הלוחמים הדרוזים מדברים: האם אנו שווים פחות?
איך אני צריך להרגיש על רקע חוק הלאום? שואל אמל אסעד, אזרח מדינת ישראל בן העדה הדרוזית, ששירת כלוחם וכמפקד בצה"ל במשך 26 שנים. מתוך "דרוזי, לוחם, אמיץ, ישראלי גאה" בעריכת דני דור ואילן כפיר, בהוצאת כנרת זמורה ביתן
שווים או שווים פחות?"שמי אמל אסעד, אני אזרח מדינת ישראל ואינני יהודי, אני בן העדה הדרוזית תושב עוספיא. אני מבקש לשאול אותך, אדוני, איך לדעתך אני צריך להרגיש בארץ הזו אחרי שהעברת בממשלה את ההצעות לחוק הלאום. האם, אדוני ראש הממשלה, אנו אזרחים שווים או שווים פחות?
עוד כותרות ב-nrg:
• הו, האירוניה: הטנור העיוור שר על קולנוע
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• החליפו ב'חברים' את רייצ'ל ואף אחד לא שם לב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"שירַתִּי כלוחם וכמפקד בצה"ל 26 שנים ולא עשיתי זאת משום שהמדינה מחויבת לזכויות האישיות שלי. כאשר שכבתי בשוחות החווה הסינית, כשנלחמתי בסמטאות ביירות, בדרום לבנון ובמחנות הפליטים של ג'נין, לא עשיתי זאת בגלל הזכויות האישיות שלי. גם זידאן סייף, אחי וופא ועוד 402 חללי צה"ל מקרב העדה הדרוזית לא חירפו את נפשם על מזבח המחויבות של המדינה לזכויותיהם האישיות. צעירי העדה הדרוזית הלא-יהודים שלנו יוצאים להגן על ארצם ומולדתם בדיוק כמו הצעירים היהודים. הצעות החוק שהעברת בממשלה הן עלבון שהוטח בפנינו."בכל שנה אנו מקיימים את מרוץ 'בשביל הבנים' – אירוע זיכרון לבני העדה שנפלו במלחמות ישראל, בהשתתפות אלפי אנשים מכל העדות והשכבות בארץ. השנה כיבדו אותנו בהשתתפותם גם נכבדי העם – נשיא המדינה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, חברי כנסת ונכבדי העדות. אני מזמין אותך להצטרף אלינו בשנה הבאה ולהתנצל על העלבון."
תת-אלוף במילואים אמל אסעד, שכתב את הדברים לראש הממשלה נתניהו לאחר פרסום הכוונה להעביר בכנסת את חוק הלאום, הוא ללא ספק אחד מסמליה של העדה הדרוזית. בן למשפחה חקלאית מעוספיא ששכל את אחד מאחיו הצעירים בפעילות מבצעית ברצועת עזה ומראשוני הצעירים הדרוזים שהתנדבו לצנחנים, לוחם אמיץ ומפקד שחייליו הלכו אחריו באש ובמים. אבל לאחר תפקיד של סגן מפקד גדוד 890 בחטיבת הצנחנים, כשהאמין, ובצדק, שהוא ראוי לקבל את הפיקוד על הגדוד, התאכזב כשהתפקיד ניתן לקצין אחר. יהודי. לימים גילה לו נחמיה תמרי, מפקד חטיבת הצנחנים, את הסיבה: "גדוד 890 עדיין לא היה מוכן לקבל מג"ד דרוזי..."
גם כשהיה כבר קצין בכיר נאלץ לעבור בדיקה משפילה בשדה התעופה בתל אביב כשהגיע במדים לטיסה פנימית לאילת והתבקש על ידי הסלקטורית לעמוד בצד ולחכות עד שיגיע בודק בכיר יותר. רק אז, ולאחר שכל שאר הנוסעים כבר עלו למטוס, הוא קיבל אישור להצטרף אליהם.
והוא לא לבד. קצין בכיר אחר, אלוף משנה קרבי מהכפר אבו סנאן, שנבחר על ידי מנהל הסגל להצטרף למשלחת צה"ל לביקור במחנות ההשמדה בפולין והגיע במדים לטרמינל, עוכב במשך דקות ארוכות בנתב"ג, בעוד שאר הקצינים במשלחת, יהודים כמובן, סיימו מזמן את כל ההליכים הנדרשים. לבסוף, רגע לפני שהתפרץ בזעם על אנשי הביטחון ואיים לנטוש את המשלחת ולחזור הביתה, הוחזר לו דרכונו עם מדבקה צהובה עליו, שונה מהמדבקה הכתומה שהוצמדה לדרכונים האחרים. "זה," הסבירו לו, "כדי שידעו שאתה דרוזי ולא ערבי..."
הבדיקות הביטחוניות בנמל התעופה הן, למרבה הצער, נקודה כואבת. השם בעל הצליל הערבי, התלבושת המסורתית או המבטא האחר מזמנים תקריות צורמות, שמצביעות שוב ושוב על חוסר הרגישות של מי שאמורים היו לדעת שאלה שניצבים מולם הם אחים לנשק, אחים לדם. הורים שכולים מהכפר בית ג'אן, שאיבדו שני בנים, אחד לוחם במשמר הגבול והשני מפקד פלוגה בגולני, הוזמנו לטקס בעיר אילת, שנועד למשפחות שכולות. האב, בעבר רב-פקד במשטרה, צלח את הבידוק הביטחוני בשלום. האם, בלבוש דרוזי מסורתי, עוכבה על ידי הסלקטורית בשדה דוב. לבסוף, כשפקעה סבלנותה היא פנתה לסלקטורית הצעירה ושאלה אותה אם היא יודעת שמדובר באם שאיבדה שני בנים בצבא. "זו בעיה שלך," היתה התשובה שקיבלה.
חלק מהמקרים נחשפים בתקשורת, ואז ממהרים להתנצל ולהסביר שמדובר בעובד שלא היה מודע לנהלים וזה לא יחזור, כמובן, אבל איך צריך להרגיש ניצב משנה מעוספיא, קצין בכיר במשמר הגבול, שתחת פיקודו פלוגת שוטרים שמאבטחת מתקנים ביטחוניים בצפון, ביניהם את מפעל רפאל שבמפרץ חיפה, וקב"ט המפעל מודיע שאין לו אישור ביטחוני להיכנס לשטח המתקנים כדי לבדוק את כוננות השוטרים שבפיקודו? או לוחם דרוזי בגולני שהגיע עם כל חיילי הפלוגה למשימות אבטחה בכור בדימונה והתבשר שאין לו אישור ביטחוני להיכנס למקום?
ומה תהיה הרגשתו של סגן אלוף, קצין שלישות מבריק, דרוזי מהכפר דליית אל כרמל, שהתבשר על ידי מפקד האוגדה שלו שאושר לו מינוי של קצין השלישות האוגדתי בפיקוד הצפון, וכמה שעות לאחר מכן קרא לו מפקד האוגדה והתנצל בפניו שההודעה היתה מוקדמת מדי? אלוף הפיקוד, קצין מצטיין ומוערך, לא רוצה שליש דרוזי באוגדה. ואיך ירגיש מפקד מארב, קצין בסיירת הדרוזית, שיוצא עם חייליו למארב חודר ראשון בתוך לבנון, וכשהוא מבקש מכשיר לראיית לילה, כמו שמקבל מפקד בסיירת אגוז שיוצא למשימה דומה, הוא נענה שעדיין אין אישור לתת לחיילים הדרוזים את המכשיר הסודי הזה?
כל אלו מקרים שהיו. רובם בעבר הרחוק וחלקם בשנים האחרונות. רובם לא פורסמו בתקשורת, אבל עברו מפה לאוזן בכפרים הדרוזיים בגליל ובכרמל, והעלו שוב ושוב את השאלה האם אנחנו באמת אחים בלב ובנפש? או שרק אחים לדם. לא לזכויות ולא לשוויון.
לכתיבת הספר המיוחד הזה קדמה עבודת תחקיר שנמשכה כמעט שנתיים. שנתיים של מסעות בארץ הדרוזים, בכפרי הכרמל והגליל, מסעות שבהם נחשפה בפנינו עדה נפלאה ומופלאה, שהצמיחה מתוכה דורות של לוחמים עזי נפש שמשך שנים נאבקו על הכרה ועל הזכות להימנות עם הטובים ביותר. וגם כשהגיעו ליעד נותרה בתוכם תחושת עצב ותסכול שמדינת ישראל לא ממש מכירה בערכם. ודאי לא בזכויותיהם.
משך שנתיים פגשנו נציגי דורות של לוחמים ומפקדים בעדה. כאיש אחד יש בהם מאפיין דומה: צניעות. נחשפנו לעשרות סיפורי גבורה מצמררים של יחידות ויחידים ולא נתקלנו ולו במקרה אחד של התנשאות. ועוד דבר, על אף תחושת הקיפוח שקשה להתעלם ממנה, אין בכיינות. הגאווה והכבוד לא מאפשרים את זה. בינתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם