מייד אין ג'רוזלם: ראיון עם נטלי פורטמן
34 שנה אחרי שנולדה בירושלים, נטלי פורטמן חזרה לעיר הקודש כדי לצלם סרט בכורה כבמאית. בשביל זה היא היתה צריכה לשכנע את עמוס עוז להשתמש בסיפור שלו, להיזכר איך מדברים עברית ולהתמודד עם המבקרים. "גאה שהצלחתי לספר סיפור שמציג בצורה רצינית את ישראל"
שלוש שנים התגוררה נטע־לי הֶרשְׁלָג בישראל. את המילים הראשונות בחייה אמרה בעברית. אבל כשהיתה בת 3 עברה עם הוריה לארה"ב, בעקבות עבודתו של אביה, שסיים את לימודי הרפואה ועשה את ההתמחות שלו בוושינגטון ואת עבודת המחקר בקונטיקט. אחרי שהפך לרופא והחל לעבוד בניו יורק, התמקמה המשפחה בלונג איילנד.
עוד כותרות ב-nrg:
• פורטיס משתיק את כל המלעיזים
• האזינו: גרסת הרגאיי ללהיט של שרית חדד
• Straight Outta Compton יוקרן בישראל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אז אפשר להבין את נטלי פורטמן כשהיא אומרת שלא היה לה קל להשתלט שוב על העברית, אחרי 31 שנים של הפסקה.
"לא גרתי בישראל מאז שהייתי תינוקת ולא היו לי הרבה הזדמנויות לדבר", היא מחייכת. "הייתי צריכה לשכור מדריך הגייה כדי לשפר את הדיבור". אבל היה ברור שלא העברית תעצור את הברבור השחור בדרך לסרט הראשון שהיא מביימת, "סיפור על אהבה וחושך", לפי ספרו של עמוס עוז. "העבודה הקשה על השפה קירבה אותי לטקסט ולרוח הספר של עוז, לסיפור שהוא מספר. הוא מדבר על השפה העברית בדרך קסומה, והיה לי חשוב לשמור על הקסם הזה. מעולם לא עבדתי קשה יותר מאשר בתפקיד הזה, לא רק במאמץ להעביר רגשות עמוקים, אלא גם בהבנת הדקויות בהומור של הישראלים. בסצנות מסוימות הייתי צריכה ללמוד לדבר אנגלית במבטא ישראלי, ורק העניין הזה לבדו היה אתגר גדול בשבילי".
"סיפור על אהבה וחושך", שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן ויעלה בארץ ביום חמישי הבא, מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, ועלילתו מתרחשת בירושלים בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה וטרום הקמת המדינה. הסרט רשום כולו על שמה של פורטמן, משלב הרעיון ועד לביצוע: היא נפגשה עם עוז לא מעט פעמים ושיכנעה אותו למסור לה את הזכויות לספרו, כתבה את התסריט - כמעט כולו בעברית - הקדישה עוד שנתיים לפיתוחו ולהפקתו, ביימה אותו, וברגע האחרון גם נכנסה אליו כשחקנית.
היא מגלמת את פאניה, אמו של עוז, פליטת שואה משכילה, שמנסה להתרגל לחיים משפחתיים של עולה חדשה הנרדפת על ידי הזוועות שראתה בפולין. לצידה משחקים בין השאר גלעד כהנא, אמיר טסלר, נטע ריסקין, שירה הס ומכרם חורי.
"במקור תיכננו ללהק לתפקיד פאניה שחקנית ישראלית, אבל שיקולים כלכליים הכריעו את הכף ונאלצתי לגלם אותו בעצמי. בסופו של דבר זה התגלה כיתרון, כי הדבר הקשה ביותר כבמאית הוא להסביר לשחקנים איך את רוצה שהם ישחקו בסצנה מסוימת, איך את רוצה שהם יפרשו את הדמויות שלהם. אבל כשהבמאי הוא גם השחקן, הוא לא צריך לדבר עם עצמו.
"כשהזמינו אותי להקרין את הסרט בקאן, המקום שאליו באים הבמאים המובילים בעולם להציג את סרטיהם, הרגשתי גאווה אדירה. לא יכולתי לבקש יותר מזה. אני גאה שהצלחתי לספר סיפור שמציג בצורה רצינית את ישראל - זה משהו שאני מאוד אמוציונלית לגביו. לראות את הסרט מוקרן מול קהל, באולם ענק, היה חוויה".
בתום ההקרנה בפסטיבל קאן, לפני שלושה חודשים, קמו הצופים על רגליהם והריעו לה ממושכות. "זה ריגש אותי עד עמקי נשמתי", היא אומרת בחיוך מבויש. "הרגשתי שעשיתי עבודה טובה".
אבל המבקרים התלהבו הרבה פחות. ה"גרדיאן" הבריטי הכתיר את הסרט כ"מכתב אהבה של פורטמן לישראל"; מבקר הקולנוע של ה"הוליווד ריפורטר" כתב כי "הבימוי רגיש, אך חסר מיקוד"; ב"אינדי־ווייר" ציינו כי הסיפור העוצמתי וזווית הראייה האידיאליסטית שמביאה פורטמן בדמות שהיא מגלמת עדיין אינם מספיקים כדי להרים את הסרט. באתר ההוליוודי "The Wrap" נכתב כי "הדבר הכי טוב שאפשר לומר על עבודת הבימוי של פורטמן הוא שלא מדובר באסון מוחלט"; ובמגזין "ואניטי־פייר" כתבו שפורטמן אמנם מצליחה להעביר לצופה את הדיכאון של פאניה, אבל זה גם יוצר קולנוע משעמם: "יש בסרט יותר מדי שוטים של נטלי פורטמן כשהיא נראית עצובה ויושבת על כיסא".
פורטמן, שמחזיקה באזרחות כפולה (אמריקנית וישראלית), היא בתם היחידה של שלי, יהודייה ילידת סינסינטי, ואבנר הרשלג - ישראלי לשעבר, גינקולוג ומומחה לפוריות. הוריה נפגשו באוניברסיטה של אוהיו, שם עסקה שלי במכירת כרטיסים לסרט במרכז הסטודנטים היהודי ואבנר למד רפואה. בתום לימודיו הוא שב לישראל, אבל המשיך לשמור על קשר עם אהובתו, וכעבור שנתיים, כשהגיעה ארצה במסגרת טיול, הם החליטו למסד את הקשר.
את הקיצים בילדותה העבירה נטלי בקייטנות משחק. בגיל 11, כשהלכה לפיצרייה אחרי שיעור ריקוד, פגש אותה מלהק של "רבלון" והציע לה לדגמן לחברה. הוא חיבר אותה לסוכנות דוגמנות, אבל הילדה, שלא רצתה לדגמן, ניצלה את ההזדמנות כדי להשיג לעצמה סוכן שחקנים. "הייתי שונה מהילדים האחרים", היא אומרת. "יותר שאפתנית. ידעתי מה אני אוהבת ומה אני רוצה, ועבדתי מאוד קשה בשביל זה. הייתי ילדה מאוד רצינית".
בזכות הישגיה בלימודים היא קפצה כיתה. "כל כך אהבתי את בית הספר, שרוב חבריי לספסל הלימודים חשבו שאני חנונית", סיפרה בעבר ל"קלגרי סאן" הקנדי. במבחני ה־IQהיא השיגה תוצאה של 140.
בגיל 12 קיבלה את תפקידה הראשון על הבמה: שחקנית מחליפה במחזמר אוף ברודוויי "Ruthless", לצד צעירה מבטיחה אחרת, בריטני ספירס. פורטמן זוכרת איך הוזמנה למסיבה של ספירס, ומייד העבירה את ההזמנה כבדיחה לחבריה הבנים. החבר'ה לא צחקו. "הם אמרו שירצחו אותי אם לא אלך למסיבה ואקח אותם איתי. אז הלכתי לשם עם שישה בנים. זה היה הריגוש בחיים שלהם".
חצי שנה אחר כך היא הגיעה להיבחן לתפקיד הנערה שמנהלת מערכת יחסים עם רוצח (ז'אן רנו) בסרט "לאון". תחילה נדחתה בטענה שהיא צעירה מדי, אולם בתום כמה אודישנים בחר בה הבמאי לוק בסון לתפקיד. "לנטלי לא היה שום ניסיון לפני כן, אבל ראינו יותר מאלף בנות, והיא היתה הטובה ביותר", סיפר בסון בזמנו. "אתה מסביר לה משהו, היא מקשיבה, והיא עושה את זה. זה עד כדי כך פשוט".
האודישן של פורטמן לסרט "לאון":
אבל זה לא היה כל כך פשוט. הוריה המגוננים של פורטמן התקשו לעכל את התפקיד. הם חששו מאוד מביקורת על שאיפשרו לבתם בת ה־12 להשתתף ב"סרט לוליטה" ("הם לא רצו שאצטרך ללכת ברחוב ולחשוב שאולי אנשים מדמיינים אותי עירומה", סיפרה פורטמן), ובעיקר הוטרדו מכך שהדמות שהיא מגלמת בסרט מעשנת. לחוזה של נטלי הוכנס סעיף שקבע כי מספר סצנות העישון של הילדה יוגבל לחמש, שהיא לא תיראה שואפת או נושפת עשן סיגריה, ושדמותה תחדל מההרגל הזה עד סוף הסרט.
אמה טסה איתה לצילומים בפאריס, ואילו האב ביקר אותן כל סוף שבוע שני. ההורים החליטו שהיא תאמץ את שם הנעורים של סבתה, פורטמן, כדי לשמור על פרטיות המשפחה. אבל הסרט נחל הצלחה גדולה.
כילדה־כוכבת עבדה פורטמן רק בחופשות הקיץ, חוץ מהפעם שבה שיחקה את אנה פרנק בברודוויי במקביל ללימודים. בגיל 22 סיימה בהצטיינות לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, וכעבור שנה, באביב 2004, נרשמה גם לכמה קורסים באוניברסיטה העברית בירושלים. "אני הולכת ללמוד ולא אכפת לי אם זה יהרוס לי את הקריירה", סיפרה בזמנו, "אני מעדיפה להיות חכמה מאשר להיות כוכבת קולנוע".
הגב הכלכלי היציב של המשפחה איפשר לה לשחק בסרטים עצמאיים מעוטי תקציב או לגלם תפקידים קטנים בסרטים יוקרתיים דוגמת "היט" של מייקל מאן, "כולם אומרים אני אוהב אותך" של וודי אלן ו"הפלישה ממאדים" של טים ברטון.
לצידם, הופיעה בלהיטים כגון "מלחמת הכוכבים", שם שיחקה את פאדמה אמידאלה (אמם של לוק סקייווקר והנסיכה ליאה) בשלושת סרטי הטרילוגיה המוקדמת, שיצאו בין 1999 ל־2005. אגב, את הפרמיירה של הסרט הראשון היא פיספסה, כי נאלצה ללמוד באותו זמן למבחני הבגרות.
ב־2004 זכתה פורטמן בפרס גלובוס הזהב וקיבלה מועמדות לאוסקר על תפקידה בדרמה "קרוב יותר", שבה הצטלמה באחת הסצנות בעירום מלא. הסצנה נשארה בסופו של דבר על רצפת חדר העריכה.
היא החלה לקבל יותר ויותר תפקידים ראשיים, כמו בסרט האקשן "ונדטה", ב"הרוחות של גויה" של מילוש פורמן וב"נערת בולין האחרת" לצד סקרלט ג'והנסון.
בתקופה שבה עשתה את המעבר מילדת פלא לשחקנית בוגרת הקפידה פורטמן להימנע ככל האפשר מחשיפה בתקשורת. היא יצאה בחשאי עם השחקנים ג'ייק ג'ילנהול וזאק בראף, ופיתחה יחסי חברות קרובה עם מילה קוניס וברייס דאלאס הווארד.
בשנת 2011, בגיל 30, סימנה פורטמן נקודת שיא בקריירה, כשזכתה בפרס גלובוס הזהב ובאוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה במותחן הפסיכולוגי "ברבור שחור". הסרט הזה הביא לה שלל פרסים, אבל אחריו היא דווקא הורידה הילוך - שיחקה בקומדיה הרומנטית "קשר לא מחייב" לצד אשטון קוצ'ר, נכנסה להריון והסתפקה מאז רק בגילום מושא אהבתו של "ת'ור" על כדור הארץ, בסדרת הסרטים של מארוול.
סבה וסבתה של פורטמן מצד אביה עלו לישראל בסוף שנות השלושים. הסבא צבי יהודה עמד בראש תנועת הנוער הצעיר בפולין, וסבתה מניה היתה ילידת רומניה שריגלה עבור הבריטים וטיילה ברחבי אירופה בזכות המראה הבלונדיני שלה. "היא לגמרי עברה כלא יהודייה", סיפרה פורטמן.
כשהסב עלה ארצה הוא קיווה שמשפחתו תצטרף אליו, אולם גילה שהוריו נספו באושוויץ. פורטמן נשאלה השבוע בראיון ל"טלגרף" הבריטי מה דעתה על לימודי שואה בבתי הספר היהודיים, והשיבה: "אני חושבת שהקהילה היהודית צריכה לשאול את עצמה עד כמה צריך לשים דגש על לימודי השואה. צריך ללמוד ולכבד, אבל לא על חשבון דברים אחרים.
"ביקרתי במוזיאון לזכר קורבנות הטבח ברואנדה, שהתרחש בשנים שלמדתי בבית ספר. הייתי בשוק שזה קרה בזמן שלמדנו רק על השואה, ולא הזכירו את זה. זאת בדיוק הבעיה.
"צריך ללמד גם על הטבח ברואנדה, ולהזכיר ששנאה קיימת כל הזמן וחשוב להיות אמפתיים לאחרים שחוו גם הם שנאה. לא צריך להשתמש בשואה בדרך פרנואידית, שתגרום לפחד מתמיד כמו 'עוד שואה הולכת לקרות לנו'".
כילידת ישראל, עד כמה הזדהית עם דמותה של פאניה ועם משפחתו של עוז וחוויותיהן בשנים המייסדות של המדינה?
"זכיתי להיוולד בישראל בתקופה מאוד שונה מהתקופה ההיא ובתנאים הרבה יותר טובים, ובכל זאת הרגשתי שיש כמה קווי דמיון בין ההיסטוריה המשפחתית שלי לבין זו של עמוס עוז. חשתי גאווה שאני מציגה את חייה של אישה שהיא גם מהגרת וגם אמא שנאבקת להגדיר את הזהות שלה בארץ החדשה ובעולם החדש, שהיא הופכת להיות חלק ממנו. התהליך שעוברת הדמות עורר בי השראה, וניסיתי להיכנס לתוך החשיבה שלה, לזווית הראייה שלה על החוויה הזאת. כאם צעירה, אני יכולה גם להזדהות עם הסוגיות שאיתן מתמודדות נשים שמגדלות ילדים, האבולוציה שעוברים חיי המשפחה שלהן".
חששת שהסרט יעורר מחלוקת פוליטית?
"ממש לא. הסרט הזה הוא סיפור משפחתי מאוד ספציפי, שמתרחש על רקע מאורע מאוד ספציפי - לידתה של מדינה חדשה, ברגע מאוד מורכב וכאוטי בהיסטוריה. האתגר הקשה ביותר שבפניו ניצבתי היה איך לספר ולמסגר את הסיפורים ואת הזהויות של הדמויות. מובן שזה גם עניין פוליטי, אבל בסרט חשובים הרבה יותר מערכות היחסים בין בני המשפחה והסיפורים הפרטיים שמרכיבים את החוויות שלהם.
"מעולם לא רציתי להפוך את זה לסרט פוליטי. גם נדרשתי ליצור את הסרט הזה מנקודת מבטו של המחבר, שהוא יהודי, ולפיכך רואה את האירועים מהפרספקטיבה האישית שלו. אם אמריקני היה רוצה ליצור סרט על ייסוד ארה"ב, סביר להניח שלא היה מספר את הסיפור מזווית הראייה של האינדיאנים, למרות שגם ההיסטוריה שלהם חשובה".
יש בסיפור מסר שחשוב לך במיוחד להעביר, או שמתחבר למצב הנוכחי בישראל?
"אם אתה מאמין יותר מדי במיתוסים, ולא מאפשר להם להשתנות, אז בסופו של דבר זה עלול להביא אסון. אני חושבת שהגיע הזמן להתאים את החלומות שלנו למציאות. להתמודד עם המצב בשטח ולראות איך אפשר להפוך את המקום הזה למקום שבו אנשים יכולים לחיות".
את מרגישה ישראלית?
"כשהייתי נערה, היו לי הרבה חברים ששאלו את עצמם 'מי אני? מה הזהות שלי?'. אני מעולם לא פיקפקתי בזהות שלי.
"ישראל זה מקום מאוד מוזר לבוא ממנו", סיפרה בחודש שעבר בראיון למגזין "הארפרס בזאר". כשאתה אומר 'אני מישראל', כולם רוצים לנהל איתך שיחת פוליטיקה באורך עשר שעות. לכולם יש דעות מאוד מגובשות בעניין. אבל אני אסירת תודה על הזהות שלי".
היא אומרת שכבר כשהחלה להופיע בסרטים בילדותה ידעה שתרצה בעתיד לעמוד מצידה השני של המצלמה. "התכוננתי לרגע הזה במשך זמן רב. בכל סט של סרט שאי פעם עבדתי בו, תמיד הסתכלתי איך הבמאי בונה סצנה, ואיך הוא מנסה להסביר את החזון שלו. כשחקן, יש לך הזדמנות ללמוד כל מה שאתה צריך לדעת על איך עושים סרט, והתהליך הזה הופך לטבע שני עבורך.
"החוויה מאוד שונה כשאתה אחראי על האופן שבו מספרים את הסיפור ועל הסגנון של הסרט. כשחקן אתה בעצם רק מגיש את החזון של הבמאי, גם אם הצלחת להשאיר חותם על הדמות שאתה מגלם. אני אוהבת לשחק, אבל יש המון סיפוק כשאתה יכול לספר סיפור שלם מהזווית שלך.
"מובן שבמאי צריך לדאוג יותר מהתוצאה הסופית - בדרך כלל לא מאשימים את השחקנים כשסרט מקבל ביקורות גרועות או נכשל בקופות. החששות שלי התרכזו בעיקר במחשבות אם הצלחתי להפיק את מה שרציתי מכל סצנה ואיך הכל ישתלב ביחד בסוף. למזלי עבדתי עם צוות מדהים, ואני חייבת לתת קרדיט להמון אנשים על שסייעו לי להגשים את החזון שלי. אין הרבה אנשים ואין הרבה שחקנים שזוכים להזדמנות כזאת".
לא חששת מביקורת על כך שליהקת את עצמך?
"לא צריך לרמוז פה לכל מיני עניינים של גאוותנות, כי הרבה במאים גברים מלהקים את עצמם לסרטים שלהם, ואף אחד לא חושב שהם מתנהגים בגאוותנות. אני גאה ללכת בדרכן של ברברה סטרייסנד ולינה דנהאם. אני חושבת שלינה עשתה משהו מדהים בכך שהיא יצרה פרויקטים שמתמקדים בנשים, והיא במידה רבה המרכז של הסיפורים של עצמה. ולמה שלא תהיה, אם זה מה שהיא רוצה לעשות?
"כשראיתי לראשונה את 'רהיטים זעירים' ואת הקרדיטים של דנהאם - שחקנית, תסריטאית, במאית - התחלתי לבכות מהתרגשות. הייתי כל כך גאה במה שהיא הצליחה להשיג, וממשיכה להשיג עד היום עם הסדרה 'בנות'. יש כל כך מעט נשים במאיות בתעשייה שלנו. אני מקווה להשאיר את החותם שלי בתחום הזה, ואולי יום אחד נשים צעירות יקבלו ממני השראה".
איך היה לדלג בין עמדת הבמאי לשחקנית?
"בניתי את הסצנות שלי, דיברתי עם צלם הסרט (הפולני סלבומיר איז'אק), הסתכלתי כמה פעמים על הפלייבק, ואז הייתי חוזרת על הסצנה כמה פעמים, עד שהצלחתי. יתרון נוסף היה שהתפקיד איפשר לי לחשוב על הסיפור מהזווית של פאניה, וסיפק לי הרבה יותר תובנות על האופן שבו הסרט צריך להיראות".
התייעצת עם במאים אחרים?
"בהחלט. דיברתי עם במאים מדהימים כמו טרנס מאליק, שביים אותי ב'אביר הגביעים', דארן ארונופסקי, שביים אותי ב'ברבור שחור', ומייק ניקולס, שביים אותי ב'קרוב יותר'. הם אמרו לי לדבוק במה שחשבתי שהוא הנכון ביותר לסרט, ולא לתת לעצמי להיגרר לכיוונים שונים. העצות שלהם נתנו לי הרבה ביטחון".
הונה הכולל של פורטמן מוערך בכ־50 מיליון דולר. היא מחזיקה אחוזה בלוס אנג'לס, שרכשה ב־2009, ובשנתייים האחרונות מתגוררת בפאריס עם בעלה, הרקדן הצרפתי בנג'מין מילפייה (37). השניים הכירו על הסט של "ברבור שחור" ועברו לצרפת אחרי שמילפייה קיבל את ניהול בלט האופרה העירוני.
לפני ארבע שנים נולד בנם הבכור, אָלֶף, ופורטמן הורידה הילוך בקריירת המשחק שלה והקדישה את מרבית זמנה לגידולו. "אני אסירת תודה על חיי עם בנג'מין, שאיפשר לי לקחת את התפקיד הגדול ביותר של חיי - להיות אמא", היא אומרת.
האימהות שינתה אותך?
"אני מנסה היום להיות סבלנית יותר, ולא לחוצה כמו שאני נוטה להיות לפעמים. אני אוהבת להיות אמא".
איך החיים בפאריס לעומת לוס אנג'לס וניו יורק?
"מאוד מעניינים. אני מרגישה שם כמו זרה, אבל זה גם מה שהופך את כל העניין למלהיב יותר וגם קצת מסתורי, כשאני מנסה להשתלב וללמוד על תרבות אחרת. לאורך השנים ביליתי הרבה בפאריס, וחשבתי שאני מבינה את התרבות הצרפתית. אבל רק ברגע שהתחלתי לחיות כאן ראיתי עד כמה התרבות הצרפתית שונה מהאמריקנית. אם אתה מתרוצץ בגן שעשועים ומשחק עם הילד שלך, אנשים יחשבו שאתה מטורף.
"לצרפתים יש הערכה עצומה לאמנויות השונות. הם מתייחסים לקולנוע כחלק מהותי של המארג התרבותי שלהם, ואני נהנית מדיונים אינטנסיביים על במאים צרפתים גדולים וסרטים קלאסיים. אני מרגישה כמו חלק קטן מהתרבות הזאת, בזכות העבודה שלי עם לוק בסון, שהיתה כרטיס הכניסה שלי לעולם הקולנוע.
"אני גם מאוד אוהבת ללכת ברחובות פאריס ולגלות שיש עדיין חנות ספרים בכל פינת רחוב. כל כך מרענן להיכנס לחנויות האלה, לראות שורות על גבי שורות של ספרים, מספרות ועד קולנוע ואמנות".
את כבר מדברת צרפתית שוטפת?
"אני יכולה לקרוא עיתונים ולצפות בטלוויזיה, אבל אני עדיין לומדת לדבר את השפה. זה רק עניין של ללמוד יותר ולצבור עוד ביטחון. אני בדרך".
פורטמן חוותה גם את הצדדים הפחות נעימים של עולם הסלבס. לפני 13 שנה, כשנפשה עם חברה באיים הקריביים, היא צולמה על החוף בחזה חשוף. התמונות מצאו את דרכן במהירות לצהובונים ולאינטרנט.
"הדבר המפחיד הוא שמישהו היה שם, מישהו עקב אחרינו", אמרה אחרי התקרית ל"רולינג סטון". "כל כך כעסתי. זה גרם לי להרגיש מלוכלכת מבפנים. אוקיי, כולם ראו ציצים, אבל אני פשוט לא אוהבת להיות מוחפצת. אני לא מנופפת בציצים שלי מול פניהם של אנשים. הייתי על אי בודד, בשם אלוהים".
בתחילת 2016 צפוי לצאת סרטו של טרנס מאליק "אביר הגביעים", שבו מגלמת פורטמן אישה המנהלת רומן עם תסריטאי הוליוודי מיוסר בגילומו של כריסטיאן בייל. "הרגשתי בת מזל לעבוד עם טרי בדיוק לפני שביימתי את הסרט שלי", היא אומרת. "הוא הזכיר לי שהכללים ליצירת קולנוע אינם הכרחיים. האופן שבו אנחנו עושים דברים, הריטואלים שלנו, אינם חיוניים, כל עוד אנחנו יודעים למצוא את דרכנו ולא מפחדים לטעות.
"למשל, טרי לא מתייחס לגשם כאל בעיה, והוא לא גרם לו לשנות את לוח הזמנים. הוא מקדם בברכה את הלא נודע, את המקרי. אין שום היגיון בלהיצמד לתסריט קבוע שלא מאפשר לך לגלות דברים חדשים כל יום. כל יום על הסט שלו הוא חיפוש אחרי משהו יפה. העבודה איתו לימדה אותי לחשוב על תהליך יצירת סרט לא כעל ביצוע אלא כעל פרשנות".
במערבון הדרמטי "לג'יין יש אקדח", שצולם עוד ב־2013 בניו מקסיקו (ופורטמן גם הפיקה), היא מגלמת אישה מהמערב הפרוע שמנסה להגן על החווה שלה מפני חבורת פורעי חוק. הסרט סבל משינויים של הרגע האחרון בצוות השחקנים וגם בעמדת הבמאי, ויציאתו למסכים, שתוכננה במקור לקיץ שעבר, נדחית שוב ושוב בגלל סכסוכים משפטיים.
בספטמבר תתחיל פורטמן לצלם בפאריס את "פלנטריום", דרמת פנטזיה, שבה היא תשחק לצד לילי־רוז דפ, בתם בת ה־16 של ג'וני דפ והזמרת ונסה פאראדי. בהמשך היא אמורה גם לגלם את ג'קלין קנדי בדרמה הביוגרפית "ג'קי", שמתרחשת בימים שלאחר רצח בעלה, הנשיא ג'ון פ. קנדי.
הכתבה פורסמה במוסף שישבת של ישראל היום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם