זוכה פרס הציונות: גם לדבר על כיבוש זה ציוני
האמן אליהו אריק בוקובזה, זוכה פרס הציונות בתחום האמנות הפלסטית, טוען כי עדיף היה לו הפרס לא היה קיים, אך מתנגד לחרם קהילת האמנים ומבקש ליצור דרך חדשה להתמודד עם המציאות, כמו זכייה על עבודה בה מוצגים חיילי צה"ל כחיילי הכיבוש
השבוע הוכרזו הזוכים בפרס היצירה הציונית בקטגוריות השונות, ושוב, כבכל שנה, אחד הזוכים, הסופר והמשורר חיים גורי, סרב לקבלו והעלה מחדש את תחושת הבוז שרוכשת קהילת האמנות בישראל לפרס ולמטרותיו.עוד כותרות ב-nrg:
• סקס מוכר, אחי: הנוער כבר בעניינים
• הישרדות בוליווד: כלום לא מביך אותם
• כבר לא יחף: הקידום המקצועי של רון אלוף
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הזוכה בקטגורית האמנות הפלסטית הוא האמן אליהו אריק בוקובזה, שהגיש לחבר השופטים את עבודתו "פרויקט סוקאג'אן" מ- 2012 על מלחמות ישראל, בה מוצגים חיילי צה"ל כחיילי הכיבוש, שעל גב הדובון הצה"לי שלהם רקומים תיאורי מורשת הקרב מכל אחת ממלחמות ישראל. למרות שחבריו האמנים מחרימים את הפרס, בוקובזה מקווה לנסות ולצקת למושג ציונות משמעויות חדשות, הומניסטיות יותר, באמצעות הזכייה.
"הפרס עצמו קיים ואנשים אחרים מקבלים אותו. קבלתי גם פרסים אחרים של משרד התרבות, והקריטריונים שהייתי צריך כביכול למלא בפרס הזה שונים לגמרי מכל הדברים האחרים. זה לא פרס על הישגים, זה לא פרס על מצוינות, זה פרס על דעות. והשאלה היא האם העובדה שהוא מכוון רק לזה אומר שהוא גם נועד להישאר כך".
"בעיני ציונות, כמו יהדות, זה לא משהו שיש בו רק זרם אחד", מסביר האמן מהי ציונות עבורו. "נכון שיש מחנה שמנסה לנכס את הציונות לעצמו, ולטעון כאילו הוא יודע מהו ציוני ומה לא, את זה ממש רציתי לבדוק בעצם ההגשה לפרס.
"העבודה שהגשתי לפרס והיא זכתה בו היא עבודה ציונית. 'פרויקט סוקאג'אן' הוא סדרה של שבעה הדפסים של חיילים שנושאים על גבם, על גבי הדובון הצה"לי שלהם את יומן הקרב, כל אחת מהמלחמות שמופיעות באתר הכנסת. אני מתאר את מהלך הקרב כולל מפות ושמות בצורה מדויקת, כמו מורשת קרב".
זה בעצם הפוך על הפוך.
"לא, עדיין לא. את הפרקטיקה הזו שלקוחה מתרבות יפנית, אני מביא לתוך התרבות הישראלית. בביקורי ביפן נתקלתי בחבר'ה צעירים שלובשים מדים הפוכים, שעליהם מתנוססות תמונות זיכרון הקרבות ממלחמת העולם השנייה. וזה הפירוש למילה 'סוקאג'אן', זה הז'קט הזה. חיילים אמריקאים היו מזמינים מחייטים מקומיים ביפן הכבושה לרקום להם את מורשת הקרב על המדים, ולמעשה מה שקורה היום ביפן הוא שהצאצאים של הנכבשים לובשים את המדים של הכובשים. זה היפוך בלתי אפשרי, אנחנו לא יכולים לחשוב על המצב הזה שיום אחד צעיר פלסטיני ילבש מדי צה"ל, כשעל גבו תיאור מלחמת העצמאות".
ומה ההיקש הזה אומר לשיטתך?
"שזה ייתפס כאבסורד, אם הייתי מספר לך שחבר'ה צעירים ברמאללה ילבשו יום אחד מדי צה"ל שנושאים על גבם את זיכרון מלחמות ישראל, ביום שהכל יגמר ויהיה מאחורינו. סוג של ביקורת על מיליטריזם, עבור מי שהפתרון היחידי עבורו הוא מלחמה - אז לא, יש פתרונות אחרים.
"החברה היפנית, לדוגמה, דוגלת כיום בפציפיזם בעקבות המלחמה. לאחר המלחמה החיבור בין הכובש לנכבש, שהיה בלתי אפשרי, הפך לאפשרי.
"קשה להלביש על זה את הכללים - האם זה ציוני או לא. זו לא ביקורת לפשוטה, זה אנטי מיליטריזם. יחד עם זאת, יש כאן התייחסות ברורה לכך שחיילי צה"ל הם חיילי כיבוש, אי אפשר להתכחש לכך בתוך המציאות של הציונות כיום".
נדמה לי שזו הפעם הראשונה ששיח אמנותי על כיבוש זוכה בפרס הציונות.
"להגיד שלדבר על כיבוש זה לא ציוני - אני חושב שזה לגמרי לא נכון, האם הציונות כוללת רק את מערך הערכים של צד מסוים של המפה הפוליטית? שוויון אזרחי וחופש ביטוי אלו הם ערכים שמופעים במגילת העצמאות, מה יותר ציוני מזה? להגיד שהשמאל הציוני לא לגיטימי כדי לקבל את הפרס הזה זה לא מקובל עלי וזה מה שניסיתי לעשות כשפניתי לקבל את הפרס הזה נגד הבון טון שמשום מה החליט להחרים אותו".
פרס היצירה הציונית צעיר יחסית, אך במספר שנות קיומו הספיק לקבל יחסי ציבור שליליים בקרב קהילת האמנים הישראלית. מלבד הטענות על הפוליטיות של הפרס וחוסר הקשר שלו לעידוד מצוינות אמנותית, בוקובזה גם מפנה את תשומת הלב לכך שחלה טעות בפרסום שמו של אחד משופטי הפרס - סעדיה מנדלסון במקום פרופ' סעדיה מנדל. "זה פורסם בכל העיתונות עם הטעות ואף אחד לא טרח לבדוק זאת, זה רק מוכיח כמה הפרס הזה חסר חשיבות בעיני אנשים".
אתה לא חש פרדוקס פנימי, לקבל את הפרס שאתה לא מאמין במה שמיוחס לו?
"אני חושב שיש יותר מדרך אחת להתייחס לפרס.
"העבודה קיימת כבר שלוש שנים ויכולתי להגיש אותה כבר מזמן אבל דחיתי זאת כי חשבתי כמו כולם, שהפרס לא ראוי. אבל זה כבר נעשה והחרימו אותו, כל שנה בא מישהו ואומר 'אני לא אקבל את זה', ומה זה עושה? הפרס ממשיך להיות מחולק לאנשים שאולי מקבלים אותו על פי הקריטריונים הלא נכונים.
"אני בעצם מנסה לצקת בדרכי תכנים אחרים לפרס. גם אין לי בעיה עם השם שלו, רק מטרה להרחיב את המושג של מיהו ציוני. תראה, אני יהודי, אבל אתאיסט מוחלט, אז למה אף אחד לא אומר לי - 'סליחה, אתה לא יהודי כי אתה לא דתי'? לדעתי, כל מי שחי בציון, וזה כולל לא רק אותנו היהודים, הוא ציוני מכורח העניין שהוא חי פה.
"לאחרונה העליתי תערוכה בבית התפוצות, אליה הגיעו מבקרים ציונים ממיאמי ביץ'. הם היחידים שכתבו מכתב תלונה על זה שבחלק מהדגלים בציורים אין מגן דוד. עכשיו - זה נורא קל להיות ציוני כשאתה חי במיאמי ביץ', בואו לכאן ונשמע אתכם מדברים. אני ציוני מתוקף זה שאני חי בציון ולא בברלין".
זה לא הרעש הפוליטי היחיד המיוחס לעבודתו של בוקובזה . בעבר ביקש ח"כ אריה אלדד להסיר ציור גדול של בוקובזה שנרכש על ידי הכנסת ותלוי במסדרונות, של משפחה פלסטינית בת 13 נפשות, בטענה שהוא מכיל תכנים של נכבה. הנשיא רובי ריבלין, אז יו"ר הכנסת, החליט שחופש יצירה וחופש ביטוי הם ערכים עליונים במדינה , בדיוק כפי שהוא מאפשר לקולות מסוימים להישמע מהצד השני. הציור נותר על כנו.
"כל פעם שאני מנסה למתוח מעט את המושגים האלה, וזה אכן מתאפשר לי, אני אומר – יש חופש ביטוי בישראל.
"אני חושב שביקורת היא לגיטימית כשהיא מגיעה מבפנים ולא מהשוליים, לכן אני מנסה להנכיח את עצמי במקומות מרכזיים, וזה שהמוסדות האלה מאפשרים את הביקורת הזאת זה ערך. יש כאלה שטוענים שמנצלים אותי, שבדרך הזאת הם ממרקים לעצמם את המצפון ואומרים לעצמם 'אנחנו מאוד ליברליים ומאפשרים לכל הקולות להישמע'. יש כאלה מהמחנה השני שיטענו שההגדרות שלי לציונות הן אנטי ציונות, כי הן לא לרוחם. אבל אנחנו מדברים על גבולות הגדרת המושג, ואין דבר שהוא מוחלט".
"עד לתערוכה האחרונה שלי התכנים ההומו ארוטיים לא היו בקדמת העבודות, על התערוכה האחרונה עבדתי בבתי התפוצות, שהוא מוזיאון העם היהודי, ובדיוק באותו הזמן התנהלה מערכת הבחירות והבית היהודי יצאו עם כל ההצהרות שלהם נגד הקהילה הגאה, אז החלטתי שעכשיו רלוונטי שאני אעסוק בזה.
"אני גרמתי למקום הזה, שהוא מוזיאון העם היהודי, להתמודד בפעם הראשונה עם תכנים של חתונה חד מינית. יכול להיות שהם ציפו לזה באיזשהו מקום שמישהו יבוא ויגיד להם בבקשה, תמתחו את גבולות ההגדרה- מהו יהודי. ב-nrg תרבות הייתם הראשונים להגיב לזה, בזעקה לשמיים - 'הומואים אוכלי שרצים...!'. היו כמה בודדים שזעקו 'גיוועאלד!', אבל מנגד גם תגובתם הראשונית של חברים מהמיליה האמנותי שלי הייתה - להקיא. אז כך שזה בסדר. אני חשבתי היטב מלכתחילה על כל ההשלכות האפשריות האלה והמטרה הייתה להעלות את זה למודעות".
"אני יכול להגיד לך שלא עשיתי זאת בשביל כספי הפרס, הציורים שלי שווים יותר ממה שקבלתי".
"התערוכה הבאה שלי הולכת לעסוק בחלק הצרפתי של הזהות שלי. אין לי מה להגיד על הפיגועים מלבד זה שאני יכול להבין את היחס של הצרפתים כלפי זרים. המקרה של פריס הליברליזם של פריס הוא רק כלפי חוץ, פסאדה.
"כשאתה נכנס אל ההוויה הצרפתית אז אתה יודע שלמעשה אין יותר קסנופובים (שונאי זרים) מהם. מתחת לכל המולטיקולטורליזם שעל פניו חוגג שם, הם ידעו טוב מאוד מיהו צרפתי ומי לא ולא ישכחו את זה אף פעם. אם אתה נולד דור שלישי למהגרים, שזה פחות או יותר מה שהיה קורה לי אם הייתי נשאר שם, אני חושב שלא הייתי מרגיש צרפתי במאה אחוז.
ואני רואה את המשפחה שלי שם. אני לא מתחבר ליהדות צרפת כיום, כי הם הלכו למקום מאוד ימני, זו אולי גם אחת הסיבות שאני לא מדבר עם המשפחה שלי, על רקע פוליטי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם