רכבת בחלל ובדיחות ברוסית: "ארץ נהדרת" של ערוץ 9
התקציב צנוע, התפאורה דלה, ועל המגיש לא שמעתם מעולם. רצועת ההומור החדשה של ערוץ 9 לא מתחנפת לקהל הישראלי ודורשת מהצופה הדובר עברית לפתוח אנציקלופדיה כדי להבין את הבדיחות, אבל מאיימת כבר עכשיו להפוך ללהיט בקרב המגזר הרוסי, לא מעט בגלל הקומקום המתנופף ממעל
בואו נראה אם הצלחתי לקלוט את הקונספט של תוכנית הסאטירה החדשה. בוריס לבוש בחליפת חלל כמו אסטרונאוט, וסוקר את אירועי...
"לא אסטרונאוט! קוסמונאוט! אתם לא מבינים בזה כלום. מי שטבע את המילים קוסמונאוט וקוסמונאוטיקה עוד לפני שהאמריקנים היו בעניין היה יהודי פולני ששמו ארי שטרנפלד, שעליו מתבססת עד היום תוכנית החלל הרוסית. הוא עשה את זה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת!
"כשסטלין נתן את הפרס ליורי גגארין אחרי שהוא חזר מהטיסה הראשונה בחלל, באותו מעמד הוא נתן פרס גם לארי שטרנפלד. אתה יודע שעד היום מסלול התנועה של החלליות מחושב לפי החישובים של שטרנפלד?"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האמת, לא ידעתי. את ההרצאה המלומדת הזו נושא ארנסט ארנוב, מנהל הפרומו והקריאייטיב של ערוץ 9 ובמאי תוכנית הסאטירה החדשה בערוץ. אם כבר מתוודים, מעולם לא חשתי כה בור ועם הארץ כמו בראיונות שערכתי עם ארנוב ועם כוכב ומנחה התוכנית, בוריס שטרן, לרגל הכתבה.
הנה כמה שמות שיופיעו במהלכה, נסו לענות בכנות על כמה מהם שמעתם עד לרגע זה ממש: ארי שטרנפלד, בוריס שטרן, צזאר קוניקוב, קלרה צטקין, ולדימיר פוטין. אוקיי, על פוטין שמעתם. ארי שטרנפלד, עכשיו אתם כבר יודעים, הוא זה שהמציא את הקוסמונאוטיקה וקיבל פרס מסטלין. בוריס שטרן, כאמור, הוא כוכב תוכנית טלוויזיה ישראלית שמעולם לא שמעתם עליה. עד סוף הכתבה – הבטחה שלנו – גם תדעו מי היה צזאר קורניקוב, ומי הייתה הברנשית שזכתה להיכלל ברשימה המפוארת – קלרה צטקין.
העלייה מרוסיה חוגגת 25 שנה להיווסדה, ומקובל לומר שעולי חבר העמים השתלבו ללא קושי בחברה הישראלית. אבל מתחת לפני השטח, מתברר, יש עולם רוחש ורוגש, שלא רוצה, לא מעוניין ולעתים גם לא יכול להיטמע ולהיעלם. לעולים מברית המועצות יש גיבורי תרבות פרטיים, הומור משלהם, תחומי עניין עצמאיים. ויש להם גם ערוץ טלוויזיה שאף אחד מאיתנו לא רואה.
תוכנית הסאטירה החדשה ששמה "בקיצור, רכבת" משודרת בערוץ בימים ראשון עד רביעי מיד בתום מהדורת החדשות המרכזית בשעה 20:45. מדובר ברבע שעה הזויה, קצת מוטרפת אפילו, שבאופן מעורר תימהון מהול בהתפעלות משלבת בין מדע בדיוני ליידיש. כן, זה דורש הסבר, אנחנו יודעים. קודם כול, שם התוכנית.
ארנוב מסביר לנו לאט כדי שנבין מהר: "מי שיודע קצת יידיש מבין. יש משפט שאומר 'אגיצן פרבוס', שזה בעצם לומר 'הרבה רעש, אבל בפנים אין כלום'. בארמית זה נקרא 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'. 'פרבוס' זה רכבת ביידיש וברוסית, והמשמעות היא שאנחנו מסתכלים על מאורעות היום באופן מהיר שגם עושה רעש וגם מנסה לומר משהו".
אוקיי, נניח שהבנתי. אבל אם מדובר ברכבת, מה היא עושה בחלל?
"אה", ארנוב מגייס את כל יכולות הדידקטיקה שלו. "יש שיר רוסי שאומר 'מלמעלה אני רואה הכול'. זאת אומרת, כשאתה נמצא בזווית קצת אחרת על האירועים, אתה רואה דברים חשובים שקשה לראות מזווית רגילה. וזאת המטרה שלנו, להסתכל על החיים בארץ מהצד, לא כמו שהישראלים הוותיקים מביטים בהם".
בשלב הזה מצטרף בוריס שטרן לשיחה. הוא חבוש כיפה שחורה סרוגה, קירח ומזוקן. לא היינו נדרשים לפרטים הללו אלמלא הם הפכו לסימני ההיכר של שטרן בקרב צופי הערוץ, כולל בקטעי האנימציה שנוצרו במיוחד עבור התוכנית המדוברת. "אני מרגיש שהתוכנית היא מעין תגובה לחיים בישראל. חיים של 'רגע, רגע, אין צורך למהר, יש לנו הרבה זמן'. אנחנו חושבים ש'בקיצור, פרבוס', כלומר אנחנו צריכים לעשות משהו קצת יותר מהר עם החיים שלנו".
כיאה לתוכנית יומית דלת אמצעים, התפאורה לא משתנה: שטרן יושב במרכזה של חללית ישראלית, קומקום רוסי מעליו ודגל כחול־לבן תלוי ברפיון לצדו, ומשם הוא סוקר את אירועי היום, מראיין אדם או שניים דרך מסכי החללית, ונותן פרשנות למה שהוא מצליח לראות מגובה 400 ק"מ. "זה שילוב של 'צינור לילה' וקצת ליאור שליין", הם מסבירים, "קצת חדשות, קצת ראיונות, קצת יידיש - ומצחיק".
אני רומז בעדינות שלא ממש צחקתי משלושת הפרקים שראיתי. "זה לא נועד להצחיק אלא להעלות חיוך, להביא איזו קריצה", מבהיר ארנוב. "ההשראה היא מ'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה', כשהמטרה היא להושיב מול המסך את הדור הצעיר ואת הדור הוותיק. ילד בן שמונה, חייל בן עשרים וסבא בן שבעים יכולים לצפות יחד, וכל אחד מהם יתפוס משהו אחר. היידיש, פינה שיש לנו כמעט בכל תוכנית, היא יצירת נוסטלגיה שלא באמת קיימת. הרי אף אחד לא באמת יודע ומדבר יידיש. אבל כל אחד רוצה לגעת איכשהו בשורשים שלו".
והניסיון הזה עובד?
"בהחלט. לאחרונה התחלנו קצת לפתוח את התוכנית ויצאנו לצלם בחוץ. היינו בראשון־לציון, ותשמע, בוריס לא יכול לעבור שם ברחוב. מבקשים לעשות איתו סלפי ובלאגן שלם".
אולפני ערוץ 9, הנושא גם את השם "ישראל פלוס", שוכנים הרחק בערבות העיר מודיעין. אנחנו מנסים לעשות אנלוגיה פשטנית ממקום השידורים למיקום הערוץ על הרצף התקשורתי־ישראלי, ושואלים את ארנוב אם מדובר בהתרסה כלפי התרבות הישראלית הכללית, שרובה ככולה נמצאת בתל־אביב או למצער בירושלים. הניסיון נכשל. "חוץ מעלות כספית נטו, אין פה שום אמירה. היינו ליד ירושלים בנווה־אילן כשמהדורת החדשות שלנו הופקה בעזרת ערוץ 2, ועד 2013 היינו בתל־אביב. כאן זה לא פריפריה יותר מאשר אולפני הרצליה", הוא אומר.
המשרדים רחבי הידיים משתרעים על פני שלוש קומות של בניין מסחרי עצום ממדים באחד מאזורי התעשייה הלא מאוד מפותחים של העיר. יש כאן כל מה שערוץ טלוויזיה יכול לחלום עליו: משרדים גדולים וחדרי ישיבות מרווחים, חדרי בקרה (קונטרול) מצוידים היטב, חדרי עריכה בוהקים, אולפני ענק שמשמשים גם להפקות של ערוצים אחרים. למרות החזות המרשימה, בשעות הערב האווירה כאן נעשית קצת עגמומית. הקיצוצים שעבר הערוץ משאירים את הקומות כמעט ריקות מאדם. לפעמים גם אין תאורה בחלק מהמעברים.
הערוץ הרוסי־ישראלי שהוקם ב־2002 עובר בחודשים האחרונים טלטלה עזה, שמעלה שאלות ותהיות בקרב רבים. האם 25 שנה לאחר גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים הסתיים תפקידו ההיסטורי והתרבותי של הערוץ? אנשי ערוץ 9 יענו לשאלה הזו בשלילה - תשובה חיובית הרי תכרות את הענף שהם מתפרנסים עליו - אבל ניתוח של פעולות הערוץ, כמו מכירתו בחבילות צפייה למדינות בחו"ל, לוחות שידורים שמנסים להמציא את הבורשט מחדש וגם צמצומים ופיטורים, מלמד שהתשובה מורכבת, לכל הפחות.
"היום יש בישראל פחות או יותר מיליון ישראלים דוברי רוסית, בכל הגילאים. יש לנו דור שני ודור שניים וחצי, עם ההומור המיוחד שלהם - לא משנה כמה זמן הם בארץ. נכון שהם מכירים וצורכים תקשורת בעברית, אבל יש בדלנות מרצון במטרה לשמר את התרבות ואת השפה", אומרת מנכ"לית הערוץ, ויקטוריה גורדין. "רואים את זה ממש עכשיו, לקראת אירועי ראש השנה האזרחית ברחבי הארץ, שמיועדים רק למגזר הרוסי - עשרות אלפי אנשים שמגיעים לאירועים משפחתיים שבהם מדברים רוסית נטו.
"הם היו יכולים למשל ללכת לראות סרט בעברית, אבל הם יעדיפו לעשות את זה ברוסית כי זה עניין תרבותי. כך גם הצפייה שלהם בערוץ 9. בזמן צוק איתן, למשל, הרייטינג שלנו הגיע לכתשעים אחוז מקרב אוכלוסיית העולים. נכון שבימי שגרה הרייטינג שלנו נמוך הרבה יותר, ומגיע בשיאו לכ־7 אחוזים, אבל זה ערוץ נישה ואלה נתונים יפים מאוד בהתחשב בכך".
ובכל זאת, יש צמצומים חריפים בחודשים האחרונים. פיטרתם עובדים, והורדתם את תוכנית הבוקר ואת תוכנית המוזיקה היומית.
"היינו כבר כמעט מאוזנים לפני צוק איתן. במהלך המלחמה שידרנו בגל פתוח שעלה עשרות אלפי שקלים ביום, ההוצאות גדלו, וההכנסות מפרסום ירדו כמעט לאפס. המדינה כמובן לא השתתפה ולא סייעה. הלכנו כמה צעדים לאחור מבחינה פיננסית, ורק לאחרונה הצלחנו להחזיר את רוב המפרסמים. לגבי מה שקורה בערוץ, היינו צריכים להחזיר את עצמנו לממדים הטבעיים שלנו. היו כאן מאות עובדים, ומדובר בערוץ נישה".
הבעלים הנוכחי, אלכסנדר לוין, הגדיל את הערוץ מעבר לממדיו הטבעיים?
"כמו כל עסק חדש, אתה בא עם תוכנית עסקית שהיא הפנטזיה שלך, רואה איך השוק מגיב ואז משנה לפי הצורך. התחלנו ב־2013 במקום אחד, והבנו שאין צורך בכל כך הרבה שעות שידורי חדשות לאורך הדרך. היום הערוץ חזר פחות או יותר לגודלו בתקופת הבעלים הקודמים, לב לבייב. הוא רזה יותר ויעיל יותר. אנחנו חייבים להיות מאוזנים, זה היעד החשוב ביותר שאנו צריכים לעמוד בו".
נשמעה ביקורת שלפיה הקיצוצים מקשים על העובדים הנותרים בערוץ להרים לוח שידורים ראוי.
"זה לא נכון. פוטרו בעיקר מה שאנו מכנים 'תומכי לחימה', וזה נובע בעיקר מהציוד המשוכלל שיש לנו באולפנים החדשים. הוא דורש פחות אנשים שיתפעלו אותו. לא קיצצנו בטאלנטים ובאנשים שעושים את השידורים עצמם".
יכול להיות שמדובר במשהו גדול הרבה יותר? הרי גם רדיו רק"ע נמצא בקשיים. אולי התפקיד של התקשורת הרוסית־ישראלית הולך ומסתיים?
"הבעיות ברדיו רק"ע (רשת קליטת עלייה, א"ש) קשורות גם לתדר בערבית, והרי האוכלוסייה הערבית בארץ לא הולכת ונעלמת, כך שאין קשר בין הדברים. בעצם השאלה היא אם יש מגזר רוסי־ישראלי או לא, וחד־משמעית אנחנו יודעים שהתשובה היא כן. גם העולים הוותיקים רוצים לשמר את התרבות והשפה שממנה הגיעו, ואל תשכח שיש כל הזמן עלייה חדשה, עכשיו זה בעיקר בני חמישים פלוס מרקע כלכלי אמיד", אומרת גורדין.
"הבאנו כדוגמה את הרייטינג שהיה לנו בצוק איתן, אבל הרייטינג לא בודק את אתר האינטרנט שלנו ואת עמוד הפייסבוק – ביום חלש יש שם 35 אלף גולשים. תוסיף לכל אלה הרבה מאוד משפחות מעורבות, וביחד תקבל מגזר חי ובועט, שצריך ערוץ טלוויזיה חי ובועט.
"תוכנית הבוקר שירדה תעלה שוב בקרוב. יש לנו תוכניות אקטואליה, כמו 'גיבור היום' ו'משבת עד שבת'. בימי שישי יש תוכנית מצוינת ששמה 'מלחמה ושלום'. אנחנו משדרים 24 שעות ביממה, בלילה יש לופ של סדרות מצוינות שמשודרות רק אצלנו ובשידורי בכורה. תוכנית המוזיקה תחזור בפורמט חדש ותשודר בלילות שישי, ולפניה תשודר תוכנית ריאליטי קולינרית חדשה שעובדים עליה ממש בימים אלה. בחודש מרץ תעלה גם תוכנית חדשה בסגנון 'מהפך'. יש לנו תוכניות דיאטה ואסתטיקה, וכמובן רצועת 'המומחים', שאנו מתכוונים להרחיב מחצי שעה לשעה ביום. כל זה גורם לנו התרגשות במובן החיובי של המילה".
למרות ההתרגשות, בערוץ 9 יודעים שלא לעולם חוסן. הם מתחילים, כאמור, לפזול מחוץ לגבולות הארץ כדי לבנות בסיס כלכלי איתן לערוץ ליום שבו כבר באמת לא יהיה מגזר רוסי בישראל. כבר היום הערוץ משדר בלא מעט מדינות נוספות: גרמניה, ארה"ב, ניו־זילנד, אוסטרליה, צרפת, ספרד, קנדה, אוקראינה ורוסיה.
"אנחנו עושים מה שהמדינה צריכה לעשות", אומרת גורדין. "אנחנו נותנים תמונה ישראלית לעולם הרוסי, איזון למה שהם רואים ברשתות הזרות. לדעתי אנחנו היום שגרירי המסר החזקים ביותר של מדינת ישראל. נותנים פייט לדיווחי הרשתות הבינלאומיות".
יש תחושה שהרוסים גם ככה איתנו. אולי בגלל ליברמן וקשריו הטובים בעולם הרוסי, אולי כי העולים מרוסיה נחשבים ימנים ולאומיים.
ארנוב: "זו טעות. אנחנו רואים מה כותבים ומשדרים שם, ואנחנו ממש לא בכיס שלהם. משרד החוץ הרוסי לא בעדנו. הנה, הם בעד סוריה עכשיו".
"לא רבים הבחינו בכך, אבל החוק החדש שקובע שנשים בישראל ישלמו פחות מגברים על ביטוח רכב פילג את ישראל. מצד אחד, ברמה המשפחתית מדובר בחיסכון. מצד שני, זו אפליה מגדרית פרימיטיבית. כלומר, אם את לובשת חצאית תקבלי הנחה. אם אתה גבר - תשלם. למען זה מתה קלרה צטקין?"
הנה דוגמה לבדיחה ששודרה ב"בקיצור, רכבת" ושהייתה יכולה להיות לא רעה גם לקהל צופים ישראלי אלמלא הייתה מסתיימת בשם שאף אחד שאינו דובר רוסית לא מכיר. אני משחרר חיוך רק אחרי ששטרן וארנוב פורסים בפניי את קורות חייה המרתקים של לוחמת הפמיניזם הדגולה קלרה צטקין, שבזכותה נחגג עד היום השמונה במרץ, יום הפועלות הבינלאומי, ברחבי העולם הרוסי.
המטרה שלכם היא בין השאר להביא קהל צופים חדש. איך תעשו את זה עם קלרה צטקין, שאיש מהישראלים הוותיקים לא יודע מי היא?
"יש ויקיפדיה", עונה ארנוב.
אתה מצפה שאדם יפתח ויקיפדיה מול הטלוויזיה כדי להבין בדיחה?
"זה כמו שאדם צופה בתוכנית הומור אמריקנית. לא תבין הכול כי יש דברים תלויי תרבות, ועדיין הרוב יצחיק אותך".
אבל האמריקנים לא פונים לקהל ישראלי. אתם כן.
"ערוץ 9 הוא ערוץ נישה שפונה לקהל הישראלי הדובר רוסית. לקהל הזה כל התכנים ברורים. כשאני רוצה לפנות לקהל הכללי אני עושה את זה בדרכים אחרות. התוכנית הזו למשל לא מתורגמת בשידור חי, אלא רק יום אחר כך באתר האינטרנט. 70 אחוז מהתכנים שלנו מתורגמים לעברית, ויש לך אפשרות להוריד את הדיבוב ולצפות עם תרגום לעברית".
כלומר, "בקיצור רכבת" נעשית מזווית רוסית.
"הזווית היא בעיקר טָמבָּלית. היא יוצאת מנקודת הנחה שאני נמצא מאוד גבוה בחלל ולא מבין, ומאיר דברים שחשובים לי. אנחנו רואים את הדברים קצת מהצד, ולפעמים מהצד רואים טוב יותר".
איך מתנהלת העבודה על התוכנית?
"אנחנו מגיעים לכאן בעשר וחצי, עוברים על אתרי האינטרנט הגדולים, פייסבוק, קבוצות ישראליות ורוסיות, קוראים מכתבים שאנשים כותבים לנו מרחבי העולם, מגבשים את האייטמים וכותבים את הטקסט", אומר שטרן. "בארבע מצלמים, כמעט שאין עבודת עריכה".
היית מגדיר את התוכנית כמהדורת חדשות עם קצת הומור, או כתוכנית הומור עם קצת חדשות?
"בחדשות עצמן יש הרבה גבולות ודברים שאתה לא יכול לומר. אין צנזורה אמנם, אבל עדיין - אתה לא אומר את הדעה שלך על נתניהו למשל. בתוכנית הסאטירה אתה יכול לומר את דעתך עליו ולצאת מזה בשלום".
קשה לקבוע מהו הכיוון הפוליטי של "בקיצור, רכבת", בעיקר מפני שרוב האייטמים עוסקים בעולם הרוסי ופחות בישראל; ארדואן ופוטין מככבים בה הרבה יותר מביבי ובוז'י. ובכל זאת, אם מנסים לחרוץ דין בסוגיה, אפשר לומר שהמסרים בתוכנית הסאטירה הדוברת רוסית הם לאומיים ופטריוטיים יותר מאלה המועברים בתוכניות הסאטירה של הערוצים המסחריים כמו "ארץ נהדרת" או "גב האומה".
כששומעים את סיפורו האישי של בוריס שטרן בן ה־44 ואת יחסו לישראל, אפשר להבין למה: "נולדתי במינסק, בירת בלארוס. את ההזדמנות הראשונה לעלות לארץ קיבלתי כשהייתי בערך בן 17. זה היה ממש בתחילת היפתחות ברית המועצות למערב, וההורים שלי חששו ולא הסכימו שאעשה עלייה. למדתי הנדסת חשמל, ואחר כך שני תארים בתקשורת באוניברסיטה. התחלתי לעבוד בתחנת רדיו במינסק, כדי־ג'יי, ואז עברתי למחלקת החדשות של התחנה. בשנת העלייה שלי לארץ הייתי מנהל שיווק בערוץ טלוויזיה בלארוסי. הצלחתי מאוד, אבל חמש שנים קודם לכן חזרתי בתשובה, והיה לי ברור שהדבר הכי חשוב הוא להקים משפחה יהודית".
כשהגיע לארץ, בשנת 2003, הגיע גם ההלם: "היה לי באמת קשה. נכנסתי למטוס במינסק כמנהל מצליח, וכעבור שלוש שעות נחתתי בארץ אפס, פשוטו כמשמעו. אבל שיהיה ברור - בשבילי זו מתנה לחיות כאן. הרבה שנים אני עובד כאן כעיתונאי, וזו עבודה שאני אוהב במדינה שאני אוהב מאוד. התחלתי ברדיו רוסי שפעל מראשון־לציון, וב־2006 הגעתי לכאן, לערוץ 9".
הרבה שנים עבדת ככתב "רציני". מאיפה הגיע הצד הסאטירי?
"אני אמנם לא קומיקאי, אבל אני מרגיש שבלי הומור, גם הומור עצמי, אתה לא באמת יכול לחיות כאן. אתה חייב הומור כדי להתמודד עם המציאות במדינה שלנו".
נדמה לי שאתה מגיש תוכנית הסאטירה היחיד בארץ שחובש כיפה לראשו.
"נכון, אבל חשוב לדעת שיש הבדל גדול בין בעלי תשובה מרוסיה לאלה מהארץ. לא היה בחיי איזה אירוע דרמטי שגרם לחזרה בתשובה. כל הזמן הייתי בטופ של הקריירה, והכול היה בסדר. בגיל 27 הרגשתי צורך לענות תשובות לשאלות שהעסיקו אותי, ומצאתי את התשובות בבית הכנסת של מינסק.
"במידה רבה הכיפה שלי היא תגובה לשואה. אם אני רוצה לחיות כמו יהודי במינסק, אני צריך להיות כמו סבא ואבא של סבא שלי, כלומר לשים כיפה על הראש, להניח תפילין. הבדל נוסף הוא שאנחנו לא דתיים רדיקליים: אין לי בעיה עם תחבורה ציבורית בשבת, או עם אלה שחוגגים את הסילבסטר. גרתי כל חיי בעיר שלא היה בה מושג של שבת וזה לא הפריע לי לשמור אותה, אז למה שכאן תהיה לי בעיה?"
בשעה ארבע אחר הצהריים אנו נחפזים לצילומי התוכנית שתשודר הערב. הכול נעשה, נכתב, מדובר ומוקלט ברוסית, ואני מבקש מארנוב שיתרגם לי אחת מהבדיחות שישודרו בעוד כמה שעות לצופי הערוץ. הוא מתבונן בדפים, עובר על הטקסטים, ולפתע פורץ בצחוק. "זה מצוין, הנה אני אתרגם לך. יש נושאת מטוסים רוסית, אחת מהגדולות ביותר, שהגיעה השבוע לבוספורוס. קוראים לה 'צזאר קוניקוב'. אתה מבין, שוב אנחנו תקועים כמו עצם בגרון בין אירופה לאסיה".
לא הבנתי.
"מה לא הבנת. 'צזאר קוניקוב' קרויה על שם גיבור מלחמה יהודי־רוסי גדול מאוד ומוכר מאוד. אז יוצא שאנחנו היהודים שוב תקועים בין רוסיה לטורקיה, למרות שבאמת לא עשינו כלום הפעם. זה מצחיק".
אקו"ם