, ואני אסתיר'. הכל עובר דרכי, גם בספר הוספתי המון ממני, הסגנון הוא שלי, הרעיונות הם שלי. אי אפשר לכתוב פרשת חיים סתם כך - הספרות דורשת תרגול, דורשת עלילה ותהליך, דורשת שהספר יתכנס לסיום. אתה לא יכול לכתוב ביוגרפיה כששום דבר אי אפשר לגלות והכל צריך להסתיר - נשאר רק להפוך את זה לרומן".
ז'אנר הספרות הארוטית, אליו משתייך 'הצדפה שבין ירכיי', צבר בשנים האחרונות פופולאריות רבה. אם פעם ההתייחסות לז'אנר הייתה מזלזלת, וצריכתם של תכנים ארוטיים הייתה מלווה באי נעימות, בבושה ולעיתים אף בהסתרה, הרי שהיום כותרים ארוטיים דוגמת 'חמישים גוונים של אפור' מוצגים בקדמת חנויות הספרים ומטפסים אל צמרותיהן של טבלאות רבי המכר.
"העולם היה פעם יותר שמרני", משיב ז'קונט כאשר אני מעלה את הסוגיה בפניו. "לא רק בספרות, גם בקולנוע, למשל. גם בהוליווד היו כללים מאוד ברורים - כשגבר ואישה מתנשקים וברור שיהיה לזה המשך, המצלמה עולה למעלה אל העצים ומתלווה לכך מנגינת כינורות", הוא אומר בחיוך.
"אני חושב שהעולם השתנה, הטלוויזיה בעיקר. היא מראה הכל – תאונות דרכים, קורבנות אונס. והספרות מגיבה לזה, לא רק בעניין הארוטי, גם בעניין האלימות, גם בעניין של יחסים מכל הסוגים. הספרות פשוט הולכת אחרי הטלוויזיה. אפילו הקולנוע לא נועז כמו הטלוויזיה. אם היום רואים בחדשות כיצד עורפים את ראשו של אדם במסגרת פעולותיה של דאעש, אז מה זה כבר קצת ארוטיקה? יש איזה שחרור מעצורים כללי בעולם המערבי, ולדעתי טוב שכך, כי הייתה צביעות והיו כל מיני עכבות שבסך הכל היו מגוחכות".
המציאות המוצגת כאקטואליה גורמת לתוכן בדיוני שהוא פרי דמיון והמצאה להצטייר כהרבה יותר רך והרבה פחות בוטה.
"נכון, וזה התחיל במלחמת וייטנאם, שהייתה המלחמה הראשונה שצולמה ותועדה באופן כזה, כולל הילדה בכפר שעמדה וזעקה כשהיא עירומה לגמרי, כולל תמונת סטילס של כלי נשק מכוון כלפי חייל, שהיא אמנם תמונה קפואה, אבל ברור לך מה בא אחרי זה – ה'בום' של הירייה. אז הכל כאן, בבתים שלנו, בסלון".
יש ז'אנרים ספרותיים שזוכים ליוקרה מסוימת, בשעה שאחרים נחשבים לפחות איכותיים. עצם הקטלוג של ספר תחת ז'אנר כזה או אחר כבר יוצר רושם ראשוני של הקורא הפוטנציאלי כלפיו. מדוע, לדעתך, זה כך?
"זו מוסכמה חברתית. כשהוצאתי את ספרי הראשון, בארץ אמרו לי: 'אתה כותב כל כך יפה, למה דווקא ספר מתח?', אבל כשהוצאתי את הספר באנגליה, הם אמרו: 'ספר מתח - איזה יופי!', ובאמת ראיתי שהיו שם המון ספרי מתח שזכו לכבוד רב.
"אנחנו חיים בספק עצום, אין לנו אמונה ברורה בעתיד ואנחנו לא יודעים מה יהיה. לאורך כל ההיסטוריה, האדם חי בספק ופתר אותו באמצעות דת ואידיאולוגיה. היום אין לנו את שני אלה. מה שנותן ספר מתח הוא סימולציה של ודאות – הוא מתחיל מעולם כאוטי, שבו קרה סקנדל, ואז יש סוכן של סדר, שזה הבלש או המרגל, והוא מביא את הפרשה בסופה למצב של ודאות – יש לנו הרגשה שהסיפור נפתר, יש לנו כמה רגעים של ודאות ושל נחת. לכן, ספרי מתח נמכרים היטב והם, וגם מדע בדיוני, הם רוח התקופה של המאה העשרים. אם הייתי צריך לאפיין את המאה העשרים מבחינה רעיונית, הייתי אומר לך שזה המתח העצום שבין הספק לוודאות".
על אף שהוא עובד, כסופר וכעורך, עם ההוצאות הגדולות בארץ, בחר ז'קונט להוציא את 'הצדפה שבין ירכיי' דווקא באופן דיגיטלי. "תראי, למה לא לקחתי את הספר הזה ל'כתר', שזו ההוצאה שלי? כי לא רציתי את כל התהליך של 'כן, אבל ספר כזה... אנחנו לא יודעים...'", הוא אומר. "חשבתי על הספרים הדיגיטליים, והעניין מאוד מצא חן בעיניי, מפני שאין שם שומרי שערים, ואתה מתייצב ישר מול הקוראים – אוהבים אותך? טוב. לא אוהבים אותך? לא טוב, אבל מילא.
"היה לי בעבר ניסיון לא טוב", הוא מספר. "ערכתי ספר בשם 'חשופית', שהוא ספר נפלא, לדעתי, פשוט נהדר, עברתי איתו בין כל הוצאות הספרים, והתשובה הייתה אחידה: 'יופי של ספר, אבל זו לא סופרת מוכרת, צריך שם שימכור את הספר'. אז אמרתי לסופרת: 'לכי להוציא את הספר באופן דיגיטלי'. אני מאוד אוהב את הרעיון לא לתת לשומרי השערים להחליט מהו ספר טוב או איזה ספר יימכר – תעמוד מול הקוראים ותציע להם את מרכולתך. לדעתי, זה רק ילך ויגבר, אין מי שיחסום אותך שם. שלא יעשו רגולציה, שלא יגידו לי אם זה טוב או לא – שיתנו לי לנסות".
במידה ושוק הספרים ימשיך ללכת בכיוון הדיגיטלי, כיצד ישפיע הדבר, לדעתך, על עתידן של הוצאות הספרים?
"אני אומר את זה בהרצאות בספריות, בעיקר, והקהל לא אוהב את זה, משום שהוא חובב ספריות מושבע - תסתכלו סביב טוב-טוב, כדי שתזכרו איך ספריה נראית, מפני שבעוד עשרים שנה תהיה בעיה מה לעשות עם הספריות – הספרייה תהיה דיגיטלית, ואם תרצה ספר, אתה תיכנס לאתר של הספרייה באינטרנט ותוריד אותו. למה לך ללכת? ספריה היא מוסד ישן. אז גם הוצאות הספרים יצטרכו להתיישר לפי זה, והראשונה שהבינה את זה היא 'ידיעות ספרים', שפתחה את 'עברית', מתוך חשיבה לטווח רחוק. עוד עשרים שנה, לא תהיה סיבה לקנות ספרים, אתה תוריד אותם. ואם תרצה להדפיס אותם ולכרוך אותם, זו לא בעיה - היום כבר יש מדפסות תלת מימד שמדפיסות אקדח, אז ספר זה הדבר שהכי אלמנטארי להדפיס.
"הוצאות חכמות ילכו לצד הדיגיטלי. ל'ידיעות ספרים', למשל, יש לאן ללכת ברגע שהספרים הדיגיטליים יתפסו את מקומם של הספרים המודפסים. ההוצאות יוכלו להמשיך להתקיים, כמו שהוצאת אי-פאבליש, שאני עובד איתה, לקחה את הספר לעורכת לשונית, עימדה אותו והעלתה אותו לאתר. זה יהיה המודל, ואני ממש לא מבין איך הוצאות אחרות לא נוהגות כך.
"בארה"ב, אגב, כשאת עולה לטיסה, את רואה שכולם עם קינדל, אף אחד לא מבקש עיתון או מביא ספר. אומרים שכאן בארץ זה עוד לא תפס, אבל זה יתפוס את הוצאות הספרים בלי שהן ירגישו, וכשזה יקרה, זה יתפוס אותן עם המכנסיים למטה. אם אני הייתי הוצאת ספרים, לא רק שכבר הייתי ערוך לשינוי הזה, גם בכלל לא הייתי מתחיל לעבוד על ספר פיזי. נכון שהיום התפוצה לא ענקית, אבל כך גם התפוצה של ספרים פיזיים, והסיכוי שהצד הפיזי יעבור לצד הדיגיטלי יותר גדול מאשר להיפך".
אתה באמת חושב שהספר הדיגיטלי יכול להחליף את העותק הפיזי בכל מובן? יש הרבה קסם בחוויית הקריאה של ספר שאתה אוחז בו בידיך.
"תראי, היה הרבה קסם גם בנסיעה במרכבה, וגם ברכבת קיטור, אבל אין מה לעשות – מספר האנשים בעולם מתרבה וזה מחייב למצוא פתרונות שיתאימו לכך. תארי לעצמך שכולם היו הולכים לספרייה – איזה תור היה. אז כמו שהרכבות עברו לחשמל, ואני מקווה שגם בארץ זה יקרה מתישהו, וכמו שהמכוניות החליפו את המרכבות, אז ככה ספרים יהפכו לדיגיטליים. ברגע שכמעט לכל אחד יש מחשב, גם לצעירים וגם להרבה מאוד מבוגרים, מי שלא מבין איך להוריד ספר דיגיטלי יכול פשוט לשאול כל אחד אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם