איום איראני בפיתה: דרור שאול מתפוצץ מצחוק
חמש שנות העבודה על סרטו החדש "פלאפל אטומי" לימדו את דרור שאול איך חושב דור האינטרנט והרשתות החברתיות, לאן ניתן להגיע עם רעיון שאפתני ומה קורה כשרוצים ליצור קומדיה קלילה ומגלים שהיא עומדת להיות הרבה יותר מכך
נדמה שבכל פעם שאומרים: 'דרור שאול', מיד מוסיפים, באופן כמעט אוטומטי: 'מבצע סבתא'. הקומדיה הפרועה, זוכת פרס אופיר, הפכה לסרט פולחן, המזוהה עם שאול יותר מכל סרטיו האחרים, ורבים יודעים לדקלם בעל פה דיאלוגים שלמים מתוכו ולחקות את קרמבו, בני וסרג'יו, גיבוריו. הפופולאריות הרבה לה זכה סרטו הראשון נשאה עמה, מלבד הכרה והערכה כלפי שאול, גם ציפיות גבוהות באשר לסרטיו הבאים.עוד כותרות ב-nrg:
• ליאור שליין הוא ג'ון סטיוארט הישראלי
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
'אדמה משוגעת' עטור הפרסים ו'סימה וקנין מכשפה', שהיה מועמד לשלושה פרסי אופיר, הוכיחו כי לא הייתה זו הבלחה חד פעמית והעניקו לשאול מעמד של יוצר מסקרן, שדבר יציאתו של סרט נוסף בכתיבתו ובבימויו מעורר עניין בקרב הצופים והמבקרים כאחד. כעת, עולה על המסכים סרטו החדש – 'פלאפל אטומי', קומדיה מצחיקה להפליא על נושא רציני להפליא – האיום האיראני.
"עד כה, פעלתי בקווים מקבילים של קומדיה – 'מבצע סבתא', 'סימה וקנין מכשפה', 'פלאפל אטומי' מול דרמה – 'אדמה משוגעת' ומשהו חדש שאני מפתח", הוא מוסיף ומסביר כי נכון לרגע זה, אינו יכול להרחיב את הדיבור על הפרויקט החדש. "אני עובד כל הזמן על דברים חדשים. לצערי, איני בוחר את סדר ההפקה, משום שמדובר בתחום שדורש גיוס מימון רב, ולפעמים הסדר משתנה".
במה דומה, בעיניך, כתיבה קומית לכתיבת דרמה, ובמה הן נבדלות זו מזו?
"עיקר ההבדל הוא המוסיקה שהכותב שומע בזמן שהוא כותב. פסנתר נוגה של ארקדי דוכין או אדם גורליצקי יכול לשרת כתיבה של סצנה דרמתית קשה ומרגשת, בעוד שראפ של 'הדג נחש' או מוקי או אחרים מתאים לקומדיה. זו רק דוגמה, כמובן, למה שעובד אצלי".
לאורך מאה דקותיו של הסרט, מוצגת הצמרת הצבאית כמגוחכת, בלתי רציונאלית ולא מבריקה במיוחד. על רקע הסוגיה הבוערת של הפעלת צנזורה על יצירה קולנועית, אני שואלת את שאול האם הוא סבור כי ייתכן שחופש הביטוי, שהתאפשר לו ביצירת 'פלאפל אטומי', לא יתאפשר במידה כזו בסרטיו הבאים.
"עשיתי קומדיה. אני לא מאמין שמישהו בישראל יאמר לי שאני עושה משהו אנטי ישראלי. אני מביא יצירת אמנות, זו דעתי, ואני משמיע אותה כי זה תפקידי כאומן, ולשם כך קרנות תרבותיות פועלות", הוא משיב נחרצות ומוסיף – "הרעש האחרון עם הממשלה החדשה והשרים שלה לא מרגיש לי אמיתי, אלא יזום, ותגובת שני הצדדים נראית שגויה - הרי כולנו כאן רוצים שקולות מכל הצדדים יישמעו, או לפחות יוקרנו ויישפטו אמנותית על ידי קהל".
בסרטיך, אתה דן במוסדות המזוהים ביותר עם הישראליות, כמו צה"ל, כאמור, וכמו החברה הקיבוצית, ומאיר קונפליקט שחוזר על עצמו בהיבטים שונים – הליכה בתלם מול נון-קונפורמיזם, השתייכות לקבוצה מול אינדיבידואליזם. נראה שהדיון במסגרות חברתיות ובאופן בו היחיד מוצא בהן את מקומו מעסיק אותך במיוחד. מהי הסיבה לכך, לדעתך?
"ייתכן שהסיבה היא שגדלתי בקיבוץ והייתי עד לאידיאל מתמשך, שלא תמיד עמד בציפיות של עצמו. במקרה הפרטי שלי, עם סיפורי המשפחתי העגום, זה בלט מאוד שהחברה לא באמת יכולה לתת את מה שהיא מציעה על פי האידיאל, כי בסוף מרכיבים אותה פרטים, בני אדם, ושם יש תמיד את העניין שלכל אחד יש סיפור משל עצמו וחולשות שונות", אומר שאול ומתייחס בדבריו לאביו, שהיה דמות בולטת בקיבוץ כיסופים, שם גדל שאול, ונטל את חייו כשהיה שאול כבן שנה. "בצבא הדבר הזה המשיך, כי הבטחות רבות שהובטחו התבררו כלא אפשריות", הוא מוסיף.
"גם חלק מהשותפים והקרנות חששו שממד הזמן לא יטיב עם התסריט של 'פלאפל אטומי'", אומר שאול כאשר אני מציינת זאת בפניו. "עבדנו על זה שהסרט לא ייצג מציאות שנכונה ליום מסוים, אלא לתקופה, ואני שמח שהסרט מרגיש עדכני כעת, כאשר הוא יוצא", הוא ממשיך, ומיד מסייג את דבריו במידת מה – "זו שמחה שמהולה בעצב על שהעולם טרם השכיל לחזק הידברות ולהחליש גורמים שמתסיסים לאלימות. כולי תקווה שהדור החדש, שמתקשר ברשת בין מדינות כאילו אין מדינות, יוכל לסייע בהבנה זו ובהפגת החשדנות".
התקווה הזו עולה מן הסרט בבירור, ונדמה שיצירתו כמוה כהבעת משאלה לעולם שפוי של פיוס והתקרבות הדדית, שהנוער הוא זה שיכול וצריך ליצור. במה הוא שונה, הדור הזה, מאלו שלפניו? מה יש בו, שעשוי לחולל שינוי?
"לסרט יש כמה קומות של תקשורת עם הקהל", פותח שאול ואומר. "בפן אחד, זו קומדיה צבאית או פוליטית - אבל לא שם עניין אותי להעמיק, כי כאלה כבר היו. בקומה עמוקה יותר, יש חרדה לעתיד העולם ושאלה מה אנחנו יכולים לעשות, אם בכלל, בזמן הקצר שלנו כאן. ובקומה עמוקה עוד יותר, יש את הזווית של בני הנוער והמהפכה הטכנולוגית הרוחשת עלינו – האינטרנט, שהיא ללא ספק עוצמתית כמו המהפכה הטכנולוגית בלונדון לפני מאה שנה.
"המהפכה הטכנולוגית של הרשתות החברתיות יצרה מצב בלתי הפיך, בו בני נוער בכל העולם מבינים שהם הרבה יותר דומים מאשר שונים. עשיתי על זה תחקירים ארוכים ועמוקים רבים בארץ ובעולם, והבנתי שהם מדברים באותה שפה שרק הם מבינים, מעוניינים באותם דברים, למשל - להיות פופולאריים, מאוהבים במותגים, בקיצורים ובעצמם, או במה שהמבוגרים, ה"מכוערים ועייפים", לדעתם, אינם יכולים להבין".
שאול, שהשכיל לזהות את הפוטנציאל, הקומי והדרמתי כאחד, הטמון בדמויותיהם של בני נוער העושים שימוש בטכנולוגיה לשם הידברות ולא לשם החרפת העוינות בין הצדדים השונים, הקדיש זמן ומאמץ רב לאיתור השחקנים שיגלמו את דמויותיהם של נופר ומירון, הנערים שבמרכז העלילה.
"ליהוק הנערים היה תהליך מרתק, כי עבדתי בשיטה של סדנאות וראיתי מאות בני נוער עם לבנה חכים ולימור שמילה", הוא מספר. "כשפגשתי את מיכל טרבס ועידן כרמלי, לימור, המלהקת, אמרה לי מיד: 'שמע, זה זה'. והיא צדקה.
"יש שחקנים שאתה יודע או מקווה שישחקו בסרט כבר בשלב של הכתיבה. גם אם אחר כך הם לא פנויים ואתה מחפש אחרים, התסריט כבר כתוב באופן קוהרנטי לדמות שלהם, והשחקן החדש מרגיש בנוח להיכנס לדמות או לעצב אותה לעצמו. שחקנים אחרים אתה פוגש או רואה בזמן הארוך שאתה ממתין לצילומים, וזה תהליך מרתק", אומר שאול ומוסיף – "ואחר כך, יש ניסים".
אחד הניסים האלה התרחש בחדר האודישנים, במפגש בין אלכסנדר פהלינג, המגלם את דמותו של אוליבר, הפקח הגרמני המגיע לבקר בכור, ובין מלי לוי, הלובשת את דמותה של מימי, בעלת גזלן פלאפל קשת יום.
"הגיל הצעיר של דמות הפקח הגרמני, יחסית לתסריט, הכתיב שדמותה של מימי צריכה להיות צעירה. ואז היה מעין משבר - מאיפה לקחת מפעילת גזלן בת 34 שיש לה גם פלפל וגם יופי פנימי וחיצוני, אבל שתיראה מאובקת ולא דוגמנית-על יפהפייה מדי? כשהשחקן הגרמני הגיע לארץ לטסטים ומדידות, המפיקים רצו שנעשה מאץ' בחדר האודישנים, אז הפגשנו אותו עם כמה שחקניות. ואז מלי לוי נכנסה לחדר, וכל סימני השאלה עפו מהחלון. היה ברור שהיא מימי.
"מלי הייתה הפתעה מרעישה, כי לא הכרתי אותה. כמה עוצמה וכישרון ואמת יש בה, וסטאר קוואליטי אדיר, וכל אלה בלי אלפית זיוף, פשוט תענוג", מחמיא שאול לקולגה. "היו מעט חזרות, ובעיקר עבדתי עם מלי על להפוך אותה לפחות נשית ויותר טום בוי. זו הייתה חוויה אדירה לעבוד איתה, כי יש בה כישרון משחק ענק במקביל ליכולות אינטואיטיביות עמוקות ואישיות עם לב ענק".
את 'פלאפל אטומי' כתב שאול, כאמור, ב-2010, בעודו ממתין לתשובות בקשר לפרויקט גדול אחר בחו"ל. "בשלב מסוים, ראיתי שגיוס המימון מתעכב, ולכן חשבתי להרים משהו מהיר, קומדיה בפיתה, בעברית", הוא מספר. "בפועל, זה לקח חמש שנים, והיו אתגרים לא פשוטים. ראשית, היה צריך לכתוב תסריט על נושא שלא הכרתי, וזה דרש תחקיר ארוך ושיחות עם איראנים רבים בחו"ל - עבדתי על תחקיר ארוך מאד עם איראנים, על מנת ללמוד מה קורה בארצם. אלה היו שני צעירים, בחור ובחורה מבלגיה. ואז הכירו לי בן דוד ואשתו, אנשים מבוגרים יותר, מלוקסמבורג, שהייתה להם סדנה כזו של סופרים, ושם הכרתי משפחה איראנית גולה שגרה במלטה. ובעזרת אלה, הצלחתי להרכיב פאזל של מידע שיכולתי לצקת לתסריט. צר לי מאוד שקשה להיות בקשר עם האנשים האלה בגלל שעליהם להישמר", הוא מוסיף.
"גם את עולמם של בני הנוער הייתי צריך, כאמור, לחקור. אחר כך כתבתי תסריט שהיה צריך לעבוד גם בישראל וגם לעולם, ורק אז החל מסע גיוס המימון, שהיה מייגע וארוך. אחד הרגעים המוזרים היה כשהבנו שיש פה קו-פרודוקציה ראשונה בהיסטוריה, של ישראל – גרמניה - ניו זילנד - איראן. ואז, בשלב ההפקה, היה את העניין שהאיראנים נעלמו, וכל הזמן לא ידענו מה יקרה בשלב הבא שנצטרך אותם. בסך הכל, אני חייב לומר שהייתה פה משימה מסובכת מאוד, אבל אני ושותפיי לא איבדנו תקווה לרגע".
"לא כיוונתי לניסיון לספר סיפור קורע לב על מלחמה אטומית מתקרבת או לניסיון להטיף, ללמד, או לחנך - כל אלה היו נכשלים", שאול משיב. "תפקידי כיוצר הוא להאיר בפנס על מקום שחשבתי שראוי לראותו, ועל רקע זה היה רצון להקצין מעט ולגחך את אנשי הצבא בשני הצדדים. התוצאה הסופית היא הדרך של היוצר להביט על המצב, אבל רק ברגע שהצופה מעבד את הנתונים ומגיב בזמן אמת בקולנוע, קורה הישג מרגש".
לעומת אנשי הצבא המוצגים בסרט, שכולם גברים, אלו הן בעיקר שלוש נשים שמניעות את העלילה – מימי, בתה נופר ושאררה, הנערה האיראנית.
"העלילה המרכזית מונעת על ידי גברים, שמנסים להשמיד אחד את מדינתו של השני. אבל אז באה עלילת משנה קטנה, סיפור אהבה בין המקומית לפקח שמפריע למבצע להתחיל בזמן. ושם, לאט לאט, מסתנן לו סיפור שלישי, של חברות בין נערה מישראל לנערה מנתאנז (עיירת כור איראנית – א.ק.כ). אבל נכון שיש במרכז הסיפור שתי נשים - מימי ובתה נופר, שחיות בלי גבר, שבאיזה אופן הלך לעולמו בגלל עיסוקו בעולם של מלחמה, ונערה שלישית מאיראן".
כל אחד מסרטיו מתכתב במידת מה עם הביוגרפיה האישית שלו ועם נופי ילדותו. לקראת סוף הראיון תהיתי מדוע אמן כמוהו מכלה זמן רב בבימוי פרסומות במקום לדאוג לנו לסרט חדש אחת לשנתיים. "אני נהנה מאוד לביים פרסומות, כי זה מדיום עם פרמטרים מיידיים של השקעה פר הצלחה. וגם, אף אחד שם לא מעז לומר לך את צמד המילים המבאס 'אי אפשר', להיפך - הכל קורה מיד. בתשעים ותשעה אחוז מזמני אני עושה פרסומות. סרטים זה תחביב נחמד לשנת שבתון".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם