ראשי » תרבות » קולנוע

תנו לאנטי גיבור האיסלנדי לכבוש את לבכם

הסרט "לב רחב" שגרף שלל פרסים, הוא למעשה סיפור צנוע ודי עגום בהגשה היפר ריאליסטית ואפרפרה. מי שמסתדר לו לגוון מדי פעם ולחוש תסכול מתמשך באולם הקולנוע במקום להיסחף בחוויה הוליוודית, צפויה לו חוויה מעניינת

 
כבר הוכח שתסריט "טוב" הוא כזה שמרומם את רוחם של הצופים עם גיבורים מיוחדים שבפניהם עומד אתגר גדול אך לבסוף הם מתגברים עליו בגאון. אבל יש גם סרטים קצת פחות אופטימיים, עם גיבור קצת פחות מסתורי, שנצחונו העתידי לא כל כך בטוח. הצלחתה של "לב רחב", הדרמה האיסלנדית שעולה אצלנו השבוע, מראה שלעיתים גם סרטים כאלה משאירים את חותמם בלבם של הצופים.

עוד כותרות ב-nrg:
• יכול להיות שסקס כבר לא מוכר?
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• אדל מתחפשת לעצמה ויוצרת את מתיחת השנה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"לב רחב", שגרף השנה שלל פרסים, כולל הסרט והתסריט הטוב בפסטיבל טרייבקה שבניו יורק, מספר את סיפורו הצנוע והדי עגום של פוסי (Fusi) – גבר בודד בשנות ה-40 לחייו שעדיין מתגורר עם אמו ומבלה את זמנו הפנוי בבניית מודלים של קרבות ממלחמת העולם השניה בסלון ביתה. ביום הולדתו, בן זוגה של אמו מכריח את פוסי להשתתף בשיעור ריקוד, מה שיוביל אותו להיחשף לחוויות ואנשים חדשים. האם זה יישנה את חייו לנצח? אין ספק שפוסי הוא דמות מקסימה, אך כמה שהוא כזה, כך גם הוא מתסכל. לעיתים נדירות יוצא לנו להיתקל בגיבור סרט שהוא דמות שקטה וביישנית, ובפעמים הספורות שזה קורה, אנו מקבלים הצצה לאופיה האמיתי של דמות, שכמובן יותר מורכב ממה שנראה תחילה. אפשר להזדהות עם הדמות הביישנית, להבין ללבה, לחבב אותה ולרצות שהיא תצליח. אך ב"לב רחב" הרבה פעמים הנצחונות הקטנים האלה שאנו רוצים בשביל הדמות לא מגיעים – רוב הסרט פוסי נשאר שק החבטות של האנשים סביבו ואנו רק מחכים לרגע שבוא הוא ילך זקוף ולא ייתן לאף אחד להתעסק איתו יותר. ומחכים, ומחכים.אבל "לב רחב" הוא סרט איסלנדי, לא אמריקאי. הוא לא כפוף לחוקי הוליווד ועל כן הגיבור לא חייב לנצח בכל קרב. זה לא שאין התפתחות עלילתית או שינוי בדמות – הם קיימים, אך כמו בעולם האמיתי, לא כל שינוי כזה הוא גרנדיוזי. באיזשהו שלב, הצפייה בגבר בן 40 שלא יכול להתאפס על החיים שלו די ממצה את עצמה, והרחמים כלפי הדמות הופכים למעיקים קצת יותר מהרצוי. עם זאת, ישנם כמה רגעים מרעננים ומחממי לב בסרט. האינטרקציות בין פוסי לאמו משעשעות למדי, כמו גם מערכת היחסים המשונה למדי שפוסי מפתח עם ילדה קטנה שעברה לגור בקומה שמתחתיו. ואכן יש משהו מאוד ילדי ותמים בדמותו של פוסי – בניגוד לרוב המבוגרים ולמרות מצבו, אין בו שום דבר אפל. ואיכשהו עדיין, פוסי נותר דמות אמינה לחלוטין.

כאמור, הדבקות בריאליזם הופכת לקצת מתסכלת. היא לא מעכירה את חוויית הצפיה אבל כן גורמת לתחושה מסוימת של אי נוחות. אולי זה עניין של הרגל, לראות דברים כפי שהם בעולם האמיתי – לעיתים זה טוב, מפתיע אפילו, ומספק חוויה שהיא קונטרה לקולנוע המסחרי שבו אנחנו כבר יודעים לחזות כל מהלך. מצד שני, לרוב אנחנו באים לקולנוע בשביל להתאוורר מהעולם האמיתי, כך שבעוד שאיזה "לב רחב" פה ושם זה נחמד מדי פעם, אולי לא כדאי להפוך את ההיפר-ריאליזם האפור הזה להרגל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...