עמק משפחתי: זיכרונות מיוצרת המומינים
טובה ינסון זכורה כאמם של המומינים, אבל היוצרת הפינית של "עמק החיות המוזרות" הייתה גם קריקטוריסטית פוליטית, ששאפה כל חייה לקבל הכרה. 70 שנה אחרי צאת ספרה הראשון, אחייניתה מספרת על הדודה חובבת הילדים, ועל סוד הקסם של סנופקין ומאי הקטנה
סופיה ינסון זוכרת עד היום את הדרך לאי הקטנטן שבו בילתה מדי קיץ עם משפחתה. המשפחה המגובשת הייתה נדחסת למכונית קטנה ויוצאת לדרך הירקרקה המובילה מבירת פינלנד הלסינקי לעיירת החוף פרובוּ. משם לקחה אותם מעבורת אל האי ברֶדסקַר, שבו שכנה בקתת העץ של משפחת גוסטבסון. הגוסטבסונים נהגו להשכיר את ביתם לינסונים בכל קיץ במשך עשרות שנים, עוד מהימים שבהם אמצעי התחבורה היחיד אל הארכיפלג היה סירת משוטים.עוד כותרות ב-nrg:
• הו, האירוניה: הטנור העיוור שר על קולנוע
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• החליפו ב'חברים' את רייצ'ל ואף אחד לא שם לב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
החיים על האי נדמו לסופיה הקטנה כמו סיפור אגדה מתמשך: קיץ שלם היא שוטטה ללא מטרה ביער, הסתתרה במערות אשר בסלע, חיפשה פרחים לא מוכרים ובעיקר חלמה. מכיוון שלא היו לה אחים או בני דודים בגילה, חיפשה סופיה - ומצאה - חברה יוצאת דופן: דודתה טוּבֶה, המבוגרת ממנה כמעט בחמישה עשורים. "טובה לא הייתה כמו מבוגר רגיל, שמבדל את עצמו מחברת הילדים. היא הייתה קרובה אליי, ויש לי הרבה זיכרונות ממנה", נזכרת סופיה, היום בת 53. "היא אהבה לשחק, הייתה לה נפש של ילדה במובן החיובי של המילה".
הדמות השנייה והשולית יותר שנוצרה בהשראת דמות אמיתית, היא זו של תו־תיקי, המתוארת בספריה של ינסון כידידת משפחת המומינים. במציאות, תו־תיקי היא טוליקי פייטלה - אמנית פינית ובת זוגה של טובה ינסון במשך עשרות שנים. "אני זוכרת אותה בדיוק כמו שהיא מתוארת בספרים - מעשית מאוד, ומצוידת תמיד בכובע בארט קטן", נזכרת סופיה. לצד שתי הדמויות האלה בראה טובה ינסון עשרות דמויות נוספות - משונות, מופלאות, ובעיקר אהובות על דורות של ילדים שהתחנכו על ברכיהן. "היא ערבבה בין החיים האמיתיים ובין העולם הקסום של המומינים, ולפעמים קשה להבדיל בין מציאות לדמיון", אומרת סופיה.
כל ילד ישראלי שגדל ליד טלוויזיה בעשורים האחרונים נתקל בדמויות המצוירות של המומינים וחבריהם, ויכול לזמזם עד היום את שיר הנושא הקליט על סניף וגם סנופקין ומאי הקטנה, שבאו אלינו כמו מתנה. נדמה שהמומינים היו כאן מאז ומעולם, אבל האמת היא שהם נולדו כמעט במקרה. בריאיון לרגל יום הולדתה ה־85 סיפרה ינסון שכבר בילדותה ציירה לראשונה דמות שמזכירה מומין, בעקבות ויכוח עם אחיה: השניים התנצחו סביב שאלה פילוסופית, עד שהאח שלף טיעון מנצח שהתבסס על תורתו של עמנואל קאנט. בתגובה שלפה טובה עט, וציירה על דלת ביתן השירותים שמחוץ לבית המשפחה בהלסינקי "את היצור המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת". מתחת לדמות המכוערת כתבה את שמו של קאנט.
לאחר התקרית המשפחתית זנחה ינסון את דמותו של מומין לשנים רבות. את זמנה ואת כישרון הציור שלה העדיפה להפנות כבר מגיל צעיר ללימודי אמנות במוסדות גבוהים מובילים - בתחילה בפינלנד מולדתה, ובהמשך בשוודיה ובצרפת. שאיפותיה האמנותיות קשורות, ללא ספק, בבית שבו גדלה: אביה ויקטור היה פסל ידוע, ויצירותיו מעטרות עד היום שטחים ציבוריים בפינלנד. בית המשפחה שימש גם כחלל העבודה של האב, והיה עמוס תדיר בכלי עבודה, בחומרי גלם ובדמויות מפוסלות בגדלים שונים. אמה סיגנה – מומינאמא, כזכור - הייתה מאיירת ומעצבת, ובין השאר עיצבה מאות בולים לשירות הדואר של שוודיה מולדתה.
ההורים הבחינו בכישרון הציור יוצא הדופן של בתם, וטיפחו אותו מגיל צעיר מאוד. "מצאנו מכתב שבו אבא שלה, שלחם במלחמת האזרחים הפינית (שנערכה ב־1918 בין תומכי המהפכה הבולשיביקית למתנגדיה - ש"ק), כותב לאמה מהחזית: 'אני מקווה שטוטו הקטנה שלנו תהיה אמנית גדולה יום אחד'. כמובן, הוא לא דמיין כמה מפורסמת היא תהיה", אומרת סופיה.
טוטו הקטנה אכן המשיכה להתפתח כציירת, ובגיל 14 כבר כתבה ואיירה ספר ילדים ראשון. באותן שנים גם סייעה בפרנסת המשפחה, כשאיירה כרטיסי ברכה וכרזות לאירועים. בגיל 15 החלה לאייר למגזינים, ובמיוחד לירחון הסאטירי "גארם", שבו עבדה גם אמה. "גארם נקט עמדה פוליטית יוצאת דופן באותם ימים, טרום מלחמת העולם השנייה", אומרת סופיה. "גרמניה נתפסה אז אצל הפינים כידידה וכמודל לחיקוי, והמגזין הזה היה מהבודדים שהבינו לאיזה כיוון הולכת המפלגה הנאצית".
הקריקטורות של ינסון במגזין רחוקות שנות אור מהאיורים הנאיביים של יצורי עמק המומינים: היא חובטת ללא רחמים בשיגעון הגדלות ובתאוות הכיבוש של היטלר, ומתארת אותו בין השאר כילד חמדן שדבר לא יכול לספק את רצונותיו המופרכים. העט החד של ינסון לא חשך את שבטו גם מסטאלין ומהקומוניזם, שמככבים ברבות מ־500 הקריקטורות שאיירה למגזין לאורך השנים. "היום נראה לנו מובן מאליו לצחוק על היטלר, אבל צריך לזכור שאף אחד לא ידע מה יקרה עם פינלנד במהלך המלחמה, ושנקיטת העמדה הזו הייתה בזמנה צעד אמיץ מצדה של טובה", אומרת סופיה.
ואמנם, לאחר הפלישה הגרמנית לרוסיה במלחמת העולם השנייה, לחמה פינלנד לצדן של מדינות הציר, אם כי לא הצטרפה אליהן באופן רשמי. לקראת סוף המלחמה חל שינוי בעלילה, ופינלנד חתמה על הסכם שלום עם ברית המועצות, פנתה נגד בעלת בריתה הוותיקה גרמניה, והחלה ללחום בה עד לגירוש אחרון החיילים הנאצים משטחה. בתוך הקלחת הפוליטית הזו היו איוריה של ינסון נועזים במיוחד, וסופיה מציינת שאחדים מהם אף צונזרו.
חדי העין שיתבוננו בקריקטורות הפוליטיות של ינסון יבחינו ביצור שמנמן וקטן החוזר ומופיע בפינה הימנית התחתונה, לצד חתימת שמה. הטרול בעל הכרס שציירה שנים קודם לכן על דלת חדר השירותים שינה מעט את פניו, והפך לסימן ההיכר של המאיירת הצעירה. "בשלב הזה, הפוקוס של טובה עבר מעיסוק בפוליטיקה להתבוננות פילוסופית יותר על החיים", מספרת אחייניתה. "דמותו של הטרול, שכונה בתחילת הדרך 'סנורק', מופיעה בעוד ועוד איורים שלה, שהיו באותה תקופה די אפלים ומדכאים".
המלחמה המתמשכת הקשתה על ינסון להתפתח כאמנית: צבעים איכותיים וחומרי גלם היו מצרך נדיר וקשה להשגה, וגם מצב הרוח הלאומי והאישי היה ירוד. ינסון רצתה לברוח מהמציאות האפורה, ועשתה זאת באיוריה: היא החלה לצייר עולם קסום ומנותק, שתואר בסיפור ילדים פרי עטה. גיבור העלילה היה יצור שכבר הכירה היטב - הטרול שלצדו חתמה את שמה. כעת נותר רק להעניק לו שם ולכתוב את הסיפור. "בהשפעת המלחמה, הסיפור הוא על מומין ועל אמא שלו שמחפשים יחד את אבי המשפחה שהלך לאיבוד", אומרת סופיה. "בשונה מסיפורים שהתרחשו במציאות הפינית בשנים ההן, לסיפור של טובה יש סוף אופטימי: מומינאבא נמצא לבסוף, והמשפחה מתאחדת".
הספר הודפס בכריכה רכה וזולה, זכה להצלחה צנועה למדי ונמכר במאות בודדות של עותקים. הכישלון המסחרי לא הרתיע את ינסון: היא הרגישה שמשפחת המומינים שלה עוד תגיע רחוק, והחליטה לכתוב ספר נוסף על עלילותיהם - הפעם בפורמט ארוך ומורכב יותר. הספר, "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים" (תורגם לעברית ב־1984, בסדרת "מרגנית" של הוצאת זמורה־ביתן), מציג לראשונה את הדמויות הראשיות בעמק - סנורק וסנורקה, חבריו של מומין, והנווד המהורהר סנופקין. "כוכב השביט" והספר שנכתב מיד אחריו, "משפחת החיות המוזרות" (תורגם לעברית גם בכותרת "משפחת המומינים - הסיפור על מגבעת המכשף"), זכו להצלחה מיידית והפכו את ינסון לכוכבת הבלתי מעורערת של ספרות הילדים הפינית. הספרים תורגמו וזכו להצלחה גם במדינות אחרות, ועד מהרה הפכה ינסון לסופרת הפינית הנקראת ביותר בעולם.
הביקוש הרב דחף אותה לכתוב עוד שישה ספרים בסדרת המומינים, לאייר עוד כמה ספרי תמונות בכיכובן של הדמויות, ולהיענות להצעתו של מוציא לאור מלונדון, שביקש ממנה ליצור רצועת קומיקס קבועה לעיתונו. "הקומיקס היה בשבילה כניסה לעולם חדש שהיא לא הכירה, אבל היא הסכימה ללא היסוס", מספרת סופיה. "טובה השתמשה בעלילות המוכרות של המומינים, והוסיפה להן קריצה שמיועדת גם למבוגרים".
למרות הקצב המהיר שבו נדרשה לספק את רצועות הקומיקס, ינסון לא התפשרה על איכות. "היא ציירה עשרות טיוטות לכל איור ולכל רצועה", אומרת סופיה. "לפעמים איירה ארבעים גרסאות שונות לאותה דמות, עד שהייתה מרוצה לגמרי. בחישוב מהיר, זה אומר שהיא יצרה מאות ואלפי איורים בשנה".
העבודה הסיזיפית התישה את ינסון, ובשלב מסוים היא החלה להיעזר באחיה הצעיר לארס - אביה של סופיה ומאייר בזכות עצמו. בשנת 1960 פרשה סופית מאיור הקומיקס והותירה את המלאכה בידיו של לארס, שהתמיד בה לבדו במשך עוד 15 שנה.
מבחינתה של טובה ינסון, הפרישה מעסקי הקומיקס הייתה סנונית שבישרה על בואו של חורף. ההצלחה יוצאת הדופן של ספרי המומינים החמיאה לה, אך גם הובילה אותה להסתגר בארבע אמותיה ולהתרחק מאור הזרקורים. "התהילה הפחידה אותה, ומעבר לכך היא חשה שההצלחה של ספרי הילדים מאפילה על הכישרונות האחרים שלה. באחד המכתבים שלה היא כותבת: 'נמאס לי מהמומינים, כולם קוראים לי מומינאמא'", אומרת סופיה.
ביומניה של הסופרת התגלו אמירות בוטות יותר. "אני לא יכולה לשמוע עוד על המומינים, אני מסוגלת להקיא על כל הטרולים האלה", כתבה שם. "אחרי הכול, טובה בכלל רצתה להיות אמנית וציירת, והיא גם כתבה למבוגרים. אנשים התעלמו מהצד הזה שלה, וזה תסכל אותה", אומרת סופיה.
ההצלחה המסחרית של המומינים גררה גם יחס עוין כלפי ינסון מצד חבריה האמנים. "הם נאבקו להתפרנס בזמן שהיא חיה לא רע בזכות ספרי הילדים שלה", מסבירה סופיה. "זה הוביל לשאלות קנטרניות כמו 'למה את ממשיכה לצייר? את ממילא מרוויחה כסף מהאיורים שלך ולא מהציור'. היא נעלבה מאוד מהיחס הזה".
ינסון החלה להתנתק בהדרגה מעמק המומינים ומתושביו, ואחרי הספר השמיני בסדרה, שיצא בשנת 1970, התמקדה בעיקר בציור ובכתיבה למבוגרים. "היו קוראים שחשו נבגדים כשטובה הפסיקה לכתוב על המומינים, ולא רצו לקרוא את הדברים האחרים שלה", אומרת סופיה. "חלפו עוד הרבה שנים עד שהקוראים היו מוכנים להכיר גם בצדדים היצירתיים האחרים של טובה. ספרי המבוגרים שלה זוכים להצלחה רק בשנים האחרונות". במסגרת ההכרה הזו תורגם לאחרונה לעברית "ספר הקיץ", רומאן שבמרכזו סבתא זקנה ונכדתה המעבירות את הקיץ באי פיני נידח. הילדה, ששמה סופיה, היא ככל הנראה בת דמותה של סופיה ינסון עצמה.
למרות רתיעתה של ינסון מהשתלטות המומינים על חייה, היא הייתה מודעת היטב לפוטנציאל העסקי של הטרולים הלבנבנים, שהתעשייה סביבם התחילה כבר בשנות החמישים. ב־1959 הופקה בגרמניה סדרת טלוויזיה ראשונה בהשראת ספריה של ינסון, ומאז, בתהליך מיתוג מואץ, הופקו סדרות דומות בקצב של אחת לעשור. הבאים להרים את הכפפה היו היפנים, שב־1969 שידרו גרסת אנימציה ראשונה לסיפורי המומינים. ינסון, אגב, הביעה את מורת רוחה מהסדרה הזו, שעלילתה שונה ונאיבית פחות מהספרים. "למומינים שלי אין מכוניות, אין כסף ואין אלימות", אמרה בכעס אחרי שצפתה בפרקים ההם. באותה שנה הופקה גם סדרה שוודית, בכיכובן של בובות בגודל טבעי. הפולנים לא נשארו מאחור, והפיקו עשר שנים אחר כך סדרת בובות משל עצמם.
בין לבין הופקו בהשראת המומינים גם סרטים, הצגות ילדים ואפילו אופרה. אבל הפריצה הטלוויזיונית הגדולה שלהם הגיעה, ללא ספק, בשנת 1990: שיתוף פעולה בין יוצרים פינים ויפנים הוליד סדרה בת 78 פרקים, שנוצרו בעזרת חיקוי מדויק למדי של רצועות הקומיקס של טובה ואחיה לארס. את הגרסה הזו, כך נראה, בני משפחת ינסון מחבבים הרבה יותר. "היא טובה מאוד בעיניי", אומרת סופיה. "היום עושים תוכניות תזזיתיות וקצרות, כי חושבים שילדים לא יכולים להתרכז במשך זמן ארוך. הסדרה הזו מוכיחה שזה לא נכון - הפרקים שלה ארוכים ואיטיים יחסית, ובכל זאת ילדים אוהבים אותה עד היום. מובן שהסדרה לא משקפת את כל מה שיש בספרים, כי היא מכוונת אך ורק לילדים ולכן חסר בה הממד הפילוסופי והמורכב שקיים בכתיבה של טובה".
בשונה מקודמותיה, הקופרודוקציה הפינית־יפנית זכתה להצלחה עולמית יוצאת דופן, ואף הופקה לה עונה שנייה. בפינלנד, מולדת המומינים, הסדרה משודרת בלופ תמידי עד היום. גם על מסכי הטלוויזיה בישראל היא כיכבה במשך כחצי יובל, עד שלפני כשנה נפל דבר: המומינים המאוירים הוחלפו בסדרה חדשה, בהשתתפות בובות, למורת רוחם של המעריצים הוותיקים.
וזה הזמן, כנראה, להפריך מיתוס: אגדה אורבנית ישראלית ידועה גורסת שהפרק האחרון בסדרה משנות התשעים מתאר כיצד סנופקין, הדמות האנושית היחידה בעמק, מתעורר משנתו ומגלה שהמומינים היו רק חלום. שמועות מרחיקות לכת סיפרו שלא מדובר בסתם חלום, אלא בהזיה שהחלה כתוצאה משימוש בסמים. קברניטי הטלוויזיה החינוכית, כך התעקשו חובבי הקונספירציה, לא רצו לשבור את לבם של ילדי ישראל, ולכן גנזו את הפרק – וזה מעלה אבק עד היום במרתפי הארכיון. שיחה קצרה עם שרה גאון, ראש מחלקת הרכש של הטלוויזיה החינוכית, מגלה שאין אמת בשמועה: "הטלוויזיה החינוכית רכשה את כל 104 הפרקים משתי העונות, ושידרה את כולם. גם את הפרק האחרון", היא אומרת.
חיבתם של בני משפחת ינסון לדיג ולרביצה חסרת דאגות על איים נידחים לא הצליחה לעמעם את החוש העסקי המפותח שניחנו בו. בסוף שנות השבעים הקים לארס חברה בע"מ על שמם של המומינים: עם עשרה עובדים בלבד - ובראשם כיום סופיה - החברה נחשבת לאחת המצליחות בפינלנד, עם הכנסות של כחצי מיליארד דולר בשנה. הינסונים מנצחים על תעשיית המומינים העולמית, הכוללת לצד סדרות הטלוויזיה גם סרט באורך מלא שיצא לאקרני העולם לפני חודשים אחדים וצפוי להגיע גם לישראל, ואינספור מוצרים אחרים - מגלויות ופוסטרים ועד למצעים ושטיחוני אמבטיה. מעריצים מושבעים יכולים לקפוץ בחודשי הקיץ לפינלנד הקרירה, ולבקר שם בפארק שעשועים שנבנה בהשראת עמק המומינים.
סופיה ממלאת בשמחה את תפקיד שגרירת המומינים ברחבי העולם, ולא מוותרת על הביקור בישראל גם בעיצומו של גל הטרור הנוכחי. לשאלה מהו סוד הקסם של המומינים ושל דודתה, היא עונה: "טובה כתבה קודם כול בשביל עצמה, ולכן הסיפורים שלה הם יותר מאגדה לילדים קטנים. כשטובה כותבת על המומינים, היא בעצם כותבת על נושאים שיכולים לדבר לכל אחד: על בדידות, על חברות ועל שונות".
מורשת המומינים, היא מספרת, ממשיכה להשפיע גם על הדורות הצעירים במשפחת ינסון. "במשפחה שלי אוהבים ספרים וספרות. מאז ומעולם הקריאו לי את הסיפורים של טובה, והמסורת הזו המשיכה אל הילדים שלי - שגם הם אוהבים את המומינים עד עצם היום הזה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם