ראשי » תרבות » ספרות

הברווז החדש של דודו גבע: קריאת געגוע

ספרו של דודו גבע, שראה אור לאחר שנמצא בעיזבונו, אינטליגנטי, מצחיק ושנון, אך אינו מלוטש. האם לאחר מותו של סופר, יש לפרסם את יצירתו בדיוק כפי שהינה, או לערוך אותה כך שתהיה במיטבה? תלוי לאיזה "מיטב" מכוונים

הרגע בו נשלף כתב יד מעיזבונו של סופר ורואה אור, הוא רגע של קסם טהור עבור קהל הקוראים האדוק, שעקב בשקיקה אחר כל פרסום פרי עטו. קריאה כזו, טבעי שתהיה שונה מזו שליוותה את היצירה שהתפרסמה עוד בחייו של הסופר – היא תהיה מתרפקת, אוהדת, סלחנית.

עוד כותרות ב-nrg:
• הדרמה הטובה בטלוויזיה - בערוץ הראשון
• הכוכב הפלסטיני: לא מוצא סיבות לחזור לארץ
• סלנג בוטה ואמירות קשות: מילון יצחק רבין המלא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

במקרה של 'הברווז בעובי הקורה', שהתגלה בעיזבונו של דודו גבע וראה אור לאחרונה, הקריאה מבעד למשקפי הגעגוע עושה חסד עם הספר. זו יצירה אינטליגנטית, המאופיינת בשפה משובחת, הומור גבעי מובהק וציניות חיננית.

יחד עם זאת, בשל היעדר תהליך עריכה כהלכתו, מכורח הנסיבות, זו אינה יצירה מהודקת ומלוטשת, ולטעמה של כותבת שורות אלה, זו גם אינה יצירתו הטובה ביותר של גבע.

• עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע

כוחו של גבע נגלה לנו עד כה ביכולתו לזקק אמירות עוצמתיות ורבות תהודה לכדי פריים בודד או טקסט קצר וקולע. ואילו כאן, בטקסט הנפרש על פני עמודים רבים, לא ניתן להתעלם מתחושת הרוויה המגיעה בשלב מוקדם מדי של הקריאה.

ניתן היה להביא את סיפורו של גבירצמן, עובד ארכיון המנסה לחולל מהפכה במקום עבודתו ומעוניין להרגיש כי הוא חיוני למערכת, באופן קולע יותר. גבירצמן עקשן, ממוקד מטרה ובלתי נלאה, וככזה, הוא מייגע. על מנת שדמותו המייגעת לא תהפוך את הקריאה למייגעת אף היא, דרושים היו כמה שינויים, שהמרכזי בהם נוגע לפורמט הספר.

הפורמט שבחר גבע לספרו הינו סדרת מכתבים חד-צדדית, שאינה מאפשרת קיומם של דיאלוגים, הופכת את מלאכת בניית הדמויות למאתגרת ומורכבת יותר, ואת דמותו של גבירצמן לאינטנסיבית מדי עבור הקוראים. הפורמט מזכיר את זה של 'האזרח י'', ספרו של עופר קניספל, החושף בפני הקוראים את דמותו של פנסיונר המכלה את זמנו בשליחת מכתבים לשלל גופים. אך בניגוד ל'הברווז בעובי הקורה', בספרו של קניספל יש שני אלמנטים חשובים שהופכים את הקריאה לקולחת יותר - האחד הוא עצם העובדה שחלק מן המכתבים זוכים לתשובה, וכך נוצר דיאלוג, גם אם קצר וחד-פעמי; והשני הוא מגוון הנושאים בהם הם עוסקים. תהליך העריכה, ובכללו עבודה על הפורמט, בניית הדמויות והקצב הפנימי של הטקסט, הוא שהופך כתב יד בעל פוטנציאל לספר מצוין, גם כאשר מדובר בכותב ותיק ומושחז כגבע. לאור ההחלטה שהתקבלה להציג את הטקסט שכתב גבע כפי שהוא ובמלואו, חופש הפעולה של העורכת היה מוגבל ביותר.

השאלה העולה מכך היא כיצד נכון לגשת לכתב יד שנמצא בעיזבונו של סופר – האם לפרסם אותו כפי שהוא, להוציא שינויים קלים, או לערוך אותו על פי ראות עיניו של העורך, כולל השמטת כמה מחלקיו, שינוי הפורמט וכתיבת תוספות? איזו מן הדרכים חולקת כבוד רב יותר לסופר וליצירתו – זו שמציגה את היצירה בדיוק כפי שהינה, או זו שמנסה להציגה כשהיא במיטבה?

קהל הקוראים הרחב עשוי להציג טיעונים לכאן או לכאן, אך יש לשער שאוהבי גבע המושבעים ישמחו על ההזדמנות לקרוא אותו בדיוק כפי שהינו, כמעט ללא מגע עורך. יהלום מלוטש אמנם מרשים ומרהיב ביופיו, אך יש קסם רב בכזה שלא לוטש, והוא אותנטי, יחיד ומיוחד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...