הזירה הלשונית: עשר הערות על הסלנג הצבאי
הסלנג הצבאי, ובהרחבה השפה הצבאית המדוברת, הוא אחת מאבני הפינה של העברית הישראלית. כמעט כל ישראלי נחשף אל השפה זו, ישירות או דרך חברים ובני משפחה, ועם זאת היא נותרת שפה סגורה, מוזרה לעיתים, ודורשת הקשרים והסברים
"שירת הפזמניק: המילון הצבאי הלא רשמי" שיצא בימים אלה ממש בהוצאת כתר, הוא ניסיון שלי לתעד ולהבין את השפה הצבאית, לדורותיה ולחילותיה השונים. הספר הוא אחד התוצרים של המחקר שלי לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן, המציג את השפה הצבאית מזוויות מגוונות, ובוחן את הקשר בין השפה להיררכיה הצבאית. אוצר המילים והסלנג הצבאי הם מרכיב אחד של המחקר, במילון הזה הם המוקד.עוד כותרות ב-nrg:
• האזינו: גרסת הרגאיי ללהיט של שרית חדד
• תיאטרון אלמידאן: נתבע את משרד התרבות
• לא אמיתי: "אקס פקטור" עובדת עלינו בעיניים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השפה הצבאית היא דינמית ומגוונת. היא משתנה לאורך השנים, ולכל חיל ואפילו חטיבה ויחידה שפה משלה שאינה מוכרת למי שאינו שייך אליהם. באתר הזירה הלשונית נפתח לשם כך מדור מיוחד, שירת הפזמניק, ובו יפורסמו באופן שוטף עדכונים, תוספות והערות למילון המודפס, בקרדיט מלא לשולח וללא צנזורה. כמה ערכים כבר יושבים בו ומחכים לחבריהם.
ולהלן כמה הערות על הסלנג הצבאי ועל שפתו הלא רשמית של הצבא, מלווים באיורים מן הספר של המאיירת המצוינת מיה דווידוביץ.
הדעה הרווחת היא שהסלנג הצבאי משתנה באופן דרסטי מדי כמה שנים, ולוחמים מבוגרים מתאוננים שאינם מבינים את שפת בניהם ובנותיהם. זה נכון בחלקו. מונחים רבים משתנים, אבל 'פז"ם', 'פק"ל', 'חמשוש', 'שוקיסט', 'מספר מוות' ו'שבת מטכ"לית' ורבים אחרים הם מונחים ותיקים ועמידים. בכמה תחומים ניכרת אבולוציה, ומונחים חדשים מחליפים את הישנים. כך נקראים השוטרים הצבאיים, החיל השנוא ביותר בצבא, מנאייקים. בשנות השבעים הם נקראו קלימרו, על שם האפרוח המצויר שביצה על ראשו. בשנות החמישים נקראו בראסו על שם משחת הצחצוח, ובראשית ימי הצבא ג'בע, על שם מבצע כיבוש כושל של המשטרה הצבאית. השפשוף של פעם הפך לטרטורים ולקידורים, ומתקן אייכמן, אימת הצנחנים זכה לתואר 'מְאַשֵך'.
לכל חיל בצה"ל שפה משלו. בחיל השריון מכירים את הטענג'ר, הוא הטען-קשר והסנג'ר החילי, ואת מונח היסוד פודרה, אבק שתחת שרשראות הטנקים. אצל התותחנים הטענג'ר הופך לדחפ"ז, דוחף הפגזים. התותחנים קרויים גם 'חיל הביצים', בעקבות הפסוק "תותחנים הם כמו ביצים, משתתפים אבל לא נכנסים". בין חיילי המודיעין מוכר היטב את הפועל לפַּסְטֵן, שאינו קשור לפיסטינים בשטח אלא למגוון ענייני תקלות ומתיחות. החילות הייחודיים ביותר בשפתם הם חיל הים וחיל האוויר. 'אריה' בחיל הים הוא חייל המקיא את נשמתו בדלי, כשהוא "שואג כמו אריה", וסבא הוא חיל המשרת שנתיים. חיל האוויר מוגדר גם "צבא זר אך ידידותי", ובו מתערבבת השפה המבצעית ושפת היומיום. 'לך סביב' הוא הנחיה בתרגיל תקיפה אווירי, וגם המלצה למי שמתקשה לכבוש את לב נערתו.
לסלנג הצבאי, ובעיקר לשפת החיילים הפשוטים, תפקיד חשוב: לפרוק תסכולים וקשיים. ככל שהשירות קרבי ומאתגר יותר, כך הוא קשור בקשיים ומצוקות רבים יותר, והדבר דומה בכל צבאות העולם. לא להיבהל: הסלנג פורק התסכולים דווקא מקל על ההסתגלות לשירות. אז מה אומרים חיילים על המפקדים שלהם? בחיל הים רב"ט המתנהג באדנות נקרא רבטכ"ל. סגן מפקד הבסיס, הסמב"ס, מוגדר כמי ש"סתם מסתובב בבסיס". קצין חדש לוקה בסַגֶמֶת, עודף מוטיבציה של מתחילים. קצין נמוך קומה המחפה על גובהו בצווחות וטרטורים קרוי גמר"ש: גמד רשע. קצין המרבה בדיבורים כלליים מכונה במודיעין 'רב תַכְלָל', ועל מפקד כושל נאמר ש"צריך לסמן אותו בסָסָל", כלומר, בסרט הסימון המיועד לפצצות נפל.
צבא באשר הוא הוא עולם גברי, גם בצבא הישראלי שבו נשים רבות כל כך לוקחות חלק בשירות. השפה חושפת את המאצ'ואיזם הצבאי על כל צעד ושעל. חיילות, ודווקא הקרביות בהן, זוכות לכינויים לא תקינים בעליל כמו 'בחורילָה' או 'אבו גֶבֶר'. עיקר המאצ'ואיזם מתבטא בשיח הבין-גברי. דרך המלך של הזלזול המופגן היא לקרוא לחייל אחר או למפקד בכינוי המציג אותו כאשה. מג"בניקים בעיני חיילים קרביים הם 'נקבות' (הכל מתועד!), צנחנים בעיני גולנצ'יקים הם 'כוסיות', ומפקדים לא קרביים הם 'הומואים' או 'מתרוממים'. נהג ללא רכב קבוע הוא 'נהג זונה', ומיטה העוברת מחייל לייל בחיל הים היא 'מיטה זונה'. היעד המרכזי למאצ'ואיזם הבוטה הם הג'ובניקים, יושבי המשרדים הקרויים גם מזגניסטים. הגדילו לעשות השריונרים, שקראו לטנק המרכבה 'כוסית' מפני ש'קל לגרז אותו', והשם נדד גם למפעילי הטנק.
יש מילים הנמצאות אמנם במילון הכללי, אבל בצבא משתמשים בהם בדרך שונה או במשמעות שונה. המילים האלה מאפיינות בדרך כלל מפקדים בדרגות שונות. מפקדים בכירים וחצי-בכירים אוהבים מאוד להשתמש במונחים הנשמעים אקדמיים כמו 'בהינתן', 'בדגש על', 'פעם ש...', 'ברמת ה...' ו'לצורך העניין'. הרצאת מפקד מסתיימת במילות סיכום קבועות בנוסח 'יש?' שהוא קיצור של 'יש שאלות', 'ברור?', 'ידוע' ועוד. בצבא לא זזים או מתקדמים אלא 'נעים', לא מחכים אלא 'ממתינים', לא פועלים או עושים אלא 'מבצעים'. מילת האישור הלקוחה משפת הקשר היא 'חיובי' או 'חיובי בזנט', דחייה היא 'שלילי' או 'שלילי בהול'. המפסיק לעשות 'חוֹדֵל', המכוון למטרה 'מכווין', ומה שאוּחד הוא 'אָחוד'. וכל זה נעשה בשפת הבֵית: בַשוטף, בַמצטבר, בַכללי, בַמיידי ובַמעשי.
הצבא אוהב ראשי תיבות, ולרבים מהם יש מעמד רשמי. אלא שמעצבי השפה הלא רשמית, כולם חיילים אלמונים, אוהבים לשחק בראשי התיבות. המשחק נע בכמה כיוונים. כיוון אחד הוא ראשי תיבות חדשים. כך 'צב"ך' הוא "צעיר בכיר", ו'מל"ם' הוא "משקיע לפני מפקדים", כלומר, חייל המתמקד בעשיית רושם על מפקדיו. 'מגל"ר' היא 'מברשת גילוח לניקוי רובים". במקרים אחרים ראשי תיבות ותיקים זוכים למשמעות חדשה. וכך הפך 'פז"ם' מראשי תיבות זניחים ובירוקרטים למרכז חיי החייל הסדיר: הזמן שנותר לסיום השירות. 'חפ"ש' אינו רק חייל פשוט, אלא חייל חסר מוטיבציה ורצון עצמי. משחק מתוחכם והנפוץ יותר הוא ראשי תיבות קיימים ורשמיים הזוכים לפרשנות חדשה. וכך 'קמב"ץ' הוא כבר כמה עשורים "קם בצהריים", 'רבק', שהוא הרעל החדש, זכה לראשי התיבות 'ראש בקיר', ו'קדר', מילה צרפתית במקור, הוסב ל"קליטה דרך הרגליים".
אחד התחומים האהובים על יוצרי הסלנג הצבאי הוא התחום הרגיש של החופשות. המונח הוותיק, מורשת המנדט הוא דווקא החופשה הקצרה: אפטֶר, קיצור של המונח האנגלי after duty, לאחר שעות החובה. חופשות השבת נקראות על פי אורכן. חופשה בת כמעט שבוע נקרא 'רגילה', קיצור של 'חופשה רגילה', חופשה המתחילה ביום חמישי היא 'חמשוש', ראשי תיבות של חמישי-שישי-שבת, בעוד 'שוש' היא חופשת שישי שבת, ו'רבעוש' כוללת גם את יום רביעי. 'חמשוש אמר"ל' היא חופשת שהיציאה אליה מתאחרת, וזקוקה לאמצעי ראיית לילה, ו'שוש קידוש' היא חופשת שישי המתאחרת, אבל מאפשרת לחייל להגיע הביתה לפני הקידוש וכניסת השבת. 'מספר החיים' ו'מספר המוות' הם מספרי ההגרלה לפני יציאה לחופשה: מי להישארות מבאסת בבסיס, ומי לשבת מענגת עם האוכל של אמא ושאר הנאות האזרחות.
שמו של הספר מרמז על התחום המרכזי והעשיר ביותר בשפה הצבאית: הוותק או זמן השירות. בעוד הצבא עצמו אינו מקדיש לזמן השירות תשומת לב מיוחדת, חיי החיילים, כולל הקרביים והמורעלים מכולם, נסובים סביב השאלה החשובה מכולן: עד מתי, כלומר, מתי יסתיים השירות. החייל החדש זוכה למגוון עשיר של שמות וכינויים. בעבר הוא נקרא בעקבות צבאות אחרים 'בשר טרי' או 'ירוק', וגם 'ביזון' ו'ביזבז' ו'סיומת בזזז', ולכל כינוי סיפור משלו. השם המוביל הוא 'צעיר', ויש גם ראשי תיבות: צל"חד, צעיר לח ודביק, ופקצ"ה: פקידה צעירה. חיילת חדשה קרויה 'במבה', ועל פי ההסבר "עוד לא גמרה לנגב את פירורי הבמבה מינקותה, או ממסיבת הגיוס". מעמד איתן יש לכינוי 'צ'ונג'. אחריהם בסדר הדרגות הצעיר הבכיר, הוא הצב"ך, ומכאן מתחיל תורם של הפזמניקים לדרגותיהם, חולי הפזמת והלוקים בעצם הפז"ם ולוגמים עָצָמול, הפזמוזאורוסים וגם 'פז"ם עולם', וקריאות הפז"ם הנוקבות: "עד מתי", ו"כמה עוד".
ישראלים אוהבים להמציא פעלים חדשים על בסיס יומי, בעיקר פעלים מרובעים בבניין פיעל. כל צירוף עיצורים, מילה לועזית או ראשי תיבות מוּעדים להפיכה לפועל חדש. השפה הצבאית משתתפת במשחק והתוצרת מרשימה. ראשי התיבות מובילים: לפַּצְמֵר הוא לירות פצצת מרגמה, לחַזְלֵש פירושו לחזור לשגרה, למַגְמֵק פירושו להפעיל מגלה מוקשים, לחַצְבֵּת פירושו ללבוש בסגנון 'חצי בית', שילוב של מדים צבאיים ובגד אזרחי. פעלים אחרים נגזרים משם עצם. 'לג'בלא' פירושו לרוץ על הג'בלאות, 'לדרבק נס' היא שיטה להכנת נס קפה צבאי, ו'להתפדר' פירושו להיקלע לאזור של אבק דק, מן המילה השריונאית 'פודרה'. יש גם פעלים רגילים הזוכים למשמעות חדשה. 'לגהץ' בלשון חיל האוויר הוא לטוס טיסה אופקית הלוך ושוב, 'לארוז' בלשון הקצינים הבכירים פירושו להציג נושא באופן מגובש ותמציתי, ו'לגדל' הוא שם נרדף לנוהג הוותיק להשלים ציוד חסר.
האמרה הצבאית הוא אוצר של ניסיון חיים מצטבר העובר מדור לדור. למי שעומד לבצע מהלך דרמטי נועד 'או צל"ש או טר"ש'. התירוץ הצבאי האולטימטיבי הוא 'אכלו לי שתו לי'. על החייל הבינוני מינוס אומרים ש"הוא לא ידליק משואה ביום העצמאות", ובחיל השריון ידוע ש"היגיון לא חודר שריון", בעוד בכלל הצבא "ההיגיון נעצר בשין גימל". "תסמונת השין גימל" היא הנוהג לזרוק אחריות כלפי מטה, ובחיל האוויר ידוע ש"כשעולים לאוויר הדרגות יורדות". הפתגם "כל מה שלא הורג מחשל" קיים בצבאות רבים, כל הזכויות שמורות לפילוסוף פרידריך ניטשה. קריאת העידוד "קצת קשה אז נשברים?!" זכתה לגירסה המכוונת לחיילי הישיבות: "קצת קשה אז דתיים?!" 'אָמוּר' כידוע הוא שם של דג, ו'קשה' יש רק בלחם. ויש גם שאלת רס"רים רבת משמעות: "למה האחרונים תמיד בסוף?".
עופר רוזנברג שואל: מהיכן הגיעו לעברית המילים 'פרייבט', 'סטיישן' ו'טנדר' בהתייחסותם לתחום הרכב?
כל המילים האלה הגיעו מאנגלית, שהשפיעה יותר מכל שפה אחרת על תחום מונחי הרכב שלנו. 'פרייבט' היא מכונית פרטית, קיצור של private car. סטיישן הוא קיצור של station wagon, מילולית: קרון תחנה. השם נולד מתפקידו של הרכב בהעברת משאות ונוסעים מתחנות רכבת. טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', ויש לו היסטוריה ארוכה. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם המצאת המכונית הוא שימש בעיקר את כוחות כיבוי האש. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה.
רוצים עוד? בקרו באתר הזירה הלשונית של ד"ר רוביק רוזנטל www.ruvik.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם