הקשר המשפחתי של הבמאי הכי סטלן בשטח
מיתות מסתוריות והתאבדויות, עליות מטאוריות ונפילות כואבות, גנרלים דגולים שחוצים יבשות ופעילים ציונים שנזרקים מהתנועה הציונית – כולם מרכיבים את שורשי השושלת של גור בנטביץ', שסוף סוף החליט להתפייס עם השריטה המשפחתית ולעשות ממנה סרט
אם רוב האנשים, בבואם לבנות עץ משפחה, מעגלים קצת פינות – בכל זאת, אתוס משפחתי מונח כאן על המאזניים – הבמאי גור בנטביץ' בוחר להשחיז אותן. הרי אם לא הוא, משפחת בנטביץ' תעדיף לכתוב לעצמה עוד אוטוביוגרפיה ספוגת הערצה עצמית. רק אחרי תחקיר ארוך ומסע למקום שבו הכול התחיל, יוכל גור בנטביץ' לאבחן סוף־סוף מה מדשן את העץ המשפחתי המפואר: תסמונת גנטית חשוכת מרפא. "סינדרום בנטביץ'", יקרא בקול הבריטון שלו מתוך דף פיקטיבי במילון אבן־שושן, היא "תסמונת נפשית קולקטיבית הגורמת ללוקים בה להאדרת מורשתם המשפחתית, ומתאפיינת בהגזמה של ערכה, פועלה ותרומתה לאנושות".
עוד כותרות ב-nrg:
• משפחה עליזה: הבימה נזכרו לצאת מהארון
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ראשון העולים על המוקד, בסרט התעודה הנושא את שם התסמונת, הוא הסבא־רבא הרברט בנטביץ' - ציוני נלהב מהחונטה של הרצל, שסופו שנזרק ממנה, כמו גם מבית הכנסת שייסד וממשרד עורכי הדין שהקים. "לא היה מקום בסרט להכיל את כל המקומות שנזרק מהם", יסביר לי גור בנטביץ' בהמשך. ההיסטוריה אמנם נכתבת על ידי המנצחים, אבל הרברט מינה מראש שניים מ־11 ילדיו שיכתבו אותה בכל מקרה. "יש לי בבית ערמות של ספרים שהבנטביצ'ים כתבו על עצמם, הם היו גרפומנים באופן פסיכי", אומר בנטביץ'. "רוב היצירה שלהם עסקה בעצמם, וצמחה אצלם מורשת של האדרה עצמית. באופן מוזר ולא ברור לי, הרברט הוא הנמסיס של אבא שלי, שהיה נכדו הראשון. הרברט המציא את המיתוס, ניפח את הציפיות, והוא מייצג את כל הכאפות שאבא אכל. אז אבא שלי רצה להשאיר אותי רחוק מהיומרה הזאת, שהוא בז לה".
עוד יושבים בנחת על ענפי העץ המשפחתי: תלמה ילין, הצ'לנית והמלחינה הידועה; נורמן בנטביץ', התובע המרכזי מטעם שלטון המנדט וממקימי האוניברסיטה העברית; יוסף בנטביץ', חתן פרס ישראל לחינוך; ואפילו העיתונאי ארי שביט, אבל כל רמז לייחוס האנגלו־יהודי המכובד הזה נעדר עד כה מהריאיונות והכתבות שעסקו בגור בנטביץ'. "עד הסרט על הסינדרום, לא הזדהיתי עם הייחוס. לא חשבתי שזה חלק ממני ושנים לא התעסקתי בזהות שלי בכלל. בואי נגיד שעד גיל מאוחר, בוב מארלי השפיע על החיים שלי הרבה יותר מהבנטביצ'ים. הורחקתי מהמורשת במתכוון, כי זה מה שהיא רוצה המורשת, שיתעסקו בה.
"כמו שאת רואה, בתחילת הסרט אני בא בציניות אל כל הדבר הזה. יש לי התנגדות עקרונית, אני ממש מתקומם מהמחשבה שעצם זה שאתה בן לאיזושהי משפחה, אומר משהו עליך. לא רוצה שזה יגיד משהו עליי. אני זה אני. ובכלל, התרשמתי שהמשפחה הזאת עשתה יותר מדי רעש מעצמה. אבא שלי היה ה'שיה השחורה', ככה הוא קרא לעצמו, ורק שתביני - הוא היה פרופסור לפיזיקה, לא זמר פאנק. הוא תפס את עצמו כמישהו שהוא לא חלק מהפארסה הזאת, ואת זה אני ירשתי ממנו".
והנה אתה עושה סרט על השושלת.
"אה כן, אני לגמרי משת"פ של המגמה שאני בז לה. ואגב, כשאתה מודע לזה שאתה משת"פ, זה לא הופך אותך לפחות משת"פ".
צהרי יום שמשי, רחוב יהודה הלוי שולח ריחות אגזוז לאוויר ולמולנו מרצדת הגינה של מתחם קריית ספר, זו שהייתה השראה לפיצ'ר של בנטביץ' "לרדת מהעץ". שעון העצר מתחיל לעבוד: עוד מעט ייאלץ בנטביץ' להיפרד ממני על אופניו ולאסוף את זהר מהגן – שיטת הימים המתארכים של תחילת שנת הלימודים ממשיכה לגבות קורבנות. עד אז, מי שבמשך שנים נחשב לבמאי הכי סטלן בארץ (אם לא מילולית, לפחות במצב הצבירה), אביהם הגאה של סרטי הקאלט "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי", יושב לצדי ושותה תה. צמחים. בלי תיון. שני התקפי לב, משני קצות העשייה של "לרדת מהעץ", גרמו לו לזנוח עלים מסוג אחר, ולהעדיף את העלים ששטים עכשיו בתוך כוס מים רותחים. "כן, אני בדיאטה פסיכדלית, שעקרונותיה הם שאני לא אוכל מלא דברים ולא שותה מלא דברים", הוא אומר.
לרדת מהעץ, שקצת חמק מעיני הקהל והמבקרים – וכמה חבל – הותיר אותו חבול קלות ונטול חשק לעוד סרט עלילתי. בינתיים ברחוב הברושים בזיכרון־יעקב המשיכו עוברי אורח לפסוע במרחבי הירוק של אחוזת לנגה, ביתה לשעבר של ניטה בנטביץ', בתו של הרברט. לפני מאה שנה, במהלך ירח הדבש שלה ושל בעלה מיכאל לנגה, הגיעה ניטה לפלשתינה והתאהבה באזור הכרמל. כאן בחרה לבנות את ביתם, וכמובן שמחה להגשים את שאיפותיו הציוניות־למרחוק של אביה. גם את הרוח המוזיקלית ששרתה על אחוזת בנטביץ' של ילדותה שימרה ניטה, ואירחה משמנה ומסלתה של האומה לקונצרטים קאמריים לאור ירח. אבל כשהיא בת 38 בלבד הלכה לעולמה, ונסיבות המוות הבלתי ברורות לא שללו את האפשרות של עודף כדורי הרגעה. שנתיים אחר כך שם מיכאל לנגה קץ לחייו בחורשה, לא לפני שהציע נישואין לשתי אחיותיה של ניטה.
"מרגע שהתחלתי עם העשייה הקולנועית שלי, בכל פעם שמישהו נתקע בזיכְרון, הוא עושה את הקישור השֵמי ואומר לי 'רגע, אתה בנטביץ'? אתה חייב לעשות על זה סרט'", מספר הבמאי. "אני תמיד אמרתי - מה יש לאנשים האלה, שהם ילכו לעשות על זה סרט, אותי זה לא מעניין. נראה לי מגוחך לעשות סרט על הסיפור המשפחתי".
אבל אז חיפש בנטביץ' מה לעשות עם עצמו, ערוץ 8 בדיוק קרא לו לדגל לסרט דוקומנטרי, ונשאר רק העניין הפעוט של במה הוא יעסוק. אני מגייסת לרגע את כל הפסיכולוגיה־בשקל שצברתי, ושואלת אם אחרי שמפלרטטים לרגע עם המוות, בהתקף לב למשל, חוזרים למה שחשוב - לשורשים. בנטביץ' מתנתק מהאופק ושולח בי מבט משועשע. הייתי צריכה להשקיע יותר.
"תראי, כל מיני אנשים אמרו לי שחסר כאן העניין של למה אני עושה את הסרט. היה נורא מתבקש להגיד על זה משהו בווֹיס־אובר (פס הקול המילולי הנלווה - י"א), בסצנה שבה אנחנו מסיירים באחוזת הקבר המשפחתית. הרי אני אחרי התקפי לב, ואני יודע שהשאלה מתי אצטרף כאן לחבר'ה זו שאלה פרקטית. אז כן, התבקש להכניס את המוות שאיים עליי, וניסחתי, והקראתי, אבל זה היה שקר ודברים כאלה אני פחות מוכן לזייף. אמרתי למאיה, זוגתי ושותפתי ליצירה, שאני לא מזדהה עם הטיעון. יכול להיות שזה בכל זאת תת־המודע שדיבר, אבל זה נשמע לי כמו הקלישאה שאנשים אוהבים - אה, היה לו התקף לב, זה בטח יושב עליו. את הנטייה להגזים אני מקבל בהרבה יותר חיבה מאת הנטייה לסלף רגשות".
לסרט הוא יצא בלי חוט מקשר להיתלות עליו, בלי להכיר עדיין לעומק את מתווה גאוות היחידה שהפכה פתולוגית. "אחותי כל הזמן אמרה 'איך אתה מתחיל לעבוד על סרט כשאין לך מה להגיד, אני הייתי נלחצת'. אז לא היה לי מושג, אבל זה היופי של סרטים דוקומנטריים. בסרט עלילתי, קודם בא הסיפור ואז אתה מכריח את כולם להתנהג כמו שנכון לסיפור שלך. בסרט דוקומנטרי מה שיקרה יקרה, ועל הדרך מחברים מזה משהו. זו דרך הרבה יותר זֵנית להתנהג עם המציאות. הרוגע של העשייה והאפשרות לתת לדברים להתפתח לאן שהם רוצים ולא להילחם בהם, באו לי טוב מאוד".
ואם באחותו עסקינן, הנה היא עוברת לפנינו ברחוב, מלווה בחברה שמושכת אחריה רצועה ושלושה כלבים. "היי, טליה, בדיוק אני מדבר עלייך עם הגברת הזאת", צועק בנטביץ' לעברה ומצביע עליי. "זה פוקס שאנחנו נפגשים", הוא מסביר לי אחר כך. "והנה, זאת פה, היא זוגתו של ניר, האנימטור בסרט. תראי איזה עולם קטן. הוא גם מוזיקאי, שמעת את הדיסק החדש שלו?".
בנטביץ' ידוע כמי שלא מחפש רחוק את הליהוקים שלו. ניר מטרסו, האנימטור, שיחק בסרט הקצר של בנטביץ' "עובר ושב", כשלצדו הופיעו שם הבמאי עצמו ומאיה. האחות, טליה פישמן, כיכבה ב"הכוכב הכחול" כאשתו של בן דודם דניאל, שמופיע בסינדרום בתפקיד עצמו. טליה השתתפה גם ב"לרדת מהעץ", כשכנה ההזויה שמאמינה בגלגול נשמות. בדיעבד מתברר שיש ממשק די גדול עם המציאות. "טליה סיפרה לי פעם שאבא שלנו חזר בתור עורב לאיזה פארק ודיבר איתה. אמרתי לה – 'מה פתאום שיבוא מישהו בתור עורב ויישב ויחכה לך בפארק רק כדי להגיד שלום?'. גלגול של זה נכנס לסרט. את מבינה שאני לא יכול להמציא כזה דיאלוג.
"אני אף פעם לא כותב בידיעה מי ישחק בסרט שלי, אבל אני כותב רק על אנשים שאני מכיר, כי אני נטול דמיון לחלוטין. גם 'משהו טוטאלי' קרה ברמה כזאת או אחרת. אני לא ממציא, אני פשוט מערבב בין סיפורים, לוקח דברים שקרו לי ולחברים שלי, לוקח דמויות שאני מכיר, ורוקח. ואז בגלל שממילא כבר גנבתי מהם סיפורים, הכי טבעי שאני אקרא להם להשתתף, לא?".
בעוד זוגתו וחבריו כבר איישו אי־אילו תפקידים בפיצ'רים הקודמים, ל"סינדרום בנטביץ'" הוא ליהק את שני ילדיו הקטנים, תמר וזהר, וכל זה בלי לחשוש לרגע מהחשיפה המציפה למורשת הבנטביצ'ית במלוא מערומיה.
"זה בערך הדבר המודע היחידי שעשיתי בסרט הזה. המחשבה היחידה ביציאה לדרך. הבנטביצ'ים חיו לפני מאה שנה, אז הם לא מתראיינים ולא חיים מול המצלמה. עשיתי להם אנימציות מגניבות, אבל הם לא כאן. בשביל שזה יהיה חי, חשבתי שגם הילדים שלי, שהם בנטביצ'ים, צריכים להיות חלק מהסיפור. יש להם מלוא הזכות להיות בפריים ולהאיר את הסיטואציות".
מי שלא נכנסה לפריים היא אן מישל, ארכיברית פנסיונרית באוניברסיטת מונש שבמלבורן, והאדם שיודע על משפחת בנטביץ' יותר מכל בן משפחה. סיר ג'ון מונש, שעל שמו נקראת האוניברסיטה, היה יהודי, ובמקרה גם הגנרל האוסטרלי הכי חשוב במלחמת העולם הראשונה. ליזי בנטביץ', מהפלג האוסטרלי במשפחה - שלא נכנס ל"סינדרום", גם אם לקה בו - מילאה את משבצת הפילגש שלו. כשלא יצא למלחמות, גר איתה מונש בלונדון. בערב הלך לאופרה, ולמחרת נסע לחזית. פעם רצתה אשתו לבוא ללונדון, והוא מצדו כמובן איבד עשתונות. אז אמרה לו ליזי משפט בלתי נשכח: "מה הטעם להיות גנרל גדול, אם אתה לא יכול להגיד לאשתך להישאר בבית?".
"המשפט הזה כבש אותי", בנטביץ' צוחק. "זו חשיבה בנטביצ'ית מדויקת, וחייבים אותה בסרט.
"אן מישל מוציאה על המשפחה שלי עבודות ותחקירים ומאמרים", הוא ממשיך. "היא לא בת משפחה ולא יהודייה, פשוט נדלקה על הסיפור והיא מטורפת, היא באובססיה. כשאני מדבר איתה אני קולט בטון שלה, שהיא בזה לי שאני לא יודע דברים. היא חושבת שזה כל כך לא רציני, לעשות במשך שנתיים סרט על המשפחה, כי זה בכלל תחקיר לעשרות שנים. היא הייתה אומרת לי כל מיני משפטים מגלומניים - 'אני רק אניח את התשתית של העבודה העצומה שצריכה להיעשות על אודות המשפחה העצומה הזאת'. אני אומר לך, הרברט בחור צנוע וקטן לידה. היא חולה בסינדרום בלי שהיא חלק מהמשפחה. רציתי אותה כדמות, אבל היא לא הסכימה".
אז מה כן היה לנו שם? תמר שמהגגת "לא יכול להיות שסבא שנא את הבנטביצ'ים, כי אז הוא שנא את עצמו", זהר הפעוט שמתרסק בבית כנסת וגורם לגבאי האנגלי החביב לעקם אף, ביקור בטריניטי קולג' שנגמר בהרמת קול הדדית, והעיר קיימברידג' נָבוכה. הם לא נחמדים, אני קובעת בהתייחסות למפגש המצלמה עם האנגלים. "או שאנחנו לא מכבדים את הקודים שלהם", טוען בנטביץ'. "הבת שלי מתביישת אם אני בא יחף לקחת אותה מבית ספר. לכל הבנטביצ'ים היה הצורך הזה, מצד אחד להתקבל לקצפת האריסטוקרטית האנגלית, ומצד שני לעשות בלגן, לפרֵע. אפילו את הרברט בסוף לא ספרו בציונות, ותחשבי שהוא היה בחמישייה הפותחת בהתחלה. הבנטביצ'ים הם נזרקים כרוניים. או שיש להם אוטיזם שלא מבין איך להתנהל חברתית, או שהם חייבים לעשות קצת בלגן כחלק מהזהות".
מזכיר מישהו.
"זה הדבר שאני הכי מזדהה איתו בסינדרום. עם התענוג הזה, לעשות בלגן ולא לשמור על החוקים ולא לציית לנהלים".
והנה עוד חוק בלתי־כתוב שבנטביץ' לא ציית אליו: כבדות הראש הנהוגה בז'אנר הדוקומנטרי. עם האנימציה המעולה של ניר מטרסו שמעניקה לבנטביצ'ים חיים (מופרכים) פוסט־מורטם, ועם הניחוח המונטי־פייתוני שאי אפשר להתעלם ממנו, האריזה התיעודית בלתי־שגרתית בעליל. והנה, למרות החריגות בנוף, התברג "סינדרום בנטביץ'" בחמישייה הסופית של קטגוריית הסרט התיעודי הארוך בטקס פרסי אופיר הממשמש ובא. מן הצדדים מאגפים אותו "סבנה" השאפתני ו"שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים", שממשיך בנוהל יורים ובוכים.
האם בשלה האומה לספוג סרט שקצת עושה חוכא ואטלולא מגיבוריו המנוחים? לאקדמיה הפתרונים. האם באנימציות המרהיבות איבד בנטביץ' אפקט רגשי, צלילה לרבדים? אם תשאלו אותי - אולי, אבל מי אמר שזה מה שצריך פה. אם תשאלו אותו - "יש בסרט עיסוק בראשית הציונות, ואת יכולה להסיק מזה הגיגים פילוסופיים, אבל בגלל שאנחנו עושים בלגן בקולג', אומרים עלינו 'אלה קצת אנרכיסטים, קצת גנובים'. האם בגלל הטון הכאילו־משועשע אני מאבד משהו? זו מחשבה שגם אני חושב לעצמי. שתביני, אני גאה מאוד בסרט, לא מתבאס על פועלי, ולא הייתי עושה אותו אחרת. חבל שיש אנשים שנוטים להתבלבל ולחשוב שאמנות זה הדבר הרציני והכבד הזה. חושבים שאם סרט לא מלא בשתיקות, זו כנראה לא אמנות. יש משוואה כזאת שפועלת על חלק מהצופים, ובסוג הצופים הזה אני מתפספס. אבל אני לא מריר ולא כועס, הכול סבבה. זה גם ככה לא הטעם שלי בסרטים".
ואולי זה בכלל עניין של מיתוג. בכל התייחסות תקשורתית לעבודה הקולנועית של בנטביץ' ייכללו שמות העצם "מגניב", "לא סחי", "זרוק", "סבבי". "לדאבוני, הפסקתי לעשן סמים קלים אחרי ההתקף הראשון", הוא אומר. "כלומר, אני בן־אדם סחי מסיבותיי שלי, אבל עדיין אומרים 'הנה זה, הגנוב'. אני חושב שבסרטים שלי – גם 'סינדרום' וגם 'לרדת מהעץ' - מתחת למצב רוח טוב יש הרבה עומק ונאמרים שם דברים, זה לא סתם דחקות. אז בגלל שהכול מכוסה בטון משועשע אנשים ממהרים לדלג על זה, אבל מתחת לצעצוע יש פה משהו. אולי גם בגלל החזות שלי, נראה כאילו אני לא בן־אדם רציני. עכשיו שתביני, אני סופר־יקה. סרט זו משימה מאוד מוקפדת ותובענית, אי אפשר אחרת".
אותה תופעה של תיוג מראש פקדה גם את רופאי המשמרת שקיבלה אותו במיון. הזיווג בין בנטביץ' והתקף לב נראה להם אוקסימורוני משהו, וזה נגמר באופן פחות משעשע. "פעם ראשונה בחיים שלי שאני הולך לבית חולים. אני לא איזה היפוכונדר שכל יום קופץ לשם, אבל הרגשתי משהו בלתי נסבל. אז רואים כזה ז'לוב מחייך, מתנועע עם כפכפים, ואומרים - סתם מסתלבט עלינו, בטח איזה סטלן. שאלו אותי 'מה קורה, מה עם חיוך?'. אני אומר להם 'כואב לי בכתף, אולי זה משהו', והם שולחים אותי הביתה. אבל אלה באמת שטויות, שזאת תהיה הצרה שלי בחיים - שלא לוקחים אותי ברצינות. העיקר שחברה שלי תאהב אותי".
לכתוב פרטים ביוגרפיים על בנטביץ' זה להרכיב פאזל שכמה מהחלקים שלו אבדו בים אסוציאציות. עבודה לא פשוטה תחכה לבת תמר, אם תבחר לשמר את הציווי ההרברטי ולהנציח את הבנטביצ'ים. "אל תדאגי, בטח לא יתחשק לה כי היא תמרוד בהוריה", מרגיע האב.
הוא נולד בשנת 1964 בחיפה, "אבל לא נשארה בי טיפה חיפאיות. עברנו מלא דירות, כי אבא שלי לא היה מהמתחברים. לא היה לו מעמד של קבע באף אוניברסיטה, הוא לימד בכל מיני פקולטות ואז לא היה מסתדר והיינו צריכים לעבור ארץ או עיר. הייתי שנה בדרום־אפריקה, כמה שנים באמריקה, בבאר־שבע ובחיפה, כל הזמן נדדנו בגלל התכונה הבנטביצ'ית הזאת. מאז שנעצרתי פה, בתל־אביב, אני ממש בתיקון. אני הכי פטריוט מקומי ואני מרגיש לגמרי בבית ומכַפר על הנדודים. אני אוהב את זה שאני גר המון שנים באותו מקום, ושלבת שלי מגיל אפס יש אותם חברים והיא לא צריכה להחליף. תראי מה זה משפחה - או שאתה עושה כמוהם, או בדיוק ההפך", המבע המהגג חוזר לפנים.
גם על הפרק הצבאי שלו לא מצאתי תיעוד, למרות שחשבתי שאם אפשפש בטח אמצא איזו יצירה ירוקה אלטרנטיבית על סטלני פלוגה בצנחנים. "אין מצב, אני בזמנו נדרתי נדר שלא אשים אנשים עם מדים בסרטים שלי. יצאתי מאוד מעורער מהצבא. הייתי בלבנון הראשונה, והטראומה הייתה מהמפקדים שלי ולא מהאויב. לפעמים ירו עליי חיילים סורים - הם לא הכירו אותי, אני לא הכרתי אותם, התכופפתי וזה נגמר בסדר, תודה לאל. אבל המפקדים שלי יותר ביאסו אותי. השאירו אותי להתייבש, לא נתנו לי לצאת. עשיתי להם את המוות והם עשו לי בחזרה. או יותר נכון - הם עשו לי את המוות ואני עשיתי להם בחזרה. זה שיגר אותי לעולם הגדול יותר עצבני ופסיכוטי, וללא ספק מתח את הבליסטרה יותר טוב".
בשנת 1987, בזמן שהתאושש משחרור הבליסטרה, חלה אביו בסרטן אכזרי ומהיר. בנטביץ' היה אז באנגליה, ובן דודו דניאל נשלח לשם לאתר אותו. "חזרתי, הוא נפטר, והדבר האחרון שהתחשק לי זה לשבת שבעה עם הבנטביצ'ים, אז ירדתי לסיני. כשאתה ילד, המשפחה זה בסדר. אחר כך אתה מגיע לגיל שבו כל המושג של משפחה זה רק תיק, צריך להיות נחמד ולהחזיר טלפונים ולא בא לך. זה נסחב ככה הרבה שנים - תלוי כמובן כמה שנים אתה סוחב את הילדות שלך. אני מתחתי אותה עד הקצה. אבל כשיש לך ילדים, אתה נהיה משפחתי בעל כורחך ומבין למה זה טוב. זה מחזיר אותך קצת לחיק המשפחה, אם תרצה או לא תרצה. תדעי לך שהסרט הזה חיזק מאוד את הקשרים במשפחה".
הוא בכלל חלם להיות אנתרופולוג. באוניברסיטת תל־אביב הציעו קולנוע כחוג שני, בנטביץ' נבהל קצת מהדיבורים על גודאר ופליני במסדרונות, אבל נכנס לזה בכל הכוח. "מצב החסה", הסרט שיצר בלימודים, הפך לשלאגר בעולם ולבכור בשורת פיצ'רים אפופי הזיות ופסיכדליה רכה. בשנת 1995 הפציע "הכוכב הכחול", מסע מוטרף ומעורפל־משהו, בכיכובם של אלון אבוטבול וזהר דינר, גם הוא חבר (שכמובן יפציע בסרטים הבאים). הכוכב לא זרח בתחנות שגרתיות בתעשייה הקולנועית, אף פסטיבל לא אירח אותו ואף ביקורת לא נכתבה עליו באותם ימים, אבל הוא שטף צעירים נלהבים והפך לתופעה. במשך שמונה שנים לא עזב את הסינמטקים, והחזיר אליו שוב ושוב צופים אדוקים.
"הייתי בן 31 כשהכוכב הכחול יצא, וההצלחה הדהימה אותי", אומר בנטביץ'. "לא כיוונתי לשם, חשבתי שזה סרט מיינסטרימי (הפסקת כחכוח מצדי - י"א), שאולי יקבל כמה ביקורות אוהדות ויעריכו אותו שהוא אמנותי. מה שקרה איתו הביא לי אושר מוחלט שאין דברים כאלה. מבחינתי זה עדיף מאשר לקבל אוסקר אמריקני פלוס דקל הזהב בפסטיבל קאן. אתה פוגש את האנשים בקופות (בנטביץ' לא רק כתב, ביים ושיחק, אלא גם מכר כרטיסים וחילק בירות בכניסה לבתי הקולנוע), רואה אנשים שאתה קצת מזהה, והם אומרים לך 'כן, הייתי כבר שבע פעמים'. לא יכולתי לדמיין פידבקים טובים יותר".
"משהו טוטאלי", יליד המילניום החדש, התמקד בבחורה (טינקרבל), שלישיית חברים (מאור כהן, בנטביץ' ודינר), סם אהבה טוטאלי (עיסה ורודה בבקבוק), והודו אחת. הסרט סחב כמה עשרות אלפי צופים בפחות זמן מכפי שעשה "הכוכב הכחול" בשעתו, אבל גם היה פולחני קצת פחות. בנטביץ' - שאגב, הדמיון בינו לבין שושן הבלתי נשכח של "משהו טוטאלי" לא התפוגג גם אחרי 15 שנה - רצה להכות בברזל בעודו חם ועלה על מטוס ללוס־אנג'לס. "חשבתי לעצמי שאני רוצה לעשות סרטים לקהל גדול יותר, לא להישאר בנישה של גור־הסטלן־המגניב. אז חשבתי. אני כל כך לא קשור ולא מתאים ללוס־אנג'לס, שרק לדבר על זה מביך אותי עכשיו. פדיחה שבכלל חשבתי על הכיוון הזה. אני ישראלי לגמרי, אין מה לעשות. יש לי בעיות עם המקום הזה, אבל אני הכי נטוע פה בדיבור, במחשבה. מה לי ולשם? אפילו התסריטים שכתבתי שם – עזבי להפיק ולעשות קפה ולהרשים את כל ההוליוודים האלה - הם על הפנים. התסריטים שלי שם היו כמו החיים שלי שם: יבש, יבש, יבש".
13 שנה אחרי "משהו טוטאלי", בנטביץ' יצר את "לרדת מהעץ" עם גיבור שהוא קצת בצלמו - מישהו שסיים להתברבר ורוצה לקחת אחריות על החיים ולהחזיר אליו את אהובתו. אז הוא מתנחל על עץ גדול, ונקלע למאבק סביבתי־פוליטי מול כרישי נדל"ן טייקוניים. הסרט הזה לא המריא במספרי הצופים, והוריד קצת את בנטביץ' מהעץ.
"הסבירו לי שלכל סרט יש קהל משלו. ל'כוכב' ו'משהו טוטאלי' הייתה קבוצת ייחוס: הצעירים הסטלנים, שבט שיכול היה להתחבר. 'לרדת מהעץ', שסיפר על מישהו שכבר מבוגר מהקבוצה הזאת ותקוע בשומקום בלי חבר'ה, לא הצליח לייצר קהילה. עד היום אני קצת אוכל את הלב על זה. הוצאתי על הסרט מלא אנרגיה, והוא לא קיבל מספיק אהבה חזרה. הוא הילד הפחות מקובל, זה שיושב במקדימה של האוטובוס, ואני כמו אבא גאה, הכי רוצה לקבל מחמאות עליו. 'סינדרום בנטביץ'' כבר מילא את מכסת המחמאות, ואני סבבה איתו, דואג לאח שלו".
עד שבא הסינדרום, האח המורעף, התפרנס בנטביץ' מטלוויזיה וקולנוע. שנות החיפוש אחר יציבות תמו כשמאיה קניג הופיעה על גג. "זה היה יומולדת של חברה של חברה של חבר שלי, ושל חברה של חברה שלה - חברה אחרת. נפגשנו על הגג כי היה שם על האש, ולמזלי עוד לא הייתי טבעוני. וזהו, מאז לא הפסקנו לפטפט". ביחד, מהבית, הם מנהלים את חברת ההפקות "גורומאיה" - "למרות שזה די פיקטיבי. החברה היא ישות וירטואלית, אבל יובל נח הררי טוען שמרבית הגופים הם כאלה, אז למה לא חברת ההפקות שלנו?".
אחר כך הגיעה לעולם תמר, שלפי איך שזה נראה על המרקע, מצוידת בתובנות מורכבות למדי על היקום. "היא נולדה לשני הורים פלספנים, אז יצאה פלספנית. היה לי חלום נבואי, עוד לפני שידענו מה מין הוולד: קמתי בבוקר וסיפרתי למאיה שחלמתי שאנחנו במיטה ויש בינינו תינוקת קטנה בלונדינית, והיא לא סותמת את הפה. אמרתי לה 'תהיה לנו בת בלונדינית פטפטנית', ומעשה שהיה כך היה".
מאמין בנבואות?
"לא. אני לא מיסטיקן, יותר ציניקן. אם יש איזה ספקטרום, אני בצד ההוא".
בשנת 2008 אירע דבר בלתי צפוי בתסריט הביוגרפי שכתב בנטביץ' לעצמו: בפסטיבל ירושלים הוא זכה בפרס על הסרט הקצר "עובר ושב". בשנה אחר כך פונק בעוד אחד על הדרמה "פרילנד" שיצר, וכעבור שנתיים - בפרס השחקן הטוב ביותר על "אורחים לרגע", פיצ'ר של בת זוגו. תיאוריית חיים התנפצה. "אל"ף - אני אסיר תודה, כי עד אז לא זכיתי בכלום. בי"ת - הזכיות האלה באמת ערערו אותי, כי פיתחתי אידיאולוגיה דיסוננטית שלמה על למה אני אף פעם לא אזכה בפרסים, ולמה חשוב לקבל את האהבה של האנשים מהשכונה שלך יותר מלקבל סטמפה מאיזה פסטיבל, ואיך אני בעצם חתרן בלתי נלאה שלא אכפת לו מאף אחד. אני חייב להודות שזה מאוד נעים לזכות. פרדוקס".
ומה אתה אומר עכשיו, יש סיכוי לפרס אופיר?
"במקום להגיד לך את דעתי, אני אצטט את אמא שלי. כשהיא הבינה שעליתי לחמישייה הסופית – חברה סיפרה לה על זה, אני שכחתי - היא התקשרה אליי ואמרה שבטח אזכה, 'כי הסרט שלך הכי מצחיק ומרגש וחכם'. אמרתי לה שברגע זה יש עוד ארבע אמהות שבטוחות שהסרט של הילדים שלהן הכי מרגש, והיא אמרה 'לא, אבל הסרט שלך יותר'. אמרתי תודה, אבל להסתמך על זה - לא הייתי מסתמך".
זרוק עצם, מה מחכה בפרויקט הבא?
"יש לי משהו בקנה, אבל אני פרנואיד אז אני לא רוצה לדבר. אפרופו הציפיות המנופחות של הרברט, יש בי צד מאוד עצלן, ואני כל הזמן בקונפליקט ההרברטי - האם בן־אדם חייב להצדיק את הקיום שלו במעשים גדולים, או יכול סתם להיות בגינה עם הבן שלו בלי להיות יצרני. אולי זו בעיה של המין האנושי ולא רק של הרברט, שאותו אני מאשים גם בקוצים שיש לי.
"כרגע החלק של הכתיבה בסרט עלילתי קשה לי מאוד. לא אובחנתי אף פעם, אבל אני מניח שיש לי איזו הפרעת קשב. מאז שהפסקתי לעשן גראס אני עוד יותר מתקשה להתרכז, והכתיבה באה לי בהמון ייסורים. אני יושב וקם והולך ומתגרד. אני משתדל לעשות מדיטציה, שזה קצת עוזר. עשיתי הרבה שנים באנגליה, וניסיתי לחזור לזה ביתר שאת. אבל הסרט הבא יהיה הכי יפה. בכל פעם מחדש אני חייב לחשוב שהסרט יהיה לא רק הכי יפה שלי, אלא הכי יפה בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם