החדש של הייטנר: הסופר התאהב בדמות שיצר
גיבור ספרו החדש של אילן הייטנר הוא סופר ומנחה סדנאות המתמודד עם משבר כתיבה, כאשר תלמידה חדשה ומסקרנת מופיעה בחייו. האם הייטנר יצליח להציג נקודת מבט מרעננת על הקלישאה החבוטה של היוצר המיוסר ובת טיפוחיו, והאם יצדיק אחת ולתמיד את השימוש במשלב היומיומי המאפיין אותו דווקא עם גיבור סופר?
דמותו של הסופר ומנחה סדנאות הכתיבה, שבעבר היה רווק הולל וכיום הוא איש משפחה המשועמם מחייו הבורגניים וסובל ממחסום כתיבה, היא אם כל הקלישאות. על כן, כאשר היא ניצבת במרכזה של יצירה ספרותית, דרוש מהלך מתוחכם במיוחד על מנת לשבור את הקלישאה וליצור עניין אצל הקורא. בספרו החדש, 'האיש שלא רצה להיות קטן', אילן הייטנר מגלה יחס אמביוולנטי כלפי הקלישאה הזו.עוד כותרות ב-nrg:
• עודד קוטלר: "פני התרבות כפני המדינה"
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• אדל מתחפשת לעצמה ויוצרת את מתיחת השנה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מחד, הוא משמר אותה, על כמה וכמה מהיבטיה – הופעתה הפתאומית של תלמידה פלרטטנית וחצופה שמעבירה את המורה על דעתו, החיפוש אחר ריגוש מיני במסווה של צורך בהצתה יצירתית, ההתענגות על הסבל הרומנטי שחבלי הכתיבה מסבים לכותב, המתח שבין יכולתו של כותב לברוא עולמות, דמויות ועלילות ולעשות בהם כרצונו ובין מציאות חייו, בה הוא חש שהוא משמש כבובה על חוט בידיהם של רעייתו וילדיו.
ובו בזמן, יש בספר נימה דקה, הייטנרית להפליא, של לעג כלפי אותה דמות קלישאתית. הוא אמנם מציג את גולן כאמן בעל נפש מיוסרת המוקסם משנינותה של להטוטנית מילים, אך הפנטזיה שלו עליה גשמית ומלאה תאווה גופנית. כאשר גולן מדמיין את מילי, הוא אינו מהרהר ביכולותיה האינטלקטואליות, כי אם תוהה כיצד היא נראית, ותיאוריו גראפיים מאוד.אם שאיפתו של הייטנר הייתה להראות שגם מאחורי אדם שמיוחסות לו נפש רגישה ויכולות נשגבות נמצא למעשה גבר שרק רוצה שקט, ילדים מחונכים, אישה שמחה ודלת שניתן להגיף כשהוא רוצה לצפות בפורנו, בהיעדר אפשרות לממש את הפנטזיה, המסר עובר, ועלה בידו להוריד את דמות הסופר מראש האולימפוס התרבותי בחזרה אל שולחן הכתיבה הממוקם בסלונה של דירת ארבעה חדרים. זהו הסגנון האופייני להייטנר - אנו מורגלים בדמויות שיש בהן יותר מן הנראה לעין, ואילו הוא מחבב דמויות שיש בהן פחות.
הביקורת אוהבת להתנגח בהייטנר בשל המשלב היומיומי והנמוך למדי שבו הוא עושה שימוש בספריו. עולה השאלה האם באמת נחוצות כפפות לבנות ועניבות פפיון לשם תיאור אנשים ככל האנשים, שיש להם בעיות ככל הבעיות?
הגיבורים של הייטנר אינם גיבורים ספרותיים במובהק, אלא יומיומיים. המחשבות שלהם אינן נאצלות, ורגשותיהם אינם טהורים. הם מתבטאים בדיוק באופן בו אנשים בשר ודם מתבטאים מחוץ לדפיהם של ספרים. האם זה טוב, משום שזה אותנטי? האם זה רע, משום שזה "פחות אמנותי"?
מה אנו מצפים מהסופר המודרני - להפגין לוליינות מילולית שתותיר אותנו פעורי פה, או לבטא קול באופן נאמן למציאות? אם דמות יומיומית ראויה בעיני הכותב לזכות בחיי הנצח של הספרות, מדוע שלא תהיה ראויה לעשות זאת בדיוק כפי שהיא, מדוע עליה להותיר מאחור את סגנון דיבורה ולעטות על עצמה שפה אחרת, מהודרת יותר, ללבוש כסות לא לה?
יש לציין ששפתו של גולן אכן דלה באופן מאכזב, בעיקר בהתחשב במשלח ידו. יחד עם זאת, היא אינה זרה לספרות הישראלית, שלצד כותבים המפליאים בסגנונם ובעושר מילותיהם, מאכלסים את מדפיה גם כאלה ששפה יומיומית מאוד מאפיינת את כתיבתם, אצל חלקם מבחירה מודעת, לעיתים מוצדקת, ואילו אצל אחרים בשל קיומו של מנעד מצומצם.
האם שפה עשירה יותר הייתה הופכת את הספר לאיכותי יותר ולמענג יותר לקריאה, ומעניקה לו ערך שיש שיאמרו שהוא מוסף ויש שיטענו כי הוא מתבקש ומובן מאליו? כן, ללא ספק. יחד עם זאת, דלות השפה שבפיו של גולן נמצאת בהלימה מלאה עם המסר שעולה מבין הדפים ועם השאיפה לרדד את דמותו של מי שאמור להיות אמן מילים.
אם כך, הדבר הצורם ביותר בספר אינו השפה. זו הצעידה של הייטנר היישר אל המלכודת שזימנה לו הכתיבה על מעשה הכתיבה. לכל אורך הספר, גולן מהלל את הודעות המייל שמילי שולחת לו, מציין עד כמה הן מבריקות, שנונות ומלאות תובנות. מאחר והמחבר הוא זה שברא את דמותה של מילי וכתב את התכתובות המדוברות, מה שמתקבל הוא ספר שבו הגיבור הראשי מחמיא לסופר על יפי כתיבתו.
סופרים אמנם נוטים להתאהב בדמויות שיצרו, אך עליהם להיות זהירים ולהבחין בקו הדק שבין התאהבות בדמות והתאהבות בכתיבתם שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם