"גריי": לפעמים צריך לדעת מתי לגמור
החדש בסדרת 'חמישים גוונים של אפור' מבטיח לקחת את הקוראים למחוזות הארוטיקה, אך מפליג עמם אל עבר מחוזות השעמום. א.ל. ג'יימס פספסה הפעם בענק, וחבל, משום שגרסתו של כריסטיאן גריי, היפיוף השרמנטי, יכולה הייתה להתברר כממתק מענג במיוחד
נפתח בכך שכותבת שורות אלה מצאה לנכון להקדיש ביקורת ל'גריי' לא משום שמדובר ביצירת מופת ובה דמויות מלאות עומק, אמירות נוקבות, עלילה מתוחכמת או שפה עשירה. ספר שראוי להתייחסות מצד המבקרים אינו רק כזה העומד בציפיותיהם מבחינת איכותו וערכו הספרותי, כי אם גם כזה שהקוראים נוהים אחריו באופן חסר תקדים.עוד כותרות ב-nrg:
• פורטיס משתיק את כל המלעיזים
• Straight Outta Compton יוקרן בישראל
• האזינו: גרסת הרגאיי ללהיט של שרית חדד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
סדרת 'חמישים גוונים של אפור' הפכה את קריאתה של ספרות ארוטית מאקט שעד כה נלוותה אליו אי נעימות מסוימת לטרנד חובק עולם שההשתתפות בו גלויה לכל – העותקים, שנחטפו במהרה, הונחו על גבי מדפים מרכזיים ובולטים בחנויות, והקוראים דיברו על הספרים, הביעו דעתם באופן פומבי ואף הזכירו אותם בפרופילים האישיים שלהם ברשתות החברתיות. על כן, המחברת, א.ל. ג'יימס, יכולה לרשום לעצמה הישג שלא רבות הגיעו אליו לפניה – היא שינתה את הרגלי הקוראים ואת יחסם לסוגה הספרותית אליה משתייך הספר. על כך, על אף המפורט בשורות הבאות, שרחוקות מלהחמיא ל'גריי', נתונה לה הערכתי.
כאשר נטלתי מן המדף את 'גריי' וניגשתי למוכרת, היא הרימה אליי את עיניה, וברגע בו הבחינה בכריכת הספר שהנחתי על הדלפק, הפך מבטה נבוך. היא חייכה ומלמלה: 'אה, זה הספר הזה, אה?', ואני תהיתי מה בסיטואציה הזו מסב לה מבוכה. לדידי, אין שום בושה בקריאת ספר העוסק בסקס. יחד עם זאת, יש בושה גדולה בכתיבת ספר שהזלזול בקוראים ניכר בכל אחד מעמודיו.
העניין הוא כדלקמן - ההחלטה לכתוב על סקס יצרי, כזה שישלהב את הקוראים באמצעות סצנות ארוטיות נועזות ומפורטות להפליא, דיבור בוטה שלרוב לא נראה בספרות המיינסטרים ותיאורים מציתי דמיון, אינה מעניקה לכותבת פטור מעמידה בסטנדרטים ספרותיים מסוימים שחלים על כל כותב באשר הוא. למשל, כתיבת תגובות הגיוניות ומותאמות לסיטואציה מצד הדמויות. למשל, הימנעות מחזרה מיותרת ומייגעת של סצנות דומות להפליא לאורך הספר כולו. למשל, התאמה של משלב הדיבור להשכלתן, לעיסוקן ולמעמדן של הדמויות. למשל, בניית דמויות חכמה ויצירת בידול ביניהן, כך שלא ייראו, יישמעו ויתנהגו כמו שכפול האחת של האחרת.
'גריי', למי שטרם הספיק להתעדכן בחדשות החמות, הינו גרסה אחרת לספר הראשון בטרילוגיה, המובאת הפעם מפיו של כריסטיאן ולא מבין שפתיה של אנסטסיה. פורמט 'הצד שלו, הצד שלה' עשוי דווקא להיות חביב, בתנאי אחד – אם הכפילות והחזרה אינן מיותרות, וכל דובר שופך אור על המתרחש ועל הדמויות, משנה את הרושם שנוצר בראשו של הקורא ומקדם את העלילה לכיוון שונה ומפתיע. אחרת, זה פשוט מיותר.
למרבה הצער, סיפור העלילה מפיו של מי שיש לשער שהפך למושא הפנטזיה של רבבות קוראות, אינו מחדש לנו דבר – עוד מן הספר הראשון כבר ידענו כי הוא נושא בלבו רגשות רומנטיים כלפי אנסטסיה, וכן כי הרתיעה ממגע והצורך בשליטה מקורם בטראומת ילדות הקשורה באלימות. רוב המתואר זהה לכתוב בספר הראשון, ומה ששונה, אינו בלתי צפוי במידה כזו שתשלח אותנו לקריאה חוזרת של הראשון ותטען אותו במשמעויות נוספות. יתרה מכך, תכתובות מייל ממושכות ודיאלוגים שלמים בין השניים חוזרים בו, להוציא שינויים קלים, בדיוק כפי שהוצגו במקור. על כן, אין הצדקה של ממש לצאתו לאור של 'גריי'. הסופרלטיב הגרוע ביותר שניתן להצמיד לספר הינו 'מיותר', ו'גריי' הרוויח אותו בכבוד.
ובכל זאת, האם 'חמישים גוונים' היא יותר מאשר סדרת ספרים ארוטית, המקבילה הספרותית לפורנו? כן, משום שמבין השורות עולים גם רגשות רומנטיים, התחבטויות באשר לזהות ולקבלה עצמית, משקעי ילדות, זיכרונות כואבים ודילמות. יש כאן מרכיבים עתירי פוטנציאל להפוך את הסדרה להרבה יותר מספרים על משחקי שליטה, אך הצרה היא שאותם משחקי שליטה זוכים למקום מרכזי מאוד בקדמת הבמה ואילו כל היתר, שמעניינים לפחות באותה מידה ומוסיפים עומק לספר, נדחקים לאחור ונותרים שטחיים ובלתי מפותחים, גם כאשר ג'יימס מנסה להעניק להם משקל רב יותר.
יחד עם זאת, מדעת או בבלי דעת, ג'יימס מעלה בספריה כמה שאלות בעלות עומק. בעוד שכריסטיאן מצהיר כי הוא מעוניין בהתמסרות טוטאלית של נשותיו אליו, אך בתוך תוכו הוא דווקא מתענג על האתגר שבכיבוש, אנסטסיה מבקשת בגלוי לכבוש את ליבו של כריסטיאן, ומתקשה להודות בכך שהיא דווקא נהנית להיעתר למרותו בחדר השעשועים. אם כך, מיהו האדון במערכת היחסים שנרקמה ביניהם, ומיהי השפחה?
כריסטיאן אינו חדל לומר לאנסטסיה כי האמת היא שהיא השולטת בו. האמנם כך? האם הדומיננטי במערכת יחסים זוגית הוא זה שקובע מה יהיו התענוגות הגופניים שיחוו השניים יחד, או דווקא זה שביכולתו להפעיל מניפולציות רגשיות על האחר? ויותר מכך - אנסטסיה מייצגת את הרגש ואת האינטלקט, בשעה שכריסטיאן מייצג את היצר ואת התאווה. מי מהם כפוף לאחר? במערכת היחסים בין הרגש, האינטלקט והיצר, מיהו השליט ומיהו הנשלט? שאלות אלה לוקחות אותנו הרחק ממערכת היחסים הספציפית של כריסטיאן ואנסטסיה אל הרהור בטבע האנושי ובטיבן של מערכות יחסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם